ראיון עם עדנה שמש בעקבות ספרה השלישי "הוֹטֶל מלטה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד)

Posted on 29 בדצמבר 2015 של

3


שלום עדנה, לאחרונה ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספרך השלישי, "הוטל מלטה", שמתאר את קורותיהם של בני הזוג אווה וארנסט בלום, ושל נכדם אמוץ. ראשית כל – איך נולד הסיפור? מה עניין אותך בדמויות הללו?

שלום ירין. הניצוץ שהדליק את הסיפור הוא כרטיס ביקור צהבהב שמצאתי בקופסת הנעליים של אמי, שם החזיקה כל השנים תמונות משפחתיות. הכרטיס – שכתוב עליו: "הוטֶל מלטה, וִיָה מילאנו 40, נאפולי" – תמיד היה בקופסה, אבל רק כשנתיים לפני מותה של אמי הסתקרנתי ושאלתי אותה מאיפה הוא. היא ענתה לי שהוטל מלטה הוא המלון שבו שהינו במשך כמה ימים, ממתינים לאנייה שתיקח אותנו לארץ. הייתי בת ארבע וחצי אז ונשאר בי רק זיכרון עמום מהמלון, מהשהייה בנאפולי ומההפלגה לארץ. אני כן זוכרת ששם, בהוטל מלטה, הושיטה לי נזירה לבושה באפור פרי צהוב, מעוקם, שטעמו טעם עשב – הבננה הראשונה שאי פעם אכלתי.

הזיכרון המוקדם, אירועי חייהם של הורי ורגשותי כלפיהם, והפצעתו-מחדש של מלון מלטה מנאפולי בתודעתי, הם שהושיבו אותי לכתוב את ספרי השלישי, הוטל מלטה. כך, מכרטיס ביקור צהבהב בן עשרות שנים שנראה כחדש, נולד סיפור אהבתם הקצר והסוער של ארנסט בלום ונורה בוכבינדר, דמויות פיקטיביות כמובן.

באשר לשאלתך מה עניין אותי בדמויות האלה: אירועים בלתי פתירים, נוגעים ללב, וכואבים מאוד מחייהם של אבי ואמי, מהאישיות שלהם ומההיסטוריה המשפחתית שלהם שזורים בדמויותיהם של ארנסט, אווה, ונורה. אפשר לראות באווה ובנורה היבטים שונים של אמי.

"החורים השחורים" שגדלתי איתם כל חיי הביאו אותי לנסות ולפצח באמצעות הכתיבה משהו מחומרי השתיקה של הורי; לנסות להפוך את אבי ואת אמי משני אנשים זרים במידה לא מבוטלת למוּכּרים יותר, לנגישים יותר לילדה הקטנה שעוד חיה בי, ולמי שאני היום. הרגשתי שאני לומדת להכיר אותם טוב יותר, לומדת להפריד את עצמי מהם אט-אט, לומדת להיפרד. בפשטות – הייתי מוכרחה לכתוב את הספר הזה. היה בכתיבתו של הוטל מלטה תהליך עמוק של הירפאות מהטראומות של הורי ניצולי השואה, שהיו לפוסט טראומות שלהם, ושלי, כי הייתי ילדתם. ואחר כך כמובן היה עונג הכתיבה של הפיקציה – סיפור אהבתם ותשוקותיהם של ארנסט, אווה, ונורה, וחייו ההולכים ומתערערים של אמוץ נכדו של ארנסט, על רקע הריונה הרצוי-לא-רצוי של הילה, אשתו. בקיצור, אם תרצה: סיפור על שלושה ימים וילד.

IMG-20151228-WA0003

כמה זמן עבדת על הספר? תוכלי לספר קצת על תהליך העבודה?

עבדתי על הוטל מלטה כחמש שנים. תוך כדי העבודה על הספר, ראה אור ב-2013 הספר השני שלי, דיונות החול של פריז. אל תשאל אותי איך עשיתי את זה ביחד, כי למען האמת זה לא ממש קרה יחד. זו היתה מין הצטברות של חומרים, ברמה זו או אחרת של התהוות. הוטל מלטה נכתב בתוכי במשך הרבה זמן, לצד חומרים אחרים, עוד לפני שעלה על הכתב, אפילו לפני שמצאתי את כרטיס הביקור הישן. הכרטיס היה רק הטריגר הסופי, זה שהושיב אותו לכתוב.

