ראיון עם הסופרת מאיה ערד

Posted on 24 בנובמבר 2015 של

3


| היי מאיה, השנה יצא לאור ספרך השמיני, "העלמה מקזאן", שמספר על רווקה בת 39 בשם עידית שעדיין מחכה לנפש התאומה שלה כשבשעון החול החברתי והביולוגי נשארו מעט מאוד גרגירים. נתחיל בשאלה כללית לחימום – למה דווקא הסיפור הזה והדמות הזו עם הרקע הזה? מה עניין אותך בנתוני הפתיחה הבסיסיים האלה?

זה ברור למה: כי ארבעים זה העשרים החדש, לפחות מבחינה ספרותית. ספרות מתעסקת עם הרגעים של לפני, רגעים עשירים באפשרויות, רגע לפני שהאפשרויות נסגרות סופית. ברומן הקלאסי זה היה נערות שטרם נישאו. ברור שברומן של היום הרגע הזה, לפני שגיל העמידה נוחת סופית, מעניין הרבה יותר.

| לאחר פרסום הספר, לא מעט נשים (ואולי גם גברים) טענו כלפי עידית שהיא מעצבנת, מפונקת, קטנונית ובלתי נסבלת, ושעצם היצירה שלה היא אקט שוביניסטי (ודאי לנוכח העובדה שכלפי הדמות הגברית ישנה סלחנות גדולה יותר). תגובתך?

בוא נחלק לשני חלקים. עידית אכן מעצבנת, מפונקת, קטנונית ובלתי נסבלת. התשובה הקצרה היא שאלמלא היתה כזו לא היה לי ספר. זה היה הרעיון, לכתוב על דמות שלא בהכרח מעוררת אהדה, ועל השינוי שהיא עוברת, בהדרגה, בקשיים, מתוך המפגש שלה עם המציאות, אחרי שבמשך שני עשורים פחות או יותר הכחישה את המציאות.

דוקא לא נתקלתי בטענה שעצם כתיבה על דמות כזו היא אקט שוביניסטי. ואני לא מסכימה עם זה. בעיקרון אני מה שנקרא  equal opportunityמיזנתרופית, אני לא קשה עם נשים יותר מאשר עם גברים. נשים פשוט מעניינות יותר, אז בחרתי בה להיות הדמות הראשית.

 

| הספר עוסק לא מעט בשאלת הגורל. מה עמדתך האישית בשאלה העתיקה הזו – ידוע מראש או הרשות נתונה? את יכולה להשוות בין גורלה של עידית לתפקיד הגורל בספרים אחרים שלך?

לא יכולה לעשות השוואה עם ספרים אחרים שלי, כי עניין הגורל פשוט לא מופיע בהם. כאן, בהקשר של עידית והאופן שבו היא רואה את חייה, הנושא עלה.

עידית מתחילה את הספר מתוך תחושה שהגורל הוא מעין סבא כל יכול, טוב לב ולבן זקן, שידאג לזמן לפניה את הגבר המיוחד שנועד לה. במהלך העלילה משתנה גם תפיסת הגורל שלה. אני קרובה יותר בהשקפותי לתחושת הגורל שעידית מגיעה אליה בסוף הספר: קבלת המציאות, השלמה עם חלקך, ויחד עם זה תחושה שיש משהו גדול ממך, שאתה חלק ממנו (אפילו אם המשהו הגדול הזה הוא פרוזאי כמו, נניח, מוסד הנישואים, או במקרה של עידית הורות).

 

| הספר שואב השראה מהרומן הויקטוריאני ומהרומן הרוסי הקלאסי; בתור סופרת שעוסקת בספריה בשפה ובצורה, היו לך לבטים לגבי הסגנון הלשוני שבו יכתב הספר?

כן, וזה היה אחד הנושאים הקשים בכתיבה ובעריכה. למרות שהספר שואב השראה מדגמים של המאה התשע עשרה, הוא ספר על החיים, על היומיום, וידעתי שהשפה שלו צריכה להיות בגובה העיניים. די קשה למצוא בעברית את המשלב הנכון, של שפה בגובה העיניים שאינה מכופתרת אבל גם אינה שפת דיבור. היו לי לא מעט קשיים עם זה, אבל אני שמחה בתוצאה הסופית.

