כמה מילים על "ההוביט" מאת ג'.ר.ר. טולקין

Posted on 5 בינואר 2016 של

9


בכלל התכוונתי לראות את הסרט.

תמיד הרגשתי בור על כך שאני לא מכיר את דמויותיו ועלילותיו של טולקין – לא קראתי אף אחד מהספרים ולא ראיתי אף אחד מהסרטים. לפני כמה שבועות שמתי לב שבערוצי הסרטים של הוט מקרינים באופן תדיר את סרטי ההוביט ושר הטבעות. ידעתי שההוביט קודם לשר הטבעות מבחינה כרונולוגית, ולכן, יום בהיר אחד (ואולי היה זה לילה) התיישבתי לצפות בסרט "ההוביט: מסע בלתי צפוי". ההתחלה הייתה נחמדה, אבל ככל שזה נמשך הרגשתי שהפנטזיה והפירוטכניקה קצת מרגיזים אותי. בערך 20 דקות לתוך הסרט קיבלתי טלפון מידידה; סיפרתי לה שאני בדיוק צופה בסרט והוא לא מוצא חן בעיני כל כך. היא אמרה שאעזוב את הסרט ואקרא את הספר "זה ממש קצר – איזה 100 עמודים, זה יקח לך פחות זמן מלראות את הסרטים". הפסקתי את הסרט והזמנתי מהאינטרנט את הספר. כשהוא הגיע גיליתי שיש בו 305 עמודים + אחרית דבר, אבל כבר היה מאוחר מידי לחזור אחורה. התחלתי לקרוא.

963269

וכך יצאתי לקריאה בהוביט בלי שהתכוונתי. כמו בסרט, גם כאן ההתחלה הייתה כיפית. עמק ההוביטים (אני לא בטוח אם זה המונח המדויק) הוא מקום שאני רוצה לחיות בו כל החיים. שתהיה לי בקתה ואעשן נרגילה של הוביטים ויהיה אוכל ושמש ודשא ומזג אוויר נעים. חבל שהספר כולו לא מתרחש שם, בפסטורליה הזאת.

טוב, כולכם ודאי מכירים את העלילה (ואם לא אז יש ויקפדיה), אבל רק אסמן אותה בקווים כלליים: בילבו ההוביט מתבקש (ולמעשה נאנס) להצטרף לחבורה שיוצאת להשיג את האוצר האבוד שהשתלט עליו הדרקון סמאוג. הספר הוא תיאור של המסע הזה לשם ובחזרה.

בסך הכל, על אף הקושי שלי עם פנטזיה, הקריאה הייתה נחמדה וחביבה. מסע (שזה משהו שאני אוהב) בארץ זרה עם נופים ייחודיים (מאוד אוהב) ומפגש עם כל מיני טיפוסים בדרך (מחבב) – אין תלונות.

עם זאת היו גם כמה בעיות – בעיות שכבר נתקלתי בהן בעבר במעט ספרי הפנטזיה שכן קראתי. הדמויות, למשל, הן מאוד פעלתניות, אבל אין להן עומק רגשי. יש להן רגשות כמובן ואופי ברור, אבל זה עדיין משהו שטוח שלא דומה בשום דרך לספרות שאני נוהג לקרוא בדרך כלל, ספרות שבה למארג הרגשי של הגיבור יש חשיבות עצומה בסיפור. גם הפתרונות של טולקין לצרות שהגיבורים שלו נכנסים אליהן כמעט תמיד מבוססים על "דאוס אקס מכינה" – פתרונות שמגיעים מלמעלה ולא נובעים ישירות מתוך התמונה שהוא מתאר (אור השמש מאבן את הטרולים, הטבעת מחלצת מכל צרה, וסופו של הדרקון… טוב, לא אעשה ספוילר למי שבכל זאת לא קרא).

עוד אציין שדווקא לקראת סוף הספר התחלתי לאבד עניין (בדרך כלל, ובמיוחד בקלאסיקות ספרותיות, התהליך הוא הפוך) – אולי כי אף פעם לא הייתה לי משיכה למלחמות גדולות (אני לא סובל היסטוריה צבאית למשל, וגם ב"משחקי הכס" לא הבנתי למה כולם מתלהבים מסצינת המלחמה בין ג'ון סנואו למהלכים הלבנים – אותי זה שעמם).

gollum

למי שמתלבט אם לצפות בסרט או לקרוא את הספר – התשובה הבנאלית והחד-משמעית היא שהספר טוב בהרבה וחף מפירוטכניקה מטומטמת. באשר אלי – אם שר הטבעות היה רק ספר אחד, אין לי ספק שהייתי ממשיך מיד וקורא גם אותו, אבל העובדה שמדובר בטרילוגיה מרפה את ידי. האם יש טעם להשקיע זמן ומאמץ בספרות שאתה לא מתחבר אליה? עדיין לא עניתי לעצמי על השאלה הזאת. כך או כך, אני בטוח שאם לא אקרא את הספרים, אצפה בסרטי שר הטבעות – כי על הבורות הכללית חייבים לכסות איכשהו.

ומילה אחרונה לגבי התרגום: אני קראתי את הספר בתרגומה החדש של יעל אכמון. אני יודע שיש תרגומים מיתולוגיים, ואין לי ספק שמי שקרא את תרגום הטייסים והכיר את סיפורם, קיבל שכבת משמעויות נוספת לכל חלק בספר. אך מכיוון שלא קראתי אותם אוכל רק להעיד שהתרגום של אכמון הוא טוב וקולח; איך הוא בהשוואה לאחרים? תצטרכו לבדוק בעצמכם 🙂

___________________________

ההוביט, ג'.ר.ר. טולקין. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 318 עמ'.

מודעות פרסומת