באשר לתהליך הכתיבה – הוא היה ארוך, מענג ומייסר. כאמור, הרשיתי לעצמי, נכון יותר, דרשתי מעצמי, רציתי, ביקשתי להיכנס לנעליהם, לחייהם, לנשמתם של הורי. באמצעות ארנסט, נורה ואווה כאבתי את כאביהם, את אובדניהם, ואת חרדותיהם, ולזמן קצר ראיתי את עולמם דרך העיניים שלהם – שזה מין אבסורד כזה, כי רק את עיני שלי היה לי כדי לראותם.

IMG-20151228-WA0000

חדר העבודה של עדנה שמש. צילום: עומר שמש

הספר הקודם שלך "דיונות החול של פריז" התרחש (כפי ששמו מעיד עליו) בפריז, ואילו בספר החדש מתוארים שלושה ימים טעונים שבילה אחד הגיבורים בנאפולי של שנות החמישים. עד כמה לחיים שמתקיימים מחוץ לישראל יש השפעה על הכתיבה שלך, והאם יש לכך קשר לעובדה שאת עצמך לא נולדת בישראל?

אני לא חושבת שהעובדה שלא נולדתי בארץ השפיעה על המקום שבו מעוגנים ספרַי או סיפורַי. כאמור, כשבאנו לארץ הייתי בת ארבע וחצי. מה שבאמת השפיע וממשיך להשפיע על הכתיבה שלי הם הנסיעות הארוכות (בדרך כלל חודשיים בכל פעם) שיוצא לי לנסוע למקומות שונים בעולם, וזה זמן מספיק ארוך כדי 'לאבד' את עיני התיירת ולפתח נקודת מבט אחרת, עמוקה יותר, מסקרנת הרבה יותר, על המקום, על אנשיו ועל תרבותו. את הוטל מלטה דווקא כתבתי בארץ אבל לפני כשנה הייתי בנאפולי. הגעתי לשם במעבורת מסורנטו והתרגשתי מאוד לראות את הנמל שממנו הפלגתי לארץ עם הורי, בילדותי המוקדמת.

נהג מונית נפוליטאני זקן הציף אותי ברגשות כשאמר, לשאלתי, שאכן קיים בוויה מילאנו מלון בשם מלטה. מיהרנו אל מחוץ לעיר, בן זוגי ואני, ולכן לא ביקשתי מהנהג לסטות מהדרך ולקחת אותי לוויה מילאנו. הצטערתי על כך עמוקות. מאוחר יותר, שיטוט ארוך ב-GOOGLE EARTH הוכיח לי שמלון מלטה לא קיים יותר. בכל זאת, הספק מנקר. בביקור הבא שלי בנאפולי אלך לוִויָה מילאנו, למספר 40, ונראה מה נמצא.

לגבי שם הספר – "הוטל מלטה" – האם שמו של הספר ברור לך עם תחילת הכתיבה, או שהוא מגיע בסופה ואולי בכלל בשלב העריכה? או בקיצור – איך מחליטים על שם לספר?

זו שאלה מעניינת מאוד, ירין. אחד הדברים הראשונים שמתקבעים בי, ממש בראשית הכתיבה, הוא שם הספר. קשה מאוד להזיז אותי מהשם שמתקבע מיד ויוצר זהות עמוקה עם הכתוב או עם מה שעתיד להיכתב. בשבילי זה כמו לשנות שמו של ילד, ודבר כזה לא עושים. רק פעם אחת, יחידה, שיניתי שם של יצירה שלי: לאחד הסיפורים הקצרים שלי בספרי הראשון אמסטל קראתי בין מים למים, מהפסוק בספר בראשית. יובל שמעוני, עורך הספר, ביקש שאשנה את השם – בין מים למים הוא כמובן שמו של אחד מסיפוריו של י.ח. ברנר. נכנעתי ליובל, אבל הייתי כל כך שבויה בשמה המקורי של הנובלה שלא הצלחתי למצוא לו חלופה. יובל חילץ אותי מהקיבעון והציע את השם ערבסקה. הסכמתי, ואחר כך התרגלתי לכך שזה שמו החדש של הסיפור.

אולי זה מוזר, אבל יש כמה סיפורים שלי שממש התחילו מהשם שלהם. צצה לי בראש פראזה, או מילה, ואני הולכת בעקבותיה, וכותבת סיפור.