26_(Large)

| אנחנו אוהבים כאן ב"קורא בספרים" לשאול על הרגלי הכתיבה של סופרים; תוכלי לספר קצת על הרגלי הכתיבה שלך – איפה, מתי, כמה זמן, איך נראה מקום הכתיבה וכד'? תוכלי לשתף אותנו בהתלבטויות של אחורי הקלעים לגבי כתיבת סצינה כלשהי בספר האחרון?

איפה: על המחשב שעומד על שולחן הכתיבה שנמצא בחדר השינה שלי. מתי: בבוקר. לפעמים עם שחר. כמה זמן: כמה שעות. שלוש, ארבע. יותר מזה פוגע באיכות. החוכמה זה לעשות קצת כל יום. אלא אם כן אני בטירוף של עשן לבן, אני עובדת לפי מיכסת מילים שאני קוצבת לעצמי ביום. גמרתי אותה מוקדם – הרווחתי. אבל האמור לעיל עשוי להטעות: אני מתייחסת כאן רק לשלב הראשוני של כתיבת הטיוטה הראשונה. רוב ה"כתיבה" היא שכתוב ועריכה לקראת הוצאת הספר לאור וזה שלב פחות מלהיב ויותר קשה (ואותו אני יכולה לעשות משך יום שלם).

 

| בתור בלשנית לשעבר – איזה מילים או ביטויים בעברית אהובים עלייך במיוחד? יש שורש שאת אוהבת להשתמש בו? דימוי שחוזר ומופיע בספרים שלך?

בטח לא דברים מודעים. אחרי "תמונות משפחה" מישהו הסב את תשומת לבי לכך שהפועל "גיחך" מופיע בו בתדירות גבוהה. גם הביטוי "לראשונה עולה על דעתו ש…" מופיע אצלי יותר מדי. לפחות בטיוטות ראשונות. דימוי חוזר? לא בטוחה, אבל יכול להיות שאולי רוכלת זקנה עם סחורה אין חפץ בה שמופיעה כמעין קמיאו בכל מיני ספרים. מטאפורה למצב הסופרת העבריה בגולה?

 

| אם כבר גולה – כמה שאלות שקשורות בעובדה שאת חיה בארה"ב וכותבת בעברית: את מעורה בספרות האמריקאית? קוראת באנגלית? או שאת שקועה עמוק בספרות העברית?

קוראת באנגלית, בהחלט, אבל "מעורה בספרות האמריקאית" מוגזם לומר.

 

| מה את חושבת על ההחלטה של פרס ספיר שלא לאפשר לסופרים שחיים בחו"ל וכותבים בעברית להגיש מועמדות לפרס?

נתחיל מהשאלה מה אני חושבת על זה שסופרים בישראל ומחוצה לה נאבקים על פרנסתם – התמלוגים נמוכים, אפשרויות להתפרנס מהספרות כגון הוראה, עריכה, עיתונות, הולכות ומצטמצמות – ומפעל הפיס מחלק פרס אחד בלבד מדי שנה שמאפשר התפנות אמיתית לכתיבה. בקיצור, הייתי רוצה לראות הרבה יותר תמיכה ממשלתית בסופרים בצורת מלגות קיום.

אישית, כמובן שצר לי שספרי לא יוכל להיות מוגש לפרס. לפרס יש משמעות רחבה הרבה מעבר לעניין הכספי. לפני שנות דור, ספר היה יוצא לאור והיו מתפרסמים בעקבותיו מאמרים רחבי יריעה של חוקרי ספרות. מאז המוספים הצטמצמו. בעשור או שניים האחרונים נשארו רק ביקורות קצרות, של מבקרים פחות מקצועיים, ובשנים האחרונות אפילו אלו מתפרסמות במשורה. לחלל הזה נכנס פרס ספיר. פשוט, זה מה שנשאר ממה שנקרא 'התקבלות'. במובן הזה יש להחלטה בעניין פרס ספיר משמעות כבדה מאד.

DSC_4409

מאיה ערד. צילום: מירה ממון

| שאלה שבישראל נוהגים לשאול כל סופר ואין לחמוק ממנה: מה דעתך על חוק הספרים?

