סיפור קצר: "מנהרת הזמן" מאת חנה אלג'ם

Posted on 23 בנובמבר 2015 של

3


 

הוזמנתי להשתתף במסיבת יום הולדת שלוש של נכדתי, בגן הילדים.

היא פוסעת לידי, טופפת ברגליה הקטנות, מדלגת בשמחה על אבני המרצפת כשהיא מניחה את ידה הקטנה בידי. שמחת החיים שלה מבעבעת מתוכה. היא מדברת, שרה וצוחקת, ילדה קטנה שבפשטות מאושרת לחיות. אני מהדקת את אחיזתי ביד הקטנה ומשהו מתעורר ממעמקי הזיכרון.

יום ההולדת השלישי שלי. סבא שלי איש ענק, צועד לידי בצעדים ארוכים וגדולים. הוא מושיט את ידו, ומיד היד הקטנה שלי נעטפת אל תוך המנהרה החמה של אצבעותיו ונחה שם בבטחה.

כל יום אימא מביאה אותי מוקדם בבוקר לגן, לפני שהיא הולכת לעבודה. אבל היום סבא לוקח אותי. אני עצובה כי אני רוצה שאימא תיקח אותי. בבוקר כשהתלבשתי, היא הסבירה לי שהיא לא יכולה לאחר שוב לעבודה. בכיתי קצת, אולי זה ישנה את דעתה. אימא הסתכלה עלי במבט חד ואמרה, "לפני שבוע כשהיית חולה ולקחתי אותך לרופא, איחרתי. ואז כשלקחתי אותך לעשות בדיקת דם, גם איחרתי. אני לא יכולה לאחר שוב." אני לא מצליחה להסתכל בעיניים שלה כשהיא מדברת ככה, המבט שלה דוקר לי בעיניים.

"אבל את צריכה להיות שמחה היום, יש לך יום הולדת. למה את לא שמחה? הנה, תראי איזו חצאית חדשה סבתא סרגה לך, ואיזה נעליים חדשות ויפות יש לך. חומות, גבוהות וחזקות שאני קניתי לך. את צריכה להיות היום שמחה כי סבא ייקח אותך לגן, והילדים ישירו לך ויברכו אותך. ובטח יהיו ממתקים ועוגת שוקולד. את לא צריכה לבכות."

הסתכלתי למטה על הנעליים החדשות, קשורות בשרוכים חזקים עד למעלה. ובדיוק כאלה היו לי גם קודם, אבל אלה גדולות עלי, ולא נוח לצעוד בהן.

סבתא לוחשת משהו באוזן של סבא, הוא פונה אלי, "כדאי לך להפסיק לבכות. אני מכין לך הפתעה. בואי נלך לחנות, ואני אקנה לך מתנה."

אני מסתכלת מלמטה למעלה על הסבא הענק שלי, עם הקול הרועם, ולא מצליחה להגיע עם המבט שלי אל העיניים שלו. אני מושכת לו קצת במכנסיים והוא מתכופף אלי. עכשיו אני רואה את העיניים מעל האף הבשרני. יש לו עיניים שמבטיחות לקיים. אני מפסיקה לייבב ועוזרת לו להכניס את היד לשרוול המעיל, "כי קר נורא בחוץ".

סבא ואני צועדים בדרך אל הגן שלי ברחוב בלפור בתל אביב. הוא בצעדיו הענקיים ואני ממהרת אחריו עם הנעליים החדשות והגדולות בשתי מידות לפחות. כל צעד שלו זה אולי פי שלושה משלי.

אני כבר מכירה את הדרך, כי אני הולכת לגן הזה כבר יותר משנה. ופתאום עולה לי מחשבה בראש, "הרי אין ברחוב הזה שום חנות צעצועים. אז איפה סבא יקנה לי את המתנה שהבטיח?"