BOOK COVER WITH SHADOW 2

הספר הראשון שפרסמת, "אמסטל", היה למעשה קובץ סיפורים, ולאחריו פרסמת שני רומנים. תוכלי לספר על הבדלי הכתיבה בין הפורמטים, ובכלל – איך את מתכוננת לכתיבת רומן? את בונה קווי עלילה וקווי אופי של דמויות מראש או מתחילה בנקודה מסוימת ועפה על כנפי הדמיון?

כששואלים אותי את השאלה הזאת אני תמיד נדרשת לציור או לספורט. דברים שונים בתכלית נדרשים כדי לרוץ מרתון או כדי לרוץ ריצת מאה מטר. ובאותה המידה, אני מניחה שמי שמציירת ציור מופשט עובדת אחרת לגמרי ממי שמציירת ציור היפר-ריאליסטי. הדבר הראשון הוא כמובן אורך הנשימה הנדרש כדי לכתוב סיפור קצר ביחס לרומן. זו בכלל לא שאלה של מה יותר קל ומה יותר קשה, כי אותו כובד ראש ואותה שקיעה סטניסלבסקית דרושה לי, באופן אישי, לשתי הסוגות, אבל הן בהחלט דורשות קצב אחר, נשימה אחרת, רוחב יריעה אחר. וחלילה מלחשוב (ויש החושבים) ששליטה בכתיבת הסיפור הקצר סוללת את הדרך לכתיבת רומן. זו טעות שגורה. בדיוק כמו ששום אצן מרתון לא יכול לשחזר את ההצלחה של יוסיין בולט במאה מטר, כך כתיבת סיפור קצר ורומן דורשת מיומנויות שונות לגמרי. זו גם הסיבה שטענתם של עורכים רבים מדי בהוצאות ספרים ש"הסיפור הקצר אינו פופולארי" היא טעות טראגית עבור הסיפור הקצר. איך בכלל אפשר להשוות?

אבל אני מודה שקרה לי הדבר הבא: מאז שהתחלתי לכתוב רומנים אני ממעטת, יחסית, לכתוב סיפורים קצרים. אין לי מושג למה. אולי התאהבתי בצלילת העומק שהסיפור הקצר, מעצם הגדרתו, אינו מאפשר. הגם שאני אוהבת מאוד לכתוב סיפורים קצרים, אני מוצאת שחלקם נעשים מהר מאוד לנובלות ארוכות. דיונות החול של פריז, למשל, היה בראשיתו נובלה. יהודית קציר הציעה שאפתח אותה לרומן, ואני קיבלתי את עצתה בשמחה.

איך אני מתכוננת לכתיבת רומן? אני לא מתכוננת ממש, בכל אופן לא בצורה מסודרת. האזנתי בהשתאות להרצאה של מאיר שלו שבה סיפר על הכרטיסיות שהוא מכין ופורש על הרצפה כהכנה לכתיבה ועד שכל קווי העלילה והדמויות אינם נהירים לו גראפית ובראשי פרקים הוא אינו מתחיל לכתוב את הספר. זה מעניין מאוד וזו דרך אחת לכתוב רומן, ויש הרבה כותבות וכותבים שנוקטות בה.

אני מתחילה לכתוב ספר בראש – בדרך כלל במקלחת או בהליכות מהירות, כמה שזה נשמע מצחיק… לא תאמין כמה דברים מתגבשים בי באופן הזה ביחס לספר העתידי, דווקא במקום שאי אפשר להחזיק בו עט ונייר, בטח לא מקלדת. אני מוצאת שההתפתחות שהרומן מתפתח בתוך תהליך הכתיבה עצמו, ההפתעות שהוא מזמן לי, הכותבת אותו, מרתקות מאין כמותן. גם את הרומן הבא שלי, ותרשה לי לא לומר עליו דבר בשלב הזה, גיבשתי כבר בראשי וברור לי לגמרי שהקווים הכלליים של הסיפור יישארו אבל הוא עוד ישנה את פניו הרבה לפני שאוכל לכתוב בתחתית הדף האחרון "סוף". זו תמצית ההנאה שבכתיבה, בשבילי.

31-4623a3

בין שאר עיסוקייך, את גם מבקרת ספרות. מהי חשיבותה של הביקורת בעינייך, והאם העבודה כמבקרת השפיעה על הכתיבה הספרותית שלך?

