סיפור קצר: "שישהפלא" מאת ענת ברונר

Posted on 11 בינואר 2016 של

1


הכל התחיל מזה, שכל כך רצינו כלב. ביקשנו כלב ביומולדת שלי, ביומולדת של מוני, ביומולדת של התאומים וגם בפסח. אמא אמרה שאנחנו סתם מבזבזים את כל המתנות שלנו ככה, כי כלב זה הדבר האחרון שחסר לה עכשיו, ואמרה שאולי פעם, כשנגור בבית עם גינה. אבל כשהקיץ הגיע, ואבא עדיין לא חזר לעבוד, כבר ידענו שלא יהיה בית עם גינה, ולא כלב, ולא כלום. בדיוק אז, בשבוע הראשון של החופש הגדול, רגינה השמנה מהקומה למעלה מתה ובמקום כלב קיבלנו את שישה פלא.

השם שלה היה בכלל שירה. ביום שהם באו, עמדנו בשורה ליד החלון והסתכלנו על הפועלים מביאים להם את כל הדברים. מוני, שהיה הכי פרא אדם מכולנו, הציע שנזרוק עליהם שקיות עם מים. אמרתי לו שלא יחשוב על זה אפילו. הוא לא התווכח. מוני והתאומים ידעו יפה מאוד שהם חייבים להקשיב לי כשאמא לא נמצאת. את זה היא הזכירה לנו כל בוקר, שאני אחראית כי אני הכי גדולה. המון פעמים התחשק לי להגיד לה, שאבא יותר גדול ולמה הוא לא אחראי. אבל את אבא בקושי ראינו. הוא שכב כל היום במיטה שלהם, וחשב את המחשבות שלו עם כל החלונות סגורים. התרגלנו לדבר בשקט בשקט בשביל לא לעצבן אותו.

המכונית שעצרה מול הבניין שלנו הייתה חדשה לגמרי. מתוכה יצאו האנשים הכי נקיים שראיתי בחיים. כשהדלת מאחורה נפתחה לחשתי, הנה זה מגיע. רכנו מעל המעקה וחיכינו. אל המדרכה החליקו זוג נעלי לכה מבריקות. בתוך הנעליים ראינו רגליים קטנות לבנות ואז ילדה עם שיער צהוב ושמלה של שבת. חיכינו וחיכינו. בסוף שאלתי את מוני, אם יכול להיות שיש להם רק ילדה אחת. הוא אמר שאין דבר כזה. אף פעם לא שמענו על משפחה עם רק ילדה אחת לפני זה. אבל אף ילד אחר לא הגיע.

אחרי כמה דקות שמענו צלצול בדלת. רצנו מהר לסלון וסימנתי לכולם להיות בשקט. אמא לא הרשתה לנו לפתוח את הדלת לאף אחד, במיוחד מאז היום ההוא, כשחזרנו מסבתא מלכה ואמא בכתה, כי אנשים רעים שברו את האגרטל הכחול שהיא אוהבת, ולקחו לנו את התנור והטלוויזיה. מוני נעמד על קצות האצבעות, הציץ בעיגול של הדלת, הסתובב אלי ולחש שזה החדשים. לפתוח? משכתי בכתפיים. זה לא היה נראה לי מסוכן.

השכנה החדשה כבר הייתה עם חיוך מוכן כשמוני פתח את הדלת. היא הייתה יפה כמו דוגמנית בפרסומת, עם אודם ונעלים על עקבים. אמרה שהם משפחת פלס, נעים להכיר, ושהיא מקווה שכולנו נסתדר יפה ושתראי שירה איזה כיף יהיה לך, כמה הרבה ילדים. רק אז ראינו שהילדה הצהובה עומדת מאחוריה. גברת פלס אמרה לה להגיד יפה שלום. הילדה הצהובה הסתכלה עלי לרגע, ומיד חזרה להסתכל על הרצפה. היא החזיקה את היד של אמא שלה ואמרה בקול של דיקלומים בבית ספר "שלום נעים מאוד אני שישה פלא". גברת פלס צחקה בפה מלא שיניים לבנות. הצמידים הנוצצים שלה רישרשו כשהיא שלחה יד וניסתה ללטף את השיער של מוני. הוא אמר לה שאסור לנו לדבר עם זרים וסגר את הדלת.

ישבנו בשקט על הספה בסלון. אחרי כמה זמן שאל אחד התאומים, אם באמת קוראים לה שישה פלא. "טיפש אחד!", קרא מוני והוריד לו מכה על הראש, "הם משפחת פלס, לא שמעת? פ-ל-ס". הוא התחיל לבכות וליטפתי אותו כמו שאימא עושה. "הילדה הצהובה עדיין לא מדברת כל כך טוב", הסברתי להם בשקט. מוני קימט את המצח כמו שאבא עושה כשהוא חושב, ובסוף אמר שאולי בגלל שאין לה אחים, אין לה עם מי לדבר. בערב, כשאימא חזרה מהעבודה, סיפרנו לה על השכנים החדשים שיש להם רק ילדה אחת. אימא אמרה שזה בדיוק מה שהיה חסר לה – אינטליגנטים.