אני מסתכלת עליו, "סבא, איפה תקנה לי את המתנה שהבטחת?" קשה לי לראות את העיניים שלו, אבל הצעדים מתקצרים, ואני כבר לא צריכה לרוץ כדי ללכת איתו באותו קצב. הוא עוצר. "את יודעת, שכחתי שאין ברחוב המלך ג'ורג' בכלל חנויות צעצועים. אבל בסוף, לפני רחוב בעלי המלאכה, יש חנות לממתקים, ניכנס לשם ואני אקנה לך את הסוכריות שאת הכי אוהבת."

אכזבה גדולה מציפה אותי. נכון שאני אוהבת מאוד ממתקים, אבל הם לא במקום מתנה אמיתית. הם לא ההפתעה שהבטיח. אני מכינה את עצמי לבכי עמוק ומתמשך.

סבא מרים אותי על ידיו ונכנס איתי לבית קפה של גדולים, שמוכרים שם גם ממתקים. אף פעם לא הצלחתי לראות את כל הממתקים שהיו שם, כי הם מונחים על מדפים גבוה מעל לראשי. ועכשיו, בפעם הראשונה, אני רואה את מה שנמצא במדפים – מלמעלה. העולם מסתחרר ואני מתרגשת, ריח העוגות והעוגיות כל כך נעים וחזק. וכל הממתקים האחרים שיש מסביב ממש משמחים אותי.

סבא אומר: "תבחרי מה שאת רוצה. אבל רק אחד." אני מתפתלת בתוך זרועותיו, במאמץ לראות את כל מה שהחנות המופלאה הזו מציעה.

כל דבר שאבחר יגרום לי לוותר על משהו אחד אחר לפחות. קשה כל כך לבחור רק דבר אחד. לקחת עוגת שוקולד? אימא אמרה שבמסיבה תהיה עוגה כזו. סוכריות טופי? סוכריות צבעוניות? אולי סוכריות שוקולד בכל מיני צורות? פתאום אני רואה סלסילת קש עגולה וחמודה עם מכסה, מרופדת בבד תחרה לבן, ובתוכה המון סוכריות צבעוניות קטנטנות, עד למעלה. אני מצביעה ואומרת לסבא: "את זה. את זה אני רוצה." סבא מסתכל ובוחן את המחיר שעל הסלסילה, "זה קצת יקר. רק רגע, נשאל את המוכרת." הוא מוריד אותי לרצפה, ניגש אל המוכרת ומתלחש איתה. ואז חוזר ומחייך אלי. הוא אומר, "שנבקש לעטוף לך?" "לא. לא לעטוף. אני רוצה להחזיק בידית כמו ארנק של גברת."

אנחנו יוצאים מן החנות כשאני מחזיקה בידית הסלסילה, מרגישה מאוד גאה ובוגרת. סבא הולך לידי, מושיט יד ואומר: "תני לי יד שלא תפלי כשנחצה את הכביש." אני שוב מרגישה כמה לא נוח לצעוד בנעליים הגדולות, אבל זה חשוב כדי שיהיו טובות גם לשנה הבאה.

אני מדלגת מהכביש אל המדרכה, מנסה לחמוק משלולית מים, ופתאום הרגל שלי מחליקה ופוגעת בשפה. אני נופלת על הברכיים. הסלסילה נפתחת, ונהר של סוכריות בכל מיני צבעים זורם החוצה, ומכסה את פינת הכביש כמו שטיח צבעוני מעורב בבוץ.

אני מנסה להתאפק ולא לבכות. אבל הברך פצועה וכואבת, האצבעות שלי מאובנות ועדיין מחזיקות חזק בידית הסלסילה. אני מתחילה לבכות על הסוכריות שנשפכו, על הכאבים, על אימא שלא באה ליום ההולדת שלי.

סבא כועס עלי, הוא מושך אותי בידו, מרים אותי מהרצפה, ואז בודק את הברך הפצועה. לא יודע מה להגיד ושותק. הוא מתחיל לצעוד בצעדים גדולים לעבר הגן, ואני מדדה אחריו. ברחוב בעלי מלאכה כל הבניינים נמוכים וקרובים אחד לשני עם חנויות דהויות ועלובות. רחוב יוחנן הסנדלר מטפס בעלייה עד שהוא מצטלב עם רחוב בלפור. שם אנחנו עוברים על פני הכניסה לבית הספר, ואחריו יש בניין ענק ולבן של הגן שלי.

