סיפור קצר: "יתוש" מאת רועי חן (מתוך הספר "תל של אביב" בהוצאת הקיבוץ המאוחד)

Posted on 28 בספטמבר 2015 של

1


"הצעיף הזה מגוחך," אמרה קטיה. "חם נורא."

"זה צעיף קיץ דק – הוא עשוי משי."

"אתה נראה בו כמו משורר, לא כמו סופר."

"הוי, כמה שלא מתחשק לי ללכת לשם."

"אפשר לעזוב אחרי שתסיים לקרוא."

לילה לבן, המצאה תל-אביבית חדשה. אין גשרים נפתחים או זוהר צפוני, אבל יש טיולים בשדרה, ג'אז עד אור הבוקר, תערוכות פתוחות, סרטים מוקרנים בחוף הים, שבילי האופניים מוארים, מלבי, יין לבן קר. וזאת שנת היובל, חגיגות המאה, המוני אנשים ברחובות. הצעתי לקטיה לעלות על אחד מבתי הבאוהאוס הדומים לספינה ולשוט לאן שתיקח אותנו הרוח, אבל לאחר שטבלה את אצבעה בפיה וזקרה אותה באוויר הודיעה: אין רוח הערב.

"אין על תל אביב." אמר התושב החוזר.

"מת לעוף לחו"ל." אמר החייל.

"אני גווע מרעב." אמרתי לה.

"כי אתה לא אוכל כלום." היא אמרה.

תל-אביב חייכה כמו ילדה עם עששת. ומצצה מקטרת בזווית הפה. המכוניות צפרו, הגלידות נטפו וכלבים השתינו על שקמים. מהמרפסות התנוססו דגלי העיר. זיקוקים מאזור הים נמרחו על כל השמיים ובאורם התגלו מזגנים, אנטנות ודודי שמש, כעלוקות על גבי הבניינים.

"די, תפסיק להאנח! עוד נתגעגע לעיר הזאת בסוף." אמרה הנסיכה הנודדת שלי, שעוד לא סיימה להתגעגע לעיר הולדתה.

"מה זה בסוף?" שאלתי.

"אחרי המלחמה." קרצה.

"מתים לא מתגעגעים."

"אני לא אמות. אני אחיה בגולה ואמכור כל מיני שמאטעס, מזכרות מציון החילונית, שרידים מהעיר שבאה מחול ואל חול שבה. אה, כמה טוב יהיה לשקוע בנוסטלגיה למקום הזה… אחרי שיחריבו אותה – תל-אביב תהיה המקום היפה והחופשי ביותר עלי אדמות."

"פטריוטית אמיתית."

"בכל אני אסחור: כרטיסי אוטובוס מקו חמש, גליונות מעופשים של עכבר העיר, צדפים, קונטרסים של שלום עכשיו וספרוני רבי נחמן מאומן, שקיות קפה שחור, חפיסות "נובלס"… שרשראות "חי" יקבלו משמעות חדשה ומרגשת…הלהיט יהיה כפכפי אצבע, שהגולים יתהלכו בהם בבית ויושיטו אותם קדימה, כמו מתחת לברז בחוף הים. אנשים ישלמו הון עתק עבור מכתבים אישיים, בדיחות בזוקה, אפילו עבור שלבי תריסים שבורים –"

"אַי, כמה שאת הולמת אותי עם המפלים הורבלים שלך."

"אז תתחתן אתי כבר, אידיוט."

"אני מפחד לטבוע."

"איזה זבלן." היא אמרה.

צעדנו ברחוב ההומה.

"תראה, הזוג ההוא שם…" היא הצביעה ואני ידעתי למה כוונתה.

"רמי ונועה."

"היא נראית לי יותר הדס, ממשפחה מסורתית ליברלית."

"והוא חילוני מתחזק."

