סיפור קצר: "טביעה" מאת שירי זינגר

Posted on 4 בינואר 2016 של

2


חוגרים אותי במושב האחורי ונוסעים אל שיעור השחיה. אני מתפללת בשירותים של הקאנטרי שאעבור את זה בשלום.

אני עומדת – הגב לאסלה והפנים אל דלת התא – ומבצעת: שילוב ידיים שהכל יהיה בסדר, עצימת עיניים שזה יעבור מהר, מסתובבת במקום ויורקת על הרצפה. יוצאת מהמלתחות ונעמדת בקצה הבריכה.

המדריכה אומרת: להיכנס למים ולעשות בועות, אחרי כולם אני נכנסת ומצילה את עצמי מטביעה.

המדריכה אומרת: תכניסי את הראש, הכי חשוב לא להכניס את הראש אבל המדריכה אומרת אז אני מכניסה ועושה קצת בועות, קצת תנועות חדות ברגליים ובידיים, ועכשיו אני חייבת להוציא את הראש ולהשתעל. אני צריכה להשתעל הרבה. לפחות עד שנעבור לעבודת רגליים עם המצוף, אז לא צריך להכניס את הראש. אני נשענת על דופן הבריכה ונחה מהשיעולים.

כל לילה אני מתפללת בבית מאחורי הדלת של האמבטיה שלא אחנק. יורקת על הרצפה, מנגבת עם הרגל, שלא אחלום, סיבוב. יריקה. נשיקה. לאלוהים.

בוקר- בוץ- מעילים. אנחנו הילדות משחקות במתקנים: מהסולם הטיפות מטפטפות לנו על הראש על הידיים לתוך השרוול. מחליטות להרים את שרון. חמש אוחזות במעיל הניילון, שתיים ברגליים, אני מחזיקה את הגב מלמטה שרון נאבקת אני מחבקת חזק, הזרועות שלי ניילון, היא רוצה שנוריד אותה, הזרועות שלה ניילון, הזרועות רקדניות והיא נשמטת לאט לאט לאט, רוקדת בום נופלת לנו מהידיים על הראש, הראש בתוך הבוץ, הבוץ מחליק הוא רקדן, אגרוף, היא מנסה לקום.

אני שולפת את עצמי ומפזרת רסיסי מים. צועדת על מסלול מגומי נגד החלקה. אני הולכת בצעדים גדולים, אני הולכת יפה, הולכת טוב בבגד הים, מגיעה אל המגבת, מטמינה בה את הפנים, את הראש, אבא ניגש.

שאלה: איך היה, תשובה: כיף.

לפעמים הורי מרשים לי לישון איתם במיטה.

אני שוכבת על הצד. לפני נושם גב צר של אשה. הגב פונה לעבר גב רחב, של גבר. למרות שהם עם הגב אלי אני יודעת שהם ערים.

אמא! אמא! אמא! אני מבצעת בלב את הסיבובים, יריקה על הרצפה ונשיקה לאלוהים, אני מכניסה את הראש למים ואז נשיקה ואז לעצום את העיניים.

תכיני לי. לא עכשיו! בשמונה! לא עכשיו! אבא. לא ב…

לא עכשיו! לא. לא. אבא די. כן. איך אתה יודע? אמא. אמא. תכיני אמרת שתכיני לי. אמרת שתכיני לי טוסט, אמרת.

את אמרת. סיבוב במקום. ראיתי ת'קטר החדש אמא. האפור. שהראיתי לך. כזה צבע… לא יראו.

באמת ראיתי אני לא שיקרתי סתם. שילוב ידיים, הכל יהיה בסדר, עצימת עיניים, בחוץ ערימת חפצים גדולים.

אמא..אמא.. תגיד לה איזה רכבת אני. לא פרברית. ת'לא יודע? ת'לא יודע? חיכיתי לה. היא באה. חיכיתי עד תשע. היא באה.

יורקת על הרצפה, מנגבת עם הרגל, מסתובבת, מסתובבת במקום.

לילה טוב אמא, אבא, סיבוב. יריקה. נשיקה.

אין מה לעשות. נשיקה של האצבע. נשיקה לאלוהים.

אחר כך במקלחות: גופים ערומים בכפכפי מקלחת. לק. יד.

מסבנות, חופפות, מקרצפות, מייבשות, ידיים מורחות קרם, כל גוף כאילו אותו הדבר.

האם יש עוד משהו כל כך שחור ואינסופי?

אני רוצה להגיד כל דבר, אפילו: אינטרנט.

איזה קור בחוץ ומשהו חייב לקרות, זה מה שאני חושבת.

ואז מגיעה הנפילה. לא רק אני. לא רק שרון, גם אמא שלי נופלת, וגם המדריכה, גב אל חזה בערימה בתוך המים.

ביום ראשון אני מגיעה לבריכה. פושטת את החולצה הקצרה, את הטרנינג, יש לי בגד ים שלם ארנה סגול בהיר, אני צריכה ללכת לשירותים, אבל אני חובשת את כובע הים השחור עם הפס הכחול העבה. אני מתיישבת על שפת הבריכה ואז עלי להיזכר במופגן ש: רגע… אני צריכה ללכת לשירותים!

