סיפור קצר: "המנצחת" מאת כרמית גלבוע

Posted on 21 בדצמבר 2015 של

5


בתם השלישית נולדה באישון לילה ביום הכי גשום של השנה. בערב, בזמן שירד ברד כבד עוד ישבו כולם לאכול וקינחו בעוגת לימון קטיפתית שיפעת אפתה.

לאחר ששככה המולת הערב והילדות כבר התכרבלו במיטות שלהן, רפי הביט סביב מבוהל מהבלאגן שהצטבר. הוא נאנח אנחה עמוקה ונכנס למטבח, להשליט בו מעט סדר.

הוא החל לשטוף את הכלים ואחר ליקט מהריצפה של הסלון ומחדר המשחקים בגדים וצעצועים של בנותיו. יפעת הלכה לטבול באמבטיה וכשיצאה ממנה, פניה היו מעוותים מכאב.

הוא הביט בה בדאגה. "זה התחיל?"

"…הפעם זה מתקדם נורא מהר," היא גנחה. "מוכרחים להגיע לבית החולים. תביא את התיק שלי מחדר השינה וניסע."

רפי מיד הזעיק את השכנה מלמעלה, שתשמור על הבנות ועזר ליפעת להיכנס לאוטו.

הוא מצא את עצמו נוהג בפראות בכביש הרטוב בדרכו אל בית החולים. זעקותיה הנואשות של אשתו גברו על קול הלמות כדורי הברד שהוטחו בזעם על פח המכונית ורפי חש אותן מהדהדות בכל גופו. הוא הפעיל את החימום כדי להפשיר את האדים הרבים שהצטברו על השמשה הקדמית וחשב על שתי הלידות של הבנות שהתרחשו בצהרי יום שטוף שמש ולא בחורף נורא כזה. ברקים עזים התלקחו בשמים והבזק של אור הבליח לרגע והאיר את פניה של אשתו. הוא נזכר בערגה בחודשים הראשונים להריונה, כשהיה מביט בהערצה בבטנה ההריונית. עורה השחום המבהיק, כמו התהדק ביראה סביב הבטן המתעגלת שאצרה בתוכה חיים. בסתר לבו הוא ציפה לבן, כמו הורים רבים שכבר זכו לילדים מאותו המין ומייחלים לשינוי. אבל אז הגיעו תוצאות בדיקת מי השפיר ולאחריהן נשכח באחת העיסוק במין היילוד. הם החלו להתרוצץ בין מומחים וככל שנקפו השבועות ואובחנו התסמינים, כך העור סביב בטנה המתעגלת כמש והתכער בעיניו.

כשהגיעו לצומת שמובילה אל בית החולים, יפעת נרכנה קדימה וצווחה מכאב. רפי, חלף כסומא על פני הרמזורים וכל מחשבתו הייתה נתונה לפחדיו. כעבור עשרים דקות הם הגיעו אל בית החולים ויפעת הוכנסה מיד אל חדר הלידה. המיילדת שהבחינה בפניו החיוורים הגישה לו כוס מים: "אתה צריך לאסוף את עצמך." היא האיצה בו להתאושש. "אשתך זקוקה לך עכשיו…"

לשמע דבריה הוא נשנק. אילו רק היתה יודעת כמה הוא פחד מהרגע שהתינוקת תגיח לעולם. הוא התקרב ליפעת והניח את ידו על פניה המיוזעים. היא הביטה בו בחוסר אונים. "כבר אין זמן לאפידורל." קולה חרק בייאוש. "אם היינו מגיעים לפני שעה, עוד הייתי מספיקה לקבל את הזריקה…"

רפי נזכר שחלם עליה לפני כמה ימים. הוא חלם על בתו, זו שעדיין לא נולדה. בחלומו היא כבר היתה נערה בוגרת והם ישבו במרפסת. הוא לא ראה את פניה משום שישבה בגבה אליו, כמו שתמיד היתה יושבת. הוא שאל אותה שאלה ורגע ארוך היא היססה אך לא אמרה דבר, רק קמה ממקומה והלכה. הוא פרץ בבכי.

אחרי שצוות הרופאים עיין בתיק הרפואי של יפעת, הם נכנסו אל החדר. חמישה רופאים שהמתינו מתוחים לרגע שבו תתחיל הלידה. יפעת זעקה והתפתלה מכאבים.

