סיפור קצר: "כפתורים" מאת אורי לכיש

Posted on 30 בנובמבר 2015 של

1


יעל הלכה כמה עשרות מטרים לפני בטכס האזכרה השנתי. הלכנו בצעדים איטיים לאורך שדרת עצים בפנים רציניות ואפילו קצת חמורות. יעל לבשה חולצה בהירה וחצאית צרה במותניים שהלכה והתרחבה כלפי מטה, עד מתחת לברכיים. הכרתי את החולצה וידעתי שמלפנים יש שורה של שישה כפתורים שחורים, מהצוואר עד החזה, וכל כפתור בצורה של חצי כדור. לאחר ההספד פנינו לעבר היציאה ויעל שעברה מולי סימנה לי שלום בתנועת ראש קלה, באותן פנים רציניות. כל הכפתורים בחולצתה היו רכוסים.

הוזמנתי בערב לפתיחה של תערוכת ציורים. התערוכה התקיימה בקומה השנייה של בניין ישן ששופץ לא מכבר, ואשר עולים אליה במדרגות ברזל מבחוץ. כשהגעתי המקום כבר המה אנשים. לאחר שעליתי והתקדמתי לאורך מסדרון, ראיתי שוב את יעל הולכת לפני. חשבתי להרחיב צעד, להשיג אותה ולהחליף עמה כמה משפטים, אבל היא הייתה לבושה בשמלה ירוקה ללא כפתורים כלל ואני היססתי. עד שהתעשתי יעל פנתה לאחד החדרים ולא ראיתי אותה עוד.

למחרת היה יום של התרוצצות. העיר הייתה עמוסה והיו פקקים בכל מקום. הלכתי לבנק להסדיר חשבון ישן ואחר כך יצאתי, לקחתי מונית ונסעתי למשרד שבו היה עלי לסדר עניין כלשהו. המונית זחלה וראיתי שיכולתי להגיע מהר יותר ברגל. למקום הבא הלכתי כבר ברגל והאוטובוסים נשפו את העשן שלהם ישר בפני. הגעתי הביתה אחרי הצהריים עייף מזיע ודביק. בדיוק רוני טלפן והציע שנלך בערב להרצאה על היפנוזה והשימושים שלה ברפואה. לא כל כך התלהבתי אבל רוני אמר שההרצאה לא באולם, אלא יושבים ליד שולחנות ויש שתיה חמה וכיבוד. בסוף הסכמתי.

כשנכנסנו למקום ראיתי את יעל ושתי חברות שלה יושבות ליד אחד השולחנות. יעל נראתה רגועה ונינוחה ושלושה כפתורים בחולצתה היו פתוחים. אמרתי לה שלום ומצאנו מקום פנוי במרחק שני שולחנות ממנה. המרצה-האורח היה בגיל העמידה, דמות מעוררת כבוד עם משקפיים בעלי מסגרת שחורה, וצדעיים מכוסים שיער לבן מסורק בקפידה לאחור. הוא התחיל לדבר על מקורות ההיפנוזה ועל השימושים הראשונים שלה. האריך בדיבור על הסכנות האורבות בטכניקה הזאת והביא דוגמאות, גם תאר את המצב החוקי, למי מותר להפנט ולמה. כך חלפו דקות ארוכות עד שהגיע לנושא העיקרי והוא שימושי ההיפנוזה לרפואה. הרגשתי שהעפעפיים שלי מתחילים לצנוח ותהיתי בליבי אם הוא מרצה לנו על היפנוזה או מנסה להפנט אותנו ללא הצלחה. בענייני הרפואה האיש דיבר בעיקר על טיפולים רפואיים בהשפעת היפנוזה במקום שימוש בחומרי הרדמה. לשבחו יש לומר שסיים את ההרצאה בארבעים וחמש דקות בדיוק. כולם מחאו כפיים בנימוס והגיע שלב ה-"יש שאלות". מישהו שאל מה ששאל והמרצה ענה מה שענה. שוב, "יש שאלות"? אין, ופעם נוספת מחיאות כפיים בנימוס.

האורח הסתובב קצת בין השולחנות, הגיע אל יעל, שאותה הכיר ככל הנראה, ושאל אותה מה דעתה. יעל ענתה בחביבות שהייתה הרצאה מאוד מעניינת והיא נהנתה מאוד לשמוע אותה. המרצה אמר שבעוד שבועיים תהיה הרצאת המשך ושהיא מוזמנת לבוא שוב, ויעל אמרה שתשמח לבוא. רק אני שמתי לב, חשבתי, שבאורח פלא כפתור אחד בחולצה שלה נסגר. המרצה אמר שהיה רוצה לשבת קצת עם יעל וחברותיה ולפטפט עמן, אבל יש לו עוד הרצאה בהמשך הערב. הוא התנצל והלך.

ישבנו רוני ואני, לגמנו תה ואמרתי לו, "שמע, במורד הרחוב יש פאב נחמד אולי נלך לשם ונשתה בירה"? ורוני, שזכר שבתחילת הערב אמרתי שלום ליעל, אמר, "למה לא? ותזמין גם את החברה שלך". אמרתי שאני קצת מתבייש. "מה יש להתבייש"? ורוני, שלא מתבייש משום דבר, קם והלך אל השולחן של יעל ואמר לה שאנחנו הולכים לשתות בירה בפאב. אולי היא רוצה להצטרף? ושתביא אתה גם את החברות שלה. יעל ענתה שהיא לא יודעת. היה לה יום ארוך, ההרצאה הייתה קצת מייגעת והיא קצת עייפה.

רוני חזר לשולחן, הורדנו עיניים לספלים שלנו ולגמנו מהם. כשהרמתי אותן ראיתי שיעל נעלמה. רוני אמר לי, "אני יוצא לעשן וכשאחזור נלך", ויצא מן החדר. שמתי את המרפקים על השולחן, השענתי את הראש על כפות הידיים והורדתי שוב את העיניים. הסתכלתי במבט מרוכז על הצלוחית לפני והיססתי אם לקחת עוגייה או להתאפק. פתאום שמעתי קול מהצד, "אז אתה בא לפאב"? הרמתי את העיניים, סובבתי את הראש וראיתי את יעל לפני. כל הכפתורים בחולצתה היו פתוחים.

***

 

אורי לכיש, סבא בן 69, גמלאי שנתיים.

 

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


 

 

מודעות פרסומת