"בדיוק. רמי והדס," פתחתי בקורות החיים של הזוג שצעד לפנינו. "הכירו בטקס יום השואה האלטרנטיבי, באותו לילה דיברו עד הבוקר וחוו חוויה חוץ-גופנית. באמצע התפילה בליל תיקון שבועות שנערך במרכז לקבלה גילתה לו הדס שהיא בהריון."

"רמי בכה בתגובה?"

"כל הלילה. היא חשבה שזה מהתרגשות, אבל הוא נזכר בניו-זילנדית שפגש בוורנסי בטיול שאחרי הצבא."

"ביום למחרת הוא שלח להדס פרחים."

"חמניות. והקליד בגוגל: לידה עם דולפינים."

"מה הם אוהבים לקרוא?"

"שירה. בעיקר של עצמם."

"ופרוזה?"

"ככה."

"לא אוהבים סיפורים קצרים?.."

רמי והדס התרחקו מאיתנו כשפנינו לסמטה המובילה לקפה הספרים. אפים מוכרים ניבטו מפניהם של לובשי שחורים מהורהרים.

"אהלן, לה פונטיין! בא לך קפיריניה?" שאל אותי מארגן הערב.

"בא לי למות." חייכתי.

"אל תתחיל." אמרה קטיה.

התמקמתי מתחת למדף של ספרות יידית.

"דווקא פה ישבת, יא משתכנז." גער בי משורר שנחשב מבטיח עד שלא קִיֵם. "מתי תבין שהשירה הלבנה שייכת לשחורים. אסור לנו, המזרחים, ללבוש את ברדס החרוז והמשקל האירופיים."

"אני לא משורר." אמרתי.

"אז מה אתה?"

"מנסה להיות סופר."

"פרוזה טובה באמת היא תמיד שירה." הוא אמר ואני התעייפתי באחת.

משורר צעיר עלה והכריז: "הלו, תשומת לב – אני הולך לשורר לכם את הצורה," זאת היתה הופעת הבכורה שלו ואני נזכרתי בפתגם המרוקאי האהוב עלי: בפעם הראשונה שלבש את המכנסיים – חרבן בהם.

הם עלו בזה אחר זה.

"אני דווקא אוהבת אותה." לחשה קטיה באמצע שיר של משוררת שחרזה "כמה דם" עם "קם אדם".

"אז תעשי איתה ילד." אמרתי.

"מה קורה לך? אתה לבן כמו קוקוס."

"יש לי בחילה."

"כי אתה לא אוכל – מחלקים שם בחינם מלבי וגזוז."

"לא יכול."

כל השקק העירוני, הרפש החגיגי הזה נתחב אל מתחת לציפורני. שורה רדפה שורה. עורך בעל שם עצר לידי בדרכו לשירותים והשחיז עלי מבט שפירושו: תגיד, החברה שלך נראית כמו מוזה, אז איך זה שאתה לא נראה כמו סופר? כשחזר הניח את ידו הרטובה על כתפי ופלט: תאמין לי, אפילו תשלם לי – רק תל-אביב. לא ניו-יורק, לא אמסטרדם, לא פריס…

"מה עם פטרבורג, וורשה, קזבלנקה?" שאלתי.

בתום הערב התיישבנו כולנו סביב שולחן אחד, צעיף הקיץ שלי נספג זיעה ומשקפיי התכסו אדים. קטיה ניפחה את לחייה השקופות כמעט ונשפה עלי ומתחה באצבעותיה את פי לחיוך. הכל ריכלו והתלוננו, קטעו זה את זה, איש לא חיזר אחר המלצרית, שלפו ספרים מהמדף והוכיחו טענות, עישנו בשרשרת, ביקשו להחליף את המוסיקה בכל מוסיקה שהיא ובלבד שתהיה ללא מלים – אוזניהם נצלות מהטקסטים. קטיה הצמידה את כוס המרטיני ביאנקו לאפי. מארגן הערב התנפל עלי – למה לא עלית לקרוא?