"אני לא יכולה יותר." היא צווחה בקול צרוד ממאמץ.

רפי אחז בידה של אשתו ורעד נורא עבר בגופו.

"רק עוד כמה דקות והתינוקת תצא החוצה." המיילדת אמרה לה וחייכה אליו.

הוא עצם עיניים והתפלל שהתינוקת תישאר שם, ברחם המוגן והחמים ושלא תצא החוצה לעולם שבו אנשים ינעצו בה מבטים בלתי נסבלים.

אחד למאה ושישים אלף לידות. זו הסטטיסטיקה. כשרק גילו זאת, רפי ביקש לסיים את ההיריון, אבל יפעת התעקשה להשאיר את התינוקת. הם לא דיברו שבועיים. הוא התחנן בפניה: "תחשבי על הבנות. תחשבי עלינו ועל כל מה שנצטרך לעבור איתה…"

היא צרחה עליו: "אתה רק חושב על עצמך. תמיד אתה חושב קודם כל על עצמך. זאת הילדה שלנו ואנחנו נאהב אותה ללא תנאים."

"אני לא אצליח…" הוא אמר בקול שבור ולא הביט בה.

יפעת ביקשה שיעזוב את הבית ועוד באותו הלילה הוא עזב.

כמה שבועות מאוחר יותר, כשלא יכול היה להתענות עוד, הוא התקשר לאשתו ובכה, התחנן שתסלח לו והיא סלחה. הוא חזר הביתה ובכה על כתפה ואחרי שנרגעו, הם ישבו בסלון והביטו בצילומי האולטרה סאונד של התינוקת. הצילומים ממילא לא היו ברורים והם כמובן לא יכלו לראות את העיוות בגולגולת ובעצמות הפנים וגם לא את האצבעות המחוברות של כפות הרגליים. אבל הוא דמיין אותם.

רפי נשך את שפתיו בכל הכוח. הם הביטו זה בזו ופרצו בבכי.

בחצות וחצי בלילה הראש של התינוקת הגיח והמיילדת משכה אותה בזהירות החוצה ועם הבכי הראשון מסרה אותה לידי הרופאים שעמדו שם וחיכו לצפות בילדת הסינדרום. הם העבירו אותה מיד ליד, בחנו וחקרו כל איבר ואיבר בגופה. הם שקלו אותה, מדדו את גודל הגולגולת ולקחו דגימות דם מרגלה הזעירה. לבסוף, התינוקת נמסרה לידיה של אמה שהצמידה אותה אל חיקה ופרצה בבכי גדול. הרופאים והמיילדת יצאו מן החדר והותירו אותם לבדם.

רפי עמד מאובן ליד הדלת ושתק. הוא הרגיש שסופם של חייו קרובים.

"בוא תראה אותה." יפעת הרימה אליו את עיניה שטופות הדמעות.

רפי פסע לעברה באיטיות. הוא צעד לאט כמו אסטרונאוט הפוסע על הירח. לרגע נדמה היה לו שלעולם לא יצליח להגיע אליה, שאין ביכולתו לעשות זאת. אבל לבסוף הוא נעמד ליד המיטה שבה שכבה אשתו התשושה.

יפעת מסרה לו את התינוקת והוא החזיק אותה בשתי ידיו והביט בבתו. עיניה החומות הגדולות ברקו במבע נחוש ופניה קרנו במין פרץ חיוניות. נדמה היה לו שהקטנה הזו שמרגע שנולדה כולם אבלים עליה, נמלאה מין תאוות חיים שכזו להוכיח את נחיצותה בעולם.

וידיה הזעירות, התנועעו כתנועת מנצח תזמורת מעלה ומטה בהתרסה כאומרות: אני כאן. אני כאן.

 

***

 

כרמית גלבוע, ילידת 1972, סופרת ובעלת משרד פרסום דיגטלי, הוציאה בשנת 2012 את ספרה הראשון בסדרת ספרי מד"ב לבני נוער "ייעודו של דן-ההתגלות" (בהוצאת עם עובד) הספר השני בסדרה "ייעודו של דן – המסע הגלקטי" יראה אור בקרוב. "צדו המואר של הצל" – ספר הפרוזה שכתבה למבוגרים יראה אור במרץ 2016.

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


 

מודעות פרסומת