כתיבת ביקורת ספרות היא חוויה בפני עצמה. ואחריות גדולה. קודם כל, מאז שהתחלתי לכתוב ביקורות ספרים אני נלחמת בשיניים לא לאבד את עיני 'הקוראת' שלי ואת חוויית הקריאה כ'קוראת' ולא כ'מבקרת'. אלה אינן אותן העיניים. כתיבת ביקורת בהחלט עלולה לפגום בהנאת הקריאה, כי מחפשים בדרך כל מיני דברים – מעשה חייטת המביטה בחליפה ולא מצליחה שלא לראות את התפרים העדינים והגסים – ואני נלחמת בזה ככל יכולתי. קודם לקרוא ולחוות את הספר, אחר כך לבקר אותו.

יותר משהעבודה כמבקרת משפיעה על הכתיבה הספרותית שלי, העובדה שאני סופרת משפיעה בהחלט על כתיבת הביקורות שלי. לרגע אינני שוכחת שיצירה ספרותית היא עבודת אמנות ולא נוסחה מתמטית. כמו שאין אמת מוחלטת ברעיונותיו של ספר כך גם אין אמת מוחלטת בביקורת עליו. ותמיד חלה עלי חובת הזהירות וחובת ההוגנות. מבקרי אמנות וספרות רבים מדי חושבים לתפקידם לנשוך. זה בטח מסאז' מצוין לאגו. אבל בין אמסטף לפודל יש הרבה מרחב, ואני משתדלת להתקיים בו.

ככלל, אני נמנעת במודע ממתן 'ציון' לספר; נמנעת מלתייג אותו כטוב או לא טוב, יפה או לא יפה; את זה שישפטו הקוראות והקוראים. תפקידי כמבקרת אינו למנוע ממישהו לקרוא ספר מסוים או לעודד אותו לקרוא אותו, אלא להעמיק אל תוך הטקסט ולהעלות משם תובנות שיעשירו את קריאת הספר. אבל לעתים, כמו במקרה של 'אחד ועוד אחד' לג'וג'ו מויס, למשל, לא נרתעתי מלכתוב "אפילו לא להתחיל לקרוא". אני לא יכולה לעשות שקר בנפשי.

האם את כותבת בכל יום באופן קבוע, או מתיישבת לכתוב רק כשיש לך רעיון לספר?

לא, אני לא כותבת כל יום באופן קבוע, והדבר אינו קשור ל"מוזה" – אני מודה שרק לעתים רחוקות מאוד אני חווה מחסום בכתיבה – אלא לעיסוקים נוספים, כולל ספורט. הגוף שלי נכנס לאי שקט מישיבה ארוכה מול המחשב והוא מדביק אותי באי שקט שלו ואז אני חייבת לקום, או מעדיפה לא להתיישב בכלל.

לעומת זה, בתקופות של אטרף בכתיבה הזמן עובר במהירות מפליאה. לפעמים יום שלם, או לילה שלם חולפים כרגע, וזה מדהים אותי בכל פעם מחדש. כאמור, שני המקומות הכי יצירתיים מבחינתי הם דווקא אלה שאי אפשר להחזיק בהם עט או מקלדת: במקלחת או בצעידה מהירה. דווקא בשני המקומות האלה הראש שלי נפתח והעלילה זורמת ועולים בי המון דברים. אני כבר לא חוששת שמא אשכח הכול עד שאגיע למקלדת. זה תהליך מדהים שבו הראש שלי מעבד דברים ושומר אותם, וגם אחרי שעות אני יכולה לפרוק אותם  אל הקובץ כאילו הגיתי אותם באותו הרגע ממש.

IMG-20151228-WA0001

עוד תמונה מחדר העבודה של עדנה שמש. צילום: עומר שמש

 

לאחר פרסום הרומן השלישי שלך, יש לך טיפ לכותבים צעירים? יש משהו בהתנהלות הספרותית שלך לאורך השנים שהיום היית עושה אחרת?

הטיפ שלי לכותבות ולכותבים בראשית הדרך הוא – קחו נשימה ארוכה ועמוקה. הדרך להכרה עוברת דרך בורות עמוקים וחשוכים של תסכול. נכון, היום יש ביזור (מבורך בחלקו) של מוקדי הכוח הספרותיים וכמעט כל מי שרוצה לפרסם היום ספר יכול לעשות זאת, למשל תמורת תשלום (לעתים אסטרונומי ולא הוגן!); אבל בשביל הכרה ממוסדת, אם זה מה שחשוב לכותב, בהתחלה אולי כדאי דווקא לטפטף את חומרי הכתיבה: לפרסם סיפורים בכתבי עת מובילים מודפסים ומקוונים או להשתתף בתחרויות לכתיבת סיפור קצר ובאירועים ספרותיים. ואף פעם לא להתייאש. כמו בכל דבר, גם בעולם הספרות יש היום רעש גדול. היום צריך לצעוק די חזק, לעתים עד צרידוּת, כדי שישמעו את הקול שלך, קולך המיוחד.