דעתי חיובית. שיהיה ברור אחת ולתמיד: המבצעים המטורפים לא נועדו לספק לעם את ה"שעשועים" ב"לחם ושעשועים" אלא היו התכתשות של שתי חברות שנמצאות בדואופול ומנסות למוטט זו את זו ולהגיע למונופול. על הדרך הם גם גרמו להתמוטטות או כמעט התמוטטות של מו"לים קטנים, ועשו שמות בשוק הספרים. המבצעים האלה הוזילו לא רק את מחירי הספרים אלא גם את ערכם. אנשים לא קראו את הספרים שקנו, והפסיקו לקנות ספרים כמתנה (כשליש משוק הספרים הוא מתנות), כי לא היה לספר כל ערך. בתקופת המבצעים היו שני שווקים: שוק הספרים ושוק הרהיטים מנייר. עכשיו נשארנו עם שוק הספרים. אז כן, מוכרים פחות, אבל מוכרים ספרים, לא רהיטי נייר. אישית, אני יכולה לומר שספרי האחרון מכר פחות מאשר קודמיו שהיו במבצע, אבל התמלוגים שקיבלתי ממנו היו גבוהים בהרבה.

 

| ומה עמדתך לגבי ספרות דיגיטלית? את קוראת בדיגיטלי?

ספרות עדיין לא, אם כי בעתיד בטח כן, אבל עיתונים רק בדיגיטלי, ובתוך זה מדורי הספרות וסיפורים קצרים.

 

| עניין אחר – לאחרונה עלתה בהבימה ההצגה "עשר דקות מהבית" מאת מחזאית בשם מאיה ערד (שהיא לא את). הבלבול הזה הרגיז לא מעט אנשים שהלכו להצגה במחשבה שאת כתבת אותה, וגילו לאכזבתם שלא כך היא (העיתונאית נרי ליבנה אף עסקה בכך בטורה השבועי בעיתון הארץ). איך את מרגישה כלפי המקרה הזה?

אילו בשעה שהוצאתי לאור את ספרי הראשון היתה כבר סופרת ידועה בשם זה הייתי מוסיפה לעצמי איזה סימן מבדיל – למעני, לא למענה. זה מה שהיה עושה כל אדם סביר, למשל יובל נח הררי, שהחל להשתמש גם בשמו האמצעי בדפוס כיוון שכבר היה חוקר בתחומו בשם יובל הררי, או יצחק בשביס זינגר, שביקש לבדל את עצמו מאחיו הבכור. למה במקרה הזה הדבר לא נעשה – נשגב מבינתי.

אני מקבלת כל הזמן תגובות מאנשים שקנו כרטיסים ל"הצגה שלי" ולפחות במקרה אחד מישהי סיפרה לי שהלכה לסקר את ההצגה רק מפני שחשבה שהיא שלי. נכון שבתוכניה יש תמונה וביוגרפיה של המחזאית אבל הקהל הרחב שרואה את המודעות "הצגה מאת מאיה ערד" משוכנע שזו אני. קשה לי להאמין שהבימה לא חשבו על זה. מילה אחת (כגון "המחזאית") היתה יכולה לעזור להבהיר את ההבדל, אבל הם בחרו שלא לעשות זאת, וחבל: אילו אנשים היו מגיעים למחזה עם הציפיות הנכונות (מחזה פוליטי של מחזאית מתחילה) יתכן שהיתה נמנעת עוגמת הנפש שנגרמה להם. וגם לי: מבאס לקבל ביקורת שלילית, אבל כשהעולם כולו חושב שקיבלת ביקורת שלילית על מחזה שלא את כתבת, זו באסה מסוג אחר לגמרי.

| ולסיום – אנחנו מבקשים מכל המרואיינים בקורא בספרים המלצות על ספרים אהובים, ועל ספרים שאולי לא זכו למספיק הכרה וכדאי לקרוא. מהם אפוא הספרים האהובים עלייך, והאם יש ספרים מעולים שלדעתך לא זכו להכרה מספקת בקרב קוראי העברית?

אני מדלגת על החשודים הרגילים, שהקוראים לא צריכים המלצות עליהם ממני (אם כי לא מתאפקת ומציינת את "אנה קרנינה" ו"מאדאם בובארי" וכמובן את נבוקוב).

ספר שזכה בזמנו להערכה רבה כשיצא לפני חמישים שנה, ובעיני הוא הרומן הישראלי הגדול, הוא החי על המת של אהרן מגד. מרגישה קצת זקנה להמליץ עליו לקוראים הצעירים, אבל מישהו צריך לעשות את זה.