לגברת פלס היה ריח של אבקת כביסה ולימונים. היא רצתה מאוד שאני ושישה נהיה חברות, והזמינה אותי אליהם הביתה. למה שלא תראי לחווה את החדר שלך, אמרה גברת פלס לשישה. הלכתי אחרי שישה ונכנסתי לחדר הכי יפה שראיתי. עמדתי שם ופשוט רציתי לבכות. היו לשישה המון בובות, ממש המון, והן ישבו על המדף בשורה מסודרת כאילו  אף פעם לא שיחקה בהן בכלל. גברת פלס הביאה על מגש עוגיות, ובייגלה, ומיץ פטל בכוסות זכוכית של מבוגרים. התקרבתי למדף והסתכלתי מקרוב על כל הבובות. לכולן היה שיער צהוב כמו של שישה. כל כך רציתי להחזיק אחת מהן אפילו רק לרגע. שלחתי את היד אבל שישה קראה, "לא, זה שלי!" דחפתי אותה ורצתי החוצה. בבית חיכו לי על הספה מוני והתאומים. "נו?" שאל מוני, "מה חזרת כל כך מהר?" אמרתי לו שסתם משעמם שם. עלינו למקום של השְבועות על הגג ועשינו שבועה שלא נהיה חברים של שישה לעולמים.

שישה הייתה ילדה מנומסת נורא. היא לא צעקה, היא לא דיברה במילים לא יפות. היא הייתה ילדה כל כך טובה שההורים שלה אף פעם לא הרביצו לה. היא לבשה שמלה גם בימים רגילים והגרביים שלה היו תמיד מקופלים יפה בדיוק באותו גובה. בכל פעם כשראינו אותה בחדר המדרגות היינו קוראים במקהלה "אני שישהפלא" ומתגלגלים מצחוק. מוני התחיל עם זה, בשביל לעצבן אותה. אבל היא אף פעם לא ענתה לנו ואפילו לא הוציאה לשון. המצאנו שיר כזה שהיינו שרים כשהיא הייתה עוברת, "שישה פלא מה הפלא, שישה פלא אין שום פלא" לפעמים הייתי מושכת לה בצמה הצהובה שלה חזק, שיכאב. אבל שישה לא הסתובבה והמשיכה ללכת.

שבועיים לפני סוף החופש הגדול, כשחזרתי בבוקר עם לחמניות ועם חלב מהמכולת, מוני רץ אלי בהתרגשות. "את חייבת לראות!" הוא מצא ליד המִקלט גור חתולים קטנטן. ישר אמרתי לו שאימא בחיים לא תסכים. "זה חייב להיות הסוד רק שלנו", הוא אמר לי. סיכמנו שלא נגלה אפילו לתאומים. הם קטנים מדי. הם לא יכולים לשמור סוד כזה. הסתרנו את הגור בקופסת קרטון גדולה שמצאנו ברחוב וסחבנו לגג. השקינו אותו חלב כל שעתיים בטפטפת מבקבוק של טיפות אוזניים. הצלחנו להסתתר ככה כמעט שבוע, אבל יום אחד כשרכנו מעל הארגז, שישה התקרבה בשקט מאחוריי.

 "ידעתי שאתם מסתירים משהו!" היא קראה. "יו איזה חתלתול יפה, אני גם רוצה להשתתף". מוני אמר, "בחיים לא". שישה אמרה שאם לא נרשה לה להשתתף בחתול, היא תלשין לאבא שלנו. "אין בעיה", חייכתי אליה, "נצרף אותך, אבל קודם צריך להישבע". "אני נשבעת!" קראה שישה, אבל הסברתי לה, שצריך שבועה מיוחדת. מוני ירד להביא את התאומים. אני נעמדתי ראשונה בשביל להראות דוגמה ונשבעתי. אחר כך מוני עלה ונשבע. ואז עזרנו לתאומים לעלות אחד אחד והחזקנו אותם ברגליים שלא ייפלו. ואז היה התור של שישה וראיתי שהיא מהססת. "אימא לא מרשה לי להישבע", ניסתה. אמרתי לה שאם היא פוחדת אני יכולה להחזיק גם לה את הרגליים אפילו שהיא גדולה כבר. שישה עלתה על המעקה, החזקתי לה את הרגליים והרגשתי שהן רועדות. היא התחילה להגיד את השבועה ואז דחפתי אותה חזק. היא לא צעקה כשהיא נפלה, אפילו אז לא. הסתכלנו למטה, היא שכבה על הגב ולא זזה. השמלה הלבנה שלה עלתה למעלה וראינו לה את התחתונים, שגם הם היו לבנים ונקיים מאוד. המון דם יצא לה מהראש. עמדנו בשורה, אני מוני והתאומים והסתכלנו למטה. "שישהפלא, מה הפלא…" מוני לחש. ואז גברת פלס התחילה לצרוח.

***

ענת ברונר, ילידת 1983, גרה בתל אביב, בוגרת החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ועובדת על ספר פרוזה ראשון.

 

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


 

מודעות פרסומת