כמה מילים על הספר "היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים" מאת נייג'ל וורברטון (ספרי עליית הגג)

Posted on 26 בינואר 2016 של

4


יש לי נטייה לקנות ולקרוא ספרי עיון מז'אנר "הפילוסופים הגדולים" שמקבצים את כל האישים החשובים בתחום בתוך ספר אחד. זו נטייה מוזרה בהתחשב בעובדה שפילוסופיה לא כל כך מעניינת אותי. הסיבה שאני בכל זאת ממשיך לקרוא ספרים על פילוסופים קשורה בעניין שיש לי בהיסטוריה ובתרבות; רבים מהאישים האלה, הפילוסופים, השפיעו רבות על דרך המחשבה של דורות רבים (חלקם משפיעים עד היום) ולכן חשוב לי להכיר אותם.

פילוסופיה

הספר "היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים" מאת נייג'ל וורברטון מושלם מן הבחינה הזו. לכל הוגה מוקדשים 5-7 עמודים שבהם פסקה או שתיים על הביוגרפיה שלו, ולאחר מכן הסברים על אלמנט מרכזי בהגות שלו. הכל בשפה פשוטה, אבל לא מתיילדת.

עם זאת, למרות השפה הפשוטה והקולחת, אני לא חושב שילדים ונערים יוכלו להתמודד עם הספר הזה ללא תיווך מבוגר (אלא אם כן מדובר בילדים מחוננים). למעשה, גם בשביל מבוגרים לא מדובר בטיול בפארק, בעיקר מפני שהפילוסופיה עצמה, אם מנסים להבין אותה עד הסוף, דורשת לא פעם מאמץ. לכן הספר יעיל דווקא לקורא המבוגר; הוא מציג את עיקרי הדברים מבלי לדלג על מושגים חשובים ומורכבים בפילוסופיה של אותו הוגה. דוגמה טובה לכך אפשר למצוא בפרק על קאנט; וורברטון יכול היה להתעלם ממושגים כמו נואומנלי ופמנומנלי, ולסכם בקצרה את הרעיון של קאנט לפיו אין לבני אדם גישה לעולם המציאותי והם מקבלים מושג על העולם רק דרך התיווך של התודעה. אבל הוא בוחר להתעכב ולהסביר את המושגים, ולטעמי זו התעכבות חשובה מאוד, כיוון שהמושגים והמונחים הפילוסופיים בשמם המקורי חיוניים לידע ההיסטורי והתרבותי שלנו. אם וורברטון היה מסביר את הפילוסופיה של אפלטון מבלי להשתמש במושג אידאות – היינו מפסידים בגדול. אם שפינוזה לא יוגדר כפנתאיסט, שוב נפסיד.

d3626997b

בתחילת הפוסט הזה הסברתי למה אני מתעניין בפילוסופים, אבל לא הסברתי למה אני קורא שוב ושוב ספרים דומים שעוסקים באותם אנשים (פחות או יותר). הסיבה פשוטה: אחרי קריאה בספר כזה אני זוכר מעט מאוד; אם תשאלו אותי עכשיו במה עסקה הגותם של פירון, בואתיוס או אנסלם – סביר להניח שאגמגם (אנסלם הוא נוצרי משהו? פירון זה כמו זנון? בואתיוס זה בכלל יווני או נוצרי?). אבל אני בכל זאת זוכר משהו, ויתרה מזו –  אם אקרא כמה משפטים על אנסלם או על פירון, אזכר מיד במה מדובר; כלומר אני מצליח לבסס ידע, גם אם עדיין לא לשלוף אותו בקלות.

במובן הזה, אני לא בטוח שספר שמכיל כמות נכבדה של "פילוסופים גדולים" יעיל להבנת הפילוסופיה שלהם; קשה להכיל את הכמות הזו, ועדיף לחלק אותה לתקופות ולהתמקד בכל פעם בכמה פילוסופים באותה תקופה (כפי שעושים באוניברסיטה). ספרים מהסוג הזה יכולים בעיקר לשמש לקבלת מושג כללי או כפי שאני משתמש בהם – לרענון ידע מוקדם.

meaning-life5

אני מודה שמכל הנושאים הפילוסופיים שמובאים בספר, יש בעיקר שאלה אחת שתמיד העסיקה אותי (תומאס אקווינס מנסה לטפל בה באופן מסוים): אם אין אלוהים – מה התחיל את הכל? כלומר, למדע יש הסברים על המפץ הגדול ועל האבולוציה, אבל מה היה לפני כן? לפני המפץ הגדול היה גוש גדול וצפוף – ומה לפניו? נראה שהפתרון היחיד לאתאיסטים הוא להגיד שהיקום היה קיים מאז ומתמיד, שאין לו התחלה (ולכן לא יהיה לו סוף) – אבל המוח האנושי והסופי לא יכול לתפוס את זה. לכל רגע אמור להיות רגע שקודם לו, ולכן היה אמור להיות רגע שהתחיל את האינסוף הזה. ובכן – על השאלה הזו לא קיבלתי תשובה בספר, ונאלצתי להסתפק בהוכחות לקיומו של אלוהים או בנסיונות להבין מה אנחנו באמת יודעים על העולם (וזה כמובן לא אשמתו של הספר שאין תשובות לשאלות שלי). מצד שני, לא בטוח שזו שאלה פילוסופית – אולי זו פשוט שאלה מדעית שטרם נפתרה.

Marians-file-Big-Bang

על כל פנים, "היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים" הוא ספר מצוין בז'אנר שלו – הוא קולח, ענייני וברור עד כמה שניתן. יש לו חסרון מרכזי אחד וזה העיסוק בפילוסופים של התרבות האירופית-מערבית בלבד (חסרון שמשותף לאחיו לז'אנר); אבל את אותם פילוסופים שכן נבחרו הוא מציג בצורה תמציתית ועם זאת רצינית, ועושה חשק לקרוא ספרים דומים על נושאים נוספים כמו כלכלה, ספרות, אמנות וכו'.

ואסיים בשתי הערות:

1) המתרגמת דבי אילון עשתה בחירה מעניינת, כשבכל פעם שהמחבר פונה לקוראים בגוף שני you, היא בחרה לתרגם זאת ל"את" (ולא אתה) ובמקרים מסוימים ל- "את או אתה". לפעמים גם מופיע "אתם", אבל ככל שאני זוכר, לא הופיעה בשום מקום הפניה "אתה".

2) לאורך הקריאה התנגן לי בראש שוב ושוב "שיר הפילוסופים" של מונטי פייתון. על כן אין לי ברירה אלא לשים אותו כאן:

___________________________

היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילאים, נייג'ל וורברטון. מאנגלית: דבי אילון. הוצאת ספרי עליית הגג. 295 עמ'.

 

 

 

מודעות פרסומת
Posted in: עיון