מה הייתי עושה אחרת בהתנהלות הספרותית שלי? באמת שאני לא יודעת. ההבשלה שלי כסופרת היתה די מאוחרת. אז אולי הייתי מבקשת בגלגול הבא שלי להבשיל מוקדם יותר עם המוכנות שלי לפרסם את מה שאני כותבת, כמשהו מוגמר.

בוא נאמר כך: הייתי יכולה לפרסם את אמסטל כמעט עשור לפני שהספר פורסם בפעל, אבל רק בהוצאות ספרים אזוטריות ורק תמורת תשלום, כי הכירו אז רק את הכתיבה העיתונאית שלי. אני נורא רציתי הכרה ממוסדת ביצירות שלי. אז המשכתי לנסות.

באורח פרדוכסלי, ונדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני נותנת לכך ביטוי, ההוצאה לאור שדחתה את סיפורֵי אמסטל – דהיינו, הקיבוץ המאוחד – היא זו שפרסמה את הספר בסופו של דבר. נתתי את כתב היד של הספר לאחת העורכות בהוצאה והיא כתבה לי שהסיפורים "יפים, אבל". ולא יָצא מזה כלום. לאחר פרסום הסיפור אמסטל, הנושא את שם הספר, בכתב העת המצוין 'קשת החדשה' בעריכת אהרן אמיר המנוח, התקשר אלי, לשמחתי, עוזי שביט, מנכ"ל הקיבוץ המאוחד ושאל אותי "אם יש לי חומרים נוספים". כך יצא שהספר ראה אור אצלו. אני חושבת שאף פעם לא סיפרתי לעוזי היקר שאותם חומרים שנדחו על ידי הקיבוץ המאוחד הם אלה שהתקבלו שם בשמחה גדולה, כעבור זמן… אז מה המסקנה? אף פעם לא להתייאש! אם את כותבת טוב – סיפור שלך בסוף יצוד את עינו של האדם הנכון במקום הנכון. זו התחלה טובה.

שאלה שאף סופר לא יכול לחמוק ממנה – מה דעתך על חוק הספרים?

נגעת עכשיו בנקודה כואבת. וטוב ששאלת, כי העניין הזה יושב להרבה סופרים על הלב. קודם כל אציין שתמכתי מאוד בחוק הסופרים. אני עדיין תומכת בו, אבל לא במתכונתו הנוכחית. חתמתי על עצומות בעדו, חתמתי יחד עם עשרות סופרות וסופרים על מכתבה של רחלי אידלמן, יו"ר איגוד ההוצאות לאור, כתבתי פוסטים, מה לא. שוכנעתי להאמין שהחוק ייטיב עם הסופרים. אבל, למרבה הצער, כל מה שניבאו לחוק הזה באמת התגשם. אני לא חושבת שהוא מיטיב עם הסופרים, נשואי החוק. כמו שחששו, סופרים מהסקאלה של דוד גרוסמן או עמוס עוז לא ניזוקו. אבל כמה כאלה יש? כל השאר, נתונים כיום לגחמות הכלכליות ביסודן, של הרשתות הגדולות. במצב הקיים, ולאחר שהן סיממו את הקוראים בסם הארבעה-במאה, אין להן עניין רב לפרסם ספרים חדשים בתקופת ההגנה. כידוע – על שטח המדפים המצומצם ממילא, הרשתות מעדיפות להציג ספרים שאינם בתקופת ההגנה, כי קונים אותם יותר. ספרים חדשים רבים כלל אינם מוצגים בקדמת החנויות, אלא מושמים מהרגע הראשון על מדפי הקיר, כמעט בהיחבא, כמו ספרים ישנים. ספרים חדשים רבים מדי מקבלים חשיפה מזערית, אם בכלל. איך ספר חדש יכול להצליח ללא חשיפה הוגנת לקהל הקוראים? בוודאי לא לכך כיוָונו בחוק הזה. אני חושבת שהחוק זקוק להערכה מחודשת ולשינוי. אולי לקצר את תקופת ההגנה לשנה, למשל. כי זו לא ממש הגנה, זה חישוק.

