סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של עמוס עוז ואריך קסטנר

Posted on 19 בנובמבר 2015 של

4


אורה ממליצה על "מיכאל שלי" מאת עמוס עוז (כתר)

האם להמליץ על "מיכאל שלי" לנערה בת 16?

יותר מ-25 שנים אני מוכרת ספרים, והאתגר הגדול הוא להצליח בבחירת ספר לאדם זר, בשיחה של שתיים שלוש דקות. האתגר גדול שבעתיים כאשר מדובר בבני נוער. לא רק שטעמו של כל קורא הוא אינדיווידואלי, אלא שכאשר מדובר בנוער בגיל 14-17, חלק מהם עדיין  בוחרים ספרים ממדפי הילדים והנוער וחלק כבר פונים אל מדפי ספרות המבוגרים. כשהייתי בת 16, הספר האהוב עלי היה "מיכאל שלי" מאת עמוס עוז. הספר יצא אז בסדרת ה"ספרייה לעם" של "עם עובד" ועל כריכתו היה מצויר חתול שחור (מאוחר יותר עבר הסופר, עם ספריו, להוצאת "כתר", והספר יצא במהדורות חדשות ועם כריכות אחרות).

בתקופה ההיא הייתי מעבירה את הבחורים (מילה מפעם) שיצאתי איתם את מבחן "מיכאל שלי", וכך אבדו לי כמה עותקים של הספר: דורון א. דווקא אהב את הספר, אבל פליטת פה  אחת ומלחמה אחת הפרידו ביננו. (הוא דווקא הגיח שוב אחרי שנה ואז החזיר את הספר). דובי פ., להערכתי, מעולם לא קרא את הספר, וגם לא השיב לי אותו, וזה שלבסוף הפך לאישי, אולי מטעמי זהירות, לא הועמד כלל בניסיון.

"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו…"; ככה מתחיל הספר שבו מגוללת חנה את סיפור פגישתה עם מיכאל, אהבתם ונישואיהם. משפט זה מתכתב עם סופו של הסיפור "בדמי ימיה" של עגנון. לאורך כל הספר מהדהד סיפורו של עגנון כמקור השראה. מה שמתחיל כספור אהבה עדין ומאופק הופך לחיי נישואים אפורים בירושלים של שנות החמישים. צנע, עיר מחולקת, יריות צלפים והריון לא מתוכנן לא מיטיבים עם  האהבה. כמעט 50 שנה עברו מאז נכתב הספר הזה, ואני עדיין אוהבת אותו, וחוזרת מפעם לפעם  לעלעל בו ולקרוא, פה ושם, קטעים היקרים לליבי במיוחד.

כבר לא כותבים ככה היום. גם עמוס עוז בעצמו לא כותב ככה. בסגנון ארכני, בשפה גבוהה ועשירה. היום כותבים מהר ו"רזה". נערה בת 16 כי תבוא אל החנות, לא תשמע ממני המלצה על הספר הזה, והיה  כי תבקש אותו (הזוי…), היא תצטרך להוכיח לי שהיא ראויה לו.

אורה 13

מיכאל ממליץ על "אורה הכפולה" מאת אריך קסטנר (אחיאסף)

מה הופך את ספריו של אריך קסטנר למופלאים – לנצחיים, אפילו?

האם זהו הכבוד שהוא רוחש לילדים באשר הם? ודאי.

האם זוהי אהבת האדם והשאיפה לשוויון חברתי המצויה בספריו? כן, בהחלט.

האם זהו ההומור שמתחבא כמעט בכל משפט (בכל ספר, ובמיוחד ב"שלושים וחמישה במאי")? ללא ספק.

אבל ככל שאני קורא בהם עוד ועוד (ואני מקפיד לחזור אליהם מדי כמה חודשים, באדיקות), אני חושב שזהו האופן שבו קסטנר משתף את הקורא/ת בספריו שכבש אותי למן הפעם הראשונה שבה קראתי אותם. הוא פונה אליהם, מתייעץ איתם (לגבי הדמויות שהוא-עצמו ברא, זה נפלא!), שואל אותם שאלות ומתקדם בסיפור כאילו הוא והקורא הם חברים ותיקים (ושווי-מעמד!). כך, למשל, במשפטים הראשונים של "אורה הכפולה", ספר מקסים וחכם כל כך.

"בעצם, האם אתם מכירים את רמות-ים? הכפר ההררי רמות-ים? רמות-ים שליד ים-הרמות? לא? בכלל לא? מוזר. אף אחד מאלה ששואלים אותם, לא מכיר את רמות-ים. יתכן שרמות-ים נמנה עם אותם מקומות שמכירים דווקא האנשים שאותם לא שואלים? זה לא יפתיע אותי. יש דברים כאלה." 

העלילה, אני חושב, מוכרת: לי ואורה הן תאומות שהופרדו זו מזו לאחר גירושי הוריהן. לי נשארת עם האב בווינה, ואורה – עם האם במינכן, (שהפכה, בתרגום הראשון של אלישבע קפלן, לציריך, מכיוון שב-1951 רצו למחוק מן הספר כל אזכור לגרמניה. בעניין זה חשוב לי להעיר שאני שומר נאמנות לתרגומיה של קפלן לספרי קסטנר, משום שאלו הגרסאות שאני קראתי בילדותי. כבודם הרב והראוי של התרגומים החדשים של מיכאל דק במקומם מונח: הם נאמנים יותר למקור וניכרת בהם אהבה כנה וגדולה לקסטנר, אך במקרה שלי הם חסרים את ההתרפקות על ימי העבר).

כאשר התאומות נפגשות בקייטנה ברמות-ים, הן מחליטות להתחלף, וכל תאומה נוסעת להורה שאותו לא הכירה. נכון, בסוף הספר נישאים ההורים בשנית, מה שיכול להיות בעייתי משום שמעטים הגירושים המסתיימים כך. אבל אחרי שלכל אורך הספר קסטנר מתייחס לקוראיו, כפי שאמרנו, בבגרות, בתבונה ובכבוד – נמחל לו על המעידה הנאיבית הזו.

ובעניין כבוד: לפני כמה שנים, כשאורה (שותפתי הלא-כפולה) ואני עוד עבדנו באחת מרשתות הספרים, פטפטתי עם אחד הילדים, בן שלוש או ארבע, שהגיע לשעת סיפור בחנות. אמו ואם נוספת עמדו מאחורינו. אני חושב שהסתכלנו באיור של ספר כלשהו, ושאלתי את הילד מה הוא הכי אוהב בתמונה. אחרי שהשיב, אמרתי לו שלדעתי, דווקא חלק אחר בציור הוא יפה במיוחד. שיחה.

מאחוריי שמעתי את נשימתה של אמו נעתקת. היא אמרה לחברתה: "אני לא מאמינה, הוא מדבר אליו כאילו הוא בן-אדם".

רק אחרי ששעת-הסיפור נגמרה, נתתי דעתי למשפט הנוקב הזה, ואילו הייתי יכול הייתי מודה בפני אותה אם, שזו הדרך היחידה שבה אני יודע לדבר עם אחרים… (ובשנים שחלפו אני עדיין תוהה איזו דרך נוספת קיימת, ואיך היא דיברה אז עם בנה).

 

 

מיכאל 13

 

 

***

 

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

 

12190797_448263948693813_6052524242410861408_n

מודעות פרסומת