נו תכנסי, אומר אבא, ואמא אומרת: נשים לך את המצופים, ותיכנסי. ואז.

המדריכה מתקדמת לעברי. אני צריכה להגיע לשירותים. אני נרתעת ממנה, עושה עם הרגליים תנועות חתירה, כמו שלמדתי. אבל מדרכי הרגליים מהגומי למניעת החלקה נעלמים. עכשיו אני מנסה לאחוז באויר; אני שולחת את הידיים לצדדים וקדימה לצדדים וקדימה. ימין זזה בתנועות חדות למטה ושמאל, בחיתוכים גדולים, גבוה. תנועה יפה נורא לדעתי.

הרסיסים מתרוממים באויר. עוצרים, ואז מתרסקים על המרצפות, ועל המים ובתוך המים. ואז אני שוקעת פנימה. לאחר שבגדו בי למעלה עכשיו הרגליים שלי בועטות, והידיים ממשיכות, כמו קודם.

עכשיו האגרוף שנפתח ונסגר הוא קרוע ופרוש להביא את המכה, לנשוף באבקה, אני יכולה אני משחיזה את היקום ואת הלהבים, הזנבות של החורש בדרך איתנו ואנחנו העיקר, הכי חשוב המדריכה אומרת, יצורים מכונפים, מאוגרפים כל הדרך למטה, העיקר אנחנו יפים, העיקר היד פתוחה, ואני שוחה, ואני שוקעת.

מה את צועקת כל כך חזק, ההורים שלי אומרים. בבית אסור לצעוק, אני צועקת.

אני מתפללת בבית. סיבוב, יריקה. שלא אחלום חלומות רעים, שיזרקו את המדריכה לבריכה, שהיא לא תצליח לצאת. הפרחת נשיקה לאלוהים. תודה.

עכשיו פונה אלי גב.

שרון ואני קופצות גבוה ורוקדות בגלים, עם הגפיים אנחנו משתוללות, רק איתה אפשר לא לדבר, הגופים שלנו אומרים המון, אישה זקנה אדומה כפופה מגלגלת שטיח בתוך ארמון.

עכשיו אני בפנים ואני מסתכלת למעלה. מים. על שפת הבריכה עומדות, רוקדות ומטושטשות מהמים, כל הדמויות כולל אישה אחת בכובע ים ורוד עם בליטות קטנות. הם קוראים לי, ההורים ושרון והמדריכה והילדות מהגן. למה יש בליטות כאלה לכובע הים? מים.

את אשמה שהיא נפלה?

זו לא אשמתי

זו אשמתך שהיא נפלה

איך את יודעת?

כי הוריי נלחמו להוכיח חפותי, הוריי נלחמו עלי להוכיח, ואינני רעה בלא צורך ההוכחה בלי צורך בלי כח.

לנשוף את האגרוף מיד, לפתוח את האצבעות

ואיך את יודעת

שהמדריכה שוקעת

שבבית האם נופלת?

בטעם אני יודעת.

טעם של סבל.

מה היא עושה? הסתובבי אלי, פקחי את העיניים

היא מכניסה את ראשי לתוך המים. היא אומרת להכניס. אומרת לא לנשום ושאז אפשר.

לא לנשום ושזה אפשר. שבכח וברצון אכניס ראשי לאין אוויר, ואז אוציא ואנשום. אומרת מתי לנשום. מתי לא. אומרת שצריך גם לא לנשום. אומרת שאני מחוייבת לאופציה לא לנשום. ללא אוויר. ככה שוחים. ככה מתקדמים. כך.

מה אומרת המדריכה?

תכניסי את הראש ותשחי.

את לא יודעת

אני לא יודעת

לא נכון!

לא נכון היא יודעת!

לא אינני יודעת! אינני יודעת להחזיר את האוויר!

הראש בתוך המים

הגוף בתוך המים

המפרקים בתוך המים

עכשיו תוציאי את הראש!

ועכשיו תוציאי!

מה המדריכה אומרת?

להכניס את הראש.

להכניס את הראש למים.

אומרת גם להוציא?

לא אומרת.

הכנסי למים, הכניסי את הראש למים, תאמרי שוב!

לא אומרת להוציא

לא אומרת?

לא שומעת שאומרת.

הראש בתוך המים.

הראש בתוך המים.

ואז מה?

אני שוקעת.

היכן שוקעת?

אמרי שוב!

שוקעת.

היכן שוקעת?

במיטה.

ואז מה?

לאכול את הסבל

והסבל?

נשיקה.

עם מי התנשקת?

שרון

מי?

שרון

חברה שלי שרון

תאמרי עכשיו!

נשיקה איתה

היכן?

במלתחות של הבריכה

ואז נפלה?

לא אני הפלתי אותה!

החליקה בין המעילים

מעילים גדולים וצבעונים של חורף

 

***

שירי זינגר, יוצרת ספרות חדשה, אמנית, משוררת, בוגרת מנשר לאמנות.

 

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


 

 

מודעות פרסומת