לצערי, אציין גם שהוצאת הבית שלי הורידה את אחוז התמלוגים המקובל, בתואנה שהתמלוגים על הספרים "משולמים עכשיו מהמחיר הקטלוגי". זה אבסורד. מצד אחד, ההגנה מזיקה לספרים החדשים ומצד שני התמלוגים שוב נמוכים, ודומים בשורה התחתונה למה ששולם קודם, אז במה הועיל חוק הסופרים? אולי ההוצאות לאור מרוצות יותר. נדמה לי שהסופרות והסופרים מרוצים הרבה פחות. זה לא הוגן.

אני בהחלט קוראת לרחלי אידלמן, יו"ר איגוד ההוצאות לאור להסביר מה עמדתה עכשיו, אחרי שרואים כבר את התוצאות הרצויות והפחות רצויות של חוק הסופרים החדש. וכמובן כולנו מחכים למסקנותיה של מירי רגב, שביקשה השגות על החוק.

IMG_3777-Edit-Edit (2)

עדנה שמש. צילום: סמדר כפרי

מה הספר הבא שאת כותבת?

יש לי שני ספרים בכתובים, שניהם כמעט גמורים: ספר נובלות וספר סיפורים קצרים. אחד מהם יראה אור, כך אני מקווה, כבר בשנה הבאה. בנוסף, בשלבי כתיבה מוקדמים מצוי רומן חדש שלי על נושא שלמיטב ידיעתי – ואני אומרת את זה בזהירות –  לא נכתב עליו ספר בארץ.

ועמדתך לגבי ספרים אלקטרוניים?

בעד, לגמרי בעד. בעיקר לטובת יערות הגשם ולייעול הקריאה. ספרי ילדים כדאי להשאיר גם בדפוס, תמיד.

ולסיום, אמנם ענית כבר על השאלון ב"קורא בספרים", ובכל זאת נשמח אם תוכלי להמליץ על ספרים אהובים עלייך ועל ספרים שלדעתך לא זכו להכרה הראויה.

זו השאלה הקשה מכולן. ספרים אהובים הם כאלה שאני תמיד חוזרת אליהם, אם לא בקריאה מכריכה לכריכה אז לפחות בהסנפה חוזרת של קטעים נבחרים: למשל סטונר, דבלינאים, סיפורים של אליס מונרו ולא חשוב מאיזה ספר, עיר המלאכים הנופלים, סיפור על אהבה וחושך, כמעט כל מה שדוד גרוסמן כתב.

ספר שלא זכה להכרה ראויה? הספרים של גבריאלה אביגור רותם, למשל. באחרונה – ולא מן הנמנע שזה בגלל חוק הסופרים – יש כמה וכמה ספרים שהבזיקו לרגע קצר ומיד נעלמו מהמדפים בחנויות הגדולות. קראתי שאדם קורא בחייו כחמשת אלפים ספרים בסך הכול. אז לפחות שיתנו לי לבחור ממגוון רחב ככל האפשר.

221049

 

***

עדנה שמש, ילידת 1953, סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית ומבקרת ספרות. בימים אלה רואה ספרה השלישי, "הוטל מלטה", בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

הוֹטֶל מלטה הוא סיפור מחיי הארץ המתאר את קורותיהם בהווה של בני הזוג אווה וארנסט בלום, שמוראות מלחמת העולם השנייה שיבשו את חייהם, ומספר על אמוץ נכדם, שחיי המשפחה שלו הולכים ומתערערים. בהבלחה של רגש דוחק, מבקש ארנסט מנכדו בקשה המחזירה אותו לתקופה טעונה בחייו שמציתה בלבו את זכרם של שלושה ימים רחוקים, סוערים ומלאי תשוקה, בנאפולי של שנות ה-50 . בקשה זו מניעה את העלילה עד לקִצהּ הבלתי צפוי, ומשנה בתוך כך לא רק את חייו של ארנסט בלום אלא גם את חייהן של דמויות אחרות, קרובות ורחוקות.

במהלך העלילה ובין השורות מעלֶה הספר שאלות מגוונות וביניהן, מהי אהבה? מה משקלם של שלושה ימים מאושרים כנגד חיים שלמים? מה יהיה על בני הדור הצעיר החיים בארץ, על מצוקותיהם הערכיות, הכלכליות והאישיות? מה מקומה של סופרת בתוך חיי דמויותיה? ואולי השאלה מכמירת הלב מכולן — האם אפשר למות מאוֹשֶר?

BOOK COVER WITH SHADOW 2

מודעות פרסומת