הפנים שלי נפוחות מהבכי, העיניים שלי אדומות והאף נוזל. אבל כשאנחנו נכנסים בשער הגדול הירוק אני מתחילה להתרגש לקראת היום הולדת.

כל הילדים כבר בגן. אני שומעת את הקולות שלהם אפילו שהדלתות סגורות כשאנחנו בדרך לכיתה שלי.

סבא לוחץ על הידית ופותח את הדלת כדי שאוכל להיכנס לפניו.

אני מציצה פנימה ורואה את הגננת פאני שאני מאוד אוהבת. מסביבה כל קבוצת הגן שלי. כשהיא רואה אותי היא מיד מחייכת חיוך גדול, קמה ומקבלת אותי בחיבוק.

"כבר התחלנו לדאוג לך. הכנו את הכול ליום ההולדת, ואת לא באת." היא רואה את עקבות הבכי שעל פני, ופונה לסבא. "מה קרה? למה היא עצובה?"

אני לא ממתינה לתשובתו, מרימה את הסלסילה המעוקמת והכמעט ריקה ואומרת, "תראי, תראי סבא קנה לי סוכריות.." יותר אני לא מצליחה להגיד כלום כי הבכי חונק לי את המילים.

הגננת מחבקת אותי חזק ולוחשת: "בואי איתי. בואי נכין אותך לחגיגה." היא עוטפת אותי בזרועותיה ואומרת לסבא: "אני אטפל בה, אל תדאג." סבא מסתובב ויוצא בלי להגיד מילה.

פאני מובילה אותי לחדר השירותים. בין האסלות והכיורים שתמיד יש שם ריח חזק של שתן. היא מנחמת אותי, שוטפת לי את הפנים ומביאה לי מהמחסן הסמוך לוח מוכסף בצורת לב מקרטון, ועליו המספר שלוש מצויר בצבע אדום בולט. כך מציינים בגן שלנו את הגיל של הילד שחוגג יום הולדת. היא שמה על החזה שלי את הלב הכסוף. קושרת את השרוכים מסביב לעורף  ואומרת, "מזל טוב, חמודה שלי. שתהיה לך שנה נפלאה."

אני מסתכלת בפניה. פאני הוא גם השם של אימא שלי, אבל העיניים של זאת יותר רכות. הרבה יותר נעים לי להסתכל עליה. אנחנו יוצאות אל החדר המרכזי, שם כבר יושבים הילדים על ספסלים נמוכים בחצי עיגול. פאני לוקחת אותי ומושיבה אותי במרכז, כולם מתחילים לשיר שירי יום הולדת. אנחנו מתכבדים בממתקים, ואני עדיין עצובה בפנים, אפילו כשמגיע הצלם, אני לא מצליחה לחייך בשביל הצילום.

הנכדה שלי מדברת אלי, "סבתא, סבתא את לא שומעת? שאלתי אותך מה תקני לי מתנה?"

"יש משהו מיוחד שאת רוצה? אחרי המסיבה נלך ביחד לחנות הצעצועים ותבחרי."

"באמת סבתא? אני יכולה לבחור איזו מתנה שאני רוצה? ואת לא תגידי שזה יקר מדי?"

"כן, חמודה שלי. היום תוכלי לבחור כל מה שתרצי. אבל רק דבר אחד."

לאחר מסיבת יום ההולדת של נכדתי, אני בבית, מפשפשת באלבומים ישנים ומצהיבים, בתחתית ארון הספרים.

תמונות מרובעות קטנות, בשחור לבן. הנה, תמונה של ילדה וגננת. לילדה עיניים עצובות, עקבות דמעות על הלחיים, ולב גדול מקרטון כסוף על חזה. במרכז הלב – הספרה שלוש בצבע אדום כהה כדם.

***

לספר הביכורים של חנה אלג'ם, "חיים-  סודות גלויים" (עורך: יואב אלוין), לחצו כאן.

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


 

מודעות פרסומת