שתי סופרות אהובות עלי, אנגליה ואמריקאית, שלא תורגמו לעברית למיטב ידיעתי, הן (בהתאמה) ברברה פים ואליסון לוריא. אם לבחור ספר אחד, ממליצה על Excellent Women של פים ו-The War Between the Tates של לוריא. עוד סופרת גדולה שכותבת על הגבול שבין בלש ל"ספרות גבוהה" (יש גבול כזה? אני לא מכירה בו!) היא ג'וספין טיי, שאף היא לא תורגמה לעברית כמדומני. ממליצה על Brat Farrar.

ועוד תוספת קטנה בעקבות "העלמה מקזאן": תוכלי לייחד כמה המלצות לספרות ויקטוריאנית ורוסית?

אמ… אני חוששת שאני נצמדת לחשודים הרגילים: אנה קרנינה. נבוקוב – כל דבר. איוון בונין. סיפורים של צ'כוב. ג'יין אוסטן. ג'יין אייר. דיקנס. החיים לימדו אותי שאם ספר נחשב לנכס צאן ברזל כנראה שיש סיבה שהוא הפך לכזה (והמחקר הספרותי על פופולריות ו"נחשבות" מגבה את זה, אגב).

מה שמביא אותי לשאלה האחרונה שלא שאלת: ספרים שחשבתי עליהם "על מה המהומה?"

דווקא התכוננתי לזה… אז הנה אני עונה. המון ספרים. ולכן החלטתי להיצמד לאיזשהו קו נושאי: אליס בארץ הפלאות (לא שהוא כזה גרוע אבל באמת מה שנקרא overrated), אליס מונרו (לא אוהבת וזהו. עניין של טעם) ו"עדיין אליס" של ליסה ג'נובה.

 

מאיה ערד המלצות

 

***

מאיה ערד היא סופרת ישראלית המתגוררת בארה"ב. "העלמה מקזאן" (הוצאת חרגול) הוא ספרה השמיני. קדמו לו "מקום אחר ועיר זרה: רומן בחרוזים" (חרגול, 2003); "צדיק נעזב" (אחוזת בית, 2005); "שבע מידות רעות" (חרגול, 2006); "תמונות משפחה" (חרגול, 2008); "מקום הטעם: מסות על ספרות ישראלית: בין צליל להיסטוריה" (נכתב ביחד עם רויאל נץ, אחוזת בית, 2008); "אמן הסיפור הקצר: רומן" (חרגול, 2009); ו-"חשד לשיטיון" (חרגול, 2011).

לעמוד הספר "העלמה מקזאן" באתר הוצאת חרגול לחצו כאן.

עוד על הספר:

עידית, רווקה בת שלושים ותשע, יודעת שהיא אינה בררנית. היא פשוט מחפשת מישהו כמוה, נדיר ומיוחד עד כדי כך שגם הוא לא מצא עדיין את הנפש התאומה שלו. העובדה שהיא ממתינה כבר כמעט שני עשורים אינה מייאשת אותה, להיפך: היא מאמינה שאם תחכה מספיק זמן, דברים טובים יקרו מעצמם. ואמנם, כאשר חברתה ענת מפגישה בינה לבין מיכאל, נדמה שהציפייה הארוכה של עידית השתלמה.

אילו רק היה הכל פשוט כל-כך!

בספרה החדש, 'העלמה מקזאן', מספרת לנו מאיה ערד סיפור פשוט לכאורה — שמסתבך והולך, ונשזר במעין סליל כפול של עלילות. זהו ספר שנכתב בידי רב-אמנית של פרוזה: מהלך מוליך למהלך, הפתעה להפתעה. בדייקנות ובחמלה עוקב הרומן אחר סדרה של אהבות וכמיהות שאינן מצליחות להתממש.

החלומות מתנגשים זה בזה, חלומות חדשים נולדים מתוך ההריסות, ומה שנדמה תחילה כסיפור אישי מאוד — עידית וחיפושה אחרי האהבה — הולך ונפתח אל מרחבים גדולים, "רוסיים".

אחרי חיים שלמים של בריחה מהחלטה, עידית נאלצת לגזור גורלות, ואז לעמוד מול התוצאות של החלטותיה. ובתוך כל אלו, הספר רומז לשאלות המסורת הגדולה של הרומן. לְמה אפשר לחכות, כשברור כבר שמר דארסי לא יופיע? לנס? אבל איך ייתכן נס בעולם שאין בו אלוהים?

ספרים של מאיה ערד

מודעות פרסומת