לא עליתי? מסתבר שלא. החמצתי את תורי.

דיברו על הריאליזם הפסיכולוגי בספרות העברית.

"ניסיתי לקרוא דוסטוייבסקי – לא רלוונטי לי." הסביר מישהו.

"זה בסדר גם אתה לא רלוונטי לו." ענו לו. "הוא לא קורא בלוגים".

"אני רוצה ספרות שידברו בה כמו בני אדם."

"ואני רוצה שידברו בה כמו עטלפים." אמרתי אני וקטיה הניחה יד על ברכי הקופצת.

"חביבי, אני מכיר אותך קצת, ואני מודיע לך שמזמן בא הסוף לגוגול, לבשביס-זינגר ולכל השדים הגויים והיהודים גם יחד."

"אני לא מתרגז," עניתי. "כי אני יודע שדיבוק מפגר מדבר מפיך."

"הבעיה אצלנו, שאחד כמוך," הצביע עלי עורך מדור הספרות. "כותב טוב אבל זה מומצא. זה לא אני, כלומר, איפה אני בכל הסיפור הזה?"

"אתה לא שם," אמרתי.

"בדיוק." הוא סיכם בתחושת ניצחון. "ומה זה הסיפור על היתוש? כלומר, אני מבין את הנמשל…"

"אין שום נמשל."

"אל תיתמם – היתוש הוא כביכול סופר שמוצץ עלילות מהאנשים שסביבו…"

"לא בהכרח!" הרמתי את קולי. "חוץ מזה, יתוש זכר מתקיים רק על צוף. אלו היתושות, הנקבות, שמוצצות את הדם."

"התחמקות מדעית," פקפקה מתרגמת במשקפיים מרובעים.

מישהי בשולחן צדדי דיברה בטלפון במלים קצרות. מישהו שלף נייר והחליט כי נכתוב כולנו יחד שיר, כשעל החרוזים נחליט מראש. בחור קרח הציע לעבור לקפה אחר שבו, כך דווח לו, הכל קורה. שחקן צעיר הגיע באיחור והבהיר כי חיפש ברחובות את האוטובוס עם הפרסומת בכיכובו. משוררת שתויה הקיאה מַלַבִּי וגזוז.

"איכס, זוזי!"

"יו, על הספרים!"

"לא נורא, זה המדף של הקלסיקה."

צחוק גדול.

"סלחו לי," אמרתי, אבל איש לא שמע מלבד קטיה.

"אל תעשה את זה." היא סיננה.

"אפשר לחשוב." עניתי.

"אל תלך!" היא ביקשה.

"אני כבר חוזר," שיקרתי ותלשתי מעלי את ידה.

חלפתי במהירות על פני גלויות נוטפות עסיס פרסומאים מדושני עונג ונכנסתי לתא שירותים בעל אור כתמתם וריח דביק של תרסיס תפוזים. לילה שחור נשקף מבעד לסורגים בחלון – גוף אדם לא יעבור בעדם. אבל הרעש בחוץ גבר. מישהו דפק ביד חלושה, אחר כך בחוזקה כמו שרק קטיה יודעת. כיסיתי את אוזני בידי, לקח לי זמן למצוא את הטון, זזז… לבסוף הרעש החיצוני פסק, עד שרק זמזומי שלי הדהד בי. הפכתי ליתוש.

______________________

הסיפור "יתוש" לקוח מתוך הספר "תל של אביב – תריסר אגדות עירוניות על אנשים, חיות ואבנים" מאת רועי חן בהוצאת הקיבוץ המאוחד. במאי האחרון תורגם הסיפור לאנגלית ופורסם במגזין הבינלאומי World Literature Today.

***

רועי חן, סופר, מתרגם, דרמטורג תיאטרון גשר.

לעמוד הספר "תל של אביב" באתר ההוצאה לחצו כאן

לאתר של רועי חן לחצו כאן

31-5482_a3(2)


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


מודעות פרסומת