סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של לאונרד קורן ואמלי נותומב

Posted on 22 באוקטובר 2015 של

1


אורה ממליצה על "וואבי –סאבי" מאת לאונרד קורן (אסיה)

"וואבי סאבי", ובמרווח של כמה שורות כתוב: "לאמנים, למעצבים, למשוררים ולפילוסופים"

וצילום שחור-לבן של עלה יבש. ושם המחבר אינו מופיע כלל על  כריכת הספר.

זהו ספר דק, 87 עמודים בסך הכל. הדפים צהבהבים (אך לא מזוקן), הטקסט מרווח ומלווה בהרבה עמודי תצלומים בשחור -לבן. הפקה משובחת מאד אך צנועה. איכות גבוהה אך מאופקת.

"וואבי סאבי הוא תמצית האסתטיקה היפנית. הוא יופיים של הדברים הלא-מושלמים, הלא-קבועים והלא-שלמים. הוא יופיים של הדברים הצנועים. הוא יופיים של הדברים הלא-מקובעים." וזוהי תפיסת עולם המנוגדת כל כך לתרבות הצריכה המעודדת אותנו לקנות ולזרוק שוב ושוב. תפיסת עולם המנוגדת לסגידה לנעורי נצח.

מי שאין לו שום רקע בחוכמת זן או בתרבות יפן, שהם כה אופנתיים לאחרונה, צריך לקרוא את הספר הזה לאט-לאט. כשקראתי אותו בפעם הראשונה, לפני שנים רבות, כתבתי בשולי הדף הערות בעיפרון, והיום, כשעלעלתי בו שוב, מחקתי אותן – מעשה אנטי וואבי סאבי בעליל…

אבל אם אתם אוהבים את הוורדים באגרטל כשעלי הכותרת שלהם פתוחים נואשות, ואם אתם  אוספים ענף יבש, עלה קמל או חלוק נחל ומניחים אותם על השולחן בסלון…

או אם אתם , כמוני, אוהבים את השורות הבאות ומזדהים איתן, אז הספר הזה הוא בשבילכם.

הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי
בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת
וְעָנְדוּ לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים
עַד יָפִיתִי מְאֹד.

בְּעֵינֵי נִשְׁקָפִים
הַנּוֹפִים.
וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי
יִשְּׁרוּ צְעָדַי –
עֲיֵפִים וְיָפִים.

(לאה גולדברג, "אליי", מתוך "מוקדם ומאוחר", הקיבוץ המאוחד 1957)

 

מיכאל 9

מיכאל ממליץ על "חרפות וגידופים" מאת אמלי נותומב (עם עובד)

רק לאחר שנפל הפור להמלצה השבוע, עלה בדעתי שאולי, בעקבות המאורעות הקשים שסביבנו, בחרתי ספר שיש בו מנה גדושה של מיזנטרופיה. כזו היא אמלי נותומב, סופרת בלגית שנונה ואכזרית, גם בספרים אחרים שלה ("כבוד ורעדה" על חוויותיה בתאגיד יפני ו"תורת ההיגיינה של רוצח" המצמרר).

אמיל וז'ולייט, שניהם בני שישים וחמש, עוברים לגור בבית חלומותיהם בכפר. הם לא זקוקים להמולת העיר – הם מספיקים זה לזה, בהיותם "נשואים" מגיל שש, מהיום שבו נפגשו לראשונה בכיתה א.

יום אחד, בשעה ארבע בדיוק, דופק על הדלת מר ברנרדן, השכן מהבית שמעבר לנחל, מתיישב בכורסה ושותק. על שאלות הזוג הוא עונה ב"כן" ו"לא", ובמאמץ רב, לעיתים נדירות וכעוסות, במשפט בן מילים ספורות.

למחרת הוא מגיע שוב, וגם ביום הבא, ובזה שאחריו. הנימוס הטבוע בבני הזוג לא מאפשר להם לגרש אותו, והם נאלצים לשאת את נוכחותו המעיקה: "כל פרק זמן משעות היממה היה לו מקצב משלו: שעות הערב היו ארוכות ורבות נועם, הבקרים קצרים ומלאי תקווה. בשעות אחר הצהריים המוקדמות האיצה מועקה כמוסה את קצב הדקות עד כדי סחרחורת. ובארבע, שקע הזמן בבוץ." התיאורים של נותומב מצחיקים עד דמעות, במיוחד הקטע שבו בני הזוג מחליטים לבדר את עצמם בשיחה עם האורח (הפולש?): זו'לייט מציעה לו מיני מאפים וקינוחים שאין בבית, ואמיל פותח בהרצאה על תורות המיון של בורחס ושל אריסטו…

הסיפור מקבל תפנית אפלה יותר עם כניסתה של מרת ברנרדן לעלילה (שמה, אגב, ברנדט. כן, ברנדט ברנרדן), עם תגובתו של השכן להתפרצות הבלתי-נמנעת של אמיל כלפיו, עד לסיום המפתיע-מצד-אחד, אך הצפוי-בעצם-מצד-שני. וזו, בעיניי, גדולתה של הכתיבה של נותומב: למרות שהספר פותח ומסתיים במשפטים כמעט זהים, ביניהם היא מצליחה להביא את אמיל, המספר, לשינוי תהומי בעמדותיו ובאופיו, והדבר נעשה באופן כל כך טבעי, כל כך חלק; ברור שכך היה על הדברים להתנהל – לא הייתה שום אפשרות אחרת.

אורה 9

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

מודעות פרסומת