סיפור קצר: "מונית" מאת דביר שרעבי

Posted on 13 בספטמבר 2015 של

2


השעה מוקדמת מאד והבוקר לח וחמים. כל אחד בעולמו. רכון. מתקמצן. סוגר חלונות. אטום. לא מדבר עם הזולת. את שותקת. חתול אפור מילל מתחת לפח האשפה, כשהוא נובר אוכל בין שקיות הניילון הקרועות. העורבים על האנטנות משקיפים על הדממה המעיקה שסוככת על הרחוב הזה. הכול דומה בשמיים לחסד. לשלווה. לרוגע. לנעימות מכמירת-לב. מתחת לפני השמיים, מתח סמוי. סודות שקשה לפענחם. החיים מוטלים בספק. באי וודאות.

עוד יום מתחיל בעצלתיים.

פתאום רעש.

תריס נפתח בהטחה קשה. בהכאה. במהירות. בהפתעה. בהלה אחזה בי. הרעש שבר את רכות השחר המפציע. קידם את פני השמש. אני מפנה את ראשי אל מקור הרעש ורואה את מרים השכנה, כבדת העור, מרכינה את עודף משקלה על אדן החלון ושולחת את ידיה הקצרות לחבל התלייה. היא מורידה משם את מדי הצבא הירוקים של בנה הלוחם ושאר בגדים אחדים. פעולותיה איטיות. היא נראית עייפה כל-כך. מותשת. "הוא בחופשה קצרה," כך סיפרה לי אתמול כשנפגשנו במעלית. "משרת בגולני כלוחם." עצובות היו עיניה כמו ים עמוק וכפופות כמו שופר של ימים נוראים.

מכל מקום, את ואני עומדות על המדרכה ונפרדות בחיבוק חונק. אני עוזבת את הבשר לאט, מתרחקת אחורה ומישרת מבט לעיניים הבוהקות. לאחר רגעים מתקרבת שוב ומנשקת  קלות על הלחי. מפגש העור שבור. סדוק. מעט קריר ומרתיע כדקירת מחט.

"את זוכרת," אני שואלת "שלפני השינה הייתי מנשקת אותך תמיד?"

"לא," השבת והמשכת לשתוק.

ובאמת איך תזכרי שהייתי מנשקת אותך עד גיל שלוש ומאז הגירושים שלי מאבא שלך הפסקתי לנשק אותך כמו יתר שאריות המגע שנזנח, נזרק ונעזב. הייתי רק פותחת את הדלת מאוחר בלילה לשמוע את הנשימות ולדעת שאת ממשיכה לחיות, ודי היה בכך.

לא רציתי שתראי שאני דואגת לך. בסתר ליבי, רציתי להכאות אותך ולא להרפות ממך. רציתי לתפוס אותך באוזניים חזרה אל המיטה ולכסות אותך בשמיכת צמר עבה. לא רציתי שתראי שאני בוכה. סובלת. שתשמעי אותי מקללת. לא רציתי להיכנע לרגשנות מיותרת. טוטלית. נחפזת. מעוררת רחמים. מתחנפת. לא אמינה. נלחמתי בעצמי. רציתי שתראי שאני חזקה. בטוחה. שיש לי בטון עבה. עור של פיל. לב של ברזל. רציתי שתראי שאני יכולה להתמודד עם כל המשבר הזה. עם כל הגלים הגדולים שעוברים ומטיחים בי מים עזים. ששוטפים אותי. שמנסים להטביע. בכיתי פנימה, בסתר. באיטיות. בכאב. טיפה אחר טיפה.

שוב ידיי חזרו אל הבשר. מלטפת. נוגעת. שערך הזהוב כמגדל אבנים ירושלמיות שנאסף והוחזק בגומייה שחורה הדיף נינוחות של ניקיון וטוהר כריחות פרדסי הדרים לאחר הגשם. את דומה לי כמו בימים שהייתי צעירה נטולת דאגות ויומרה של אם. חופשיה כציפור על גג.

התרחקת ממני.

ניתקת את עצמך כילד שמפסיק לינוק שד. את לא מרגישה שאני בוערת. מבועתת. השתוקקתי לשלוף סכין ולדקור אותי בכף היד. לדקור ולדקור בלי הפסקה. שתעשי משהו. שתגיבי. שתשימי לב אליי. שתזכרי שאני אמא.

התחננתי: "אני לא רוצה שתסיעי לשם. אני לא רוצה שתעזבי את הבית. אני לא רוצה להישאר לבד. העיר הומה אדם. רועשת. אבל לי יהיה מקום שקט. דומם. יתום. עלוב. חסר קול. אני רוצה אותך לידי, בתי. רק לידי. את יודעת שאת עדיין ילדה בשבילי. את הילדה שלי. היחידה. האהובה. העוגן. המשען. את הכול בשבילי."

וכמו בשאר הפעמים הקודמות בזלזול מופגן. בביטחון של בוגרים. בטמטום. את דוחה את הדברים – "אמא, די! מספיק! שחררי אותי! תעזבי אותי!"

אני לא מוכנה לשמוע אותך. לא מוכנה לשחרר אותך. לתת לך ללכת החוצה. אל דירות אחרות. אל ארצות רחוקות. אל מקומות שונים. אל הבדידות. אל גברים לא מוכרים. אבל את עוזבת אותי לאנחות. את עוזבת אותי.

נהג המונית צופר כמו אזעקת מלחמה.

"מהר," הוא קורא בקול מחוספס עמוס בסיגריות. "אין לי את כל היום בשבילכן. יאללה, קדימה. תכנסו."

אני עוזרת לך להכניס את התיקים והמזוודות לתוך המונית. את מתיישבת בספסל האחורי מסדרת את משקפי השמש על עיניים ושולחת נשיקה באוויר. נחמה קטנה ועלובה. הרגשתי שאת מפטירה בי זלזול. מקעקעת בי תסכול. דלת המונית נטרקה. הנהג העביר הילוכים והתחיל בנסיעה. אני הולכת באותו הכיוון. עוקבת כמו בלש. הולכת במהירות עצובה. המונית מתרחקת ממני. המונית נעלמת ממני. הבשר נפרד ממני בפניית הרחוב. צמוד עכשיו לספוג של המונית. למושב השחור. לחפץ דומם.

אני מטושטשת. אני רוצה לצרוח לך לתוך האוזן: למה את לא קוראת לי? למה את רק שולחת ידיים שמוטות מאחורי החלון? למה את לא פותחת את הדלת ורצה אלי בזרועות פתוחות? למה, למען השם, למה? – למה את לא מבינה שאני רוצה לגונן עלייך. לשמור עלייך. להסתיר אותך מפני הרוע. לחסוך ממך כאב. ייאוש. בגידה. הרגשתי עמוק בלב שזוהי הפעם האחרונה שבה אני אראה אותך. אינטואיציה של אמא.

נאנחתי בכאב שקט. עצור. דתי. אני לא מאמינה, שלמרות הכול, נתתי לך לנסוע מפה. ללכת. לנוע למקומות שזרים לך בלי ידיי המנחות. למה נתתי לך להתרחק ממני ככה. כעסתי על עצמי. אני לא יודעת למה ויתרתי לך. נותרתי לבד כמו החתול האפור שמילל מתחת לפח האשפה, כשהוא נובר לו אוכל בין שקיות הניילון הקרועות. אני נוברת בפח האשפה של הראש המזוקן שלי. הנוירוטי. המטריד. תהיתי, איך עשיתי את החטא הזה. איך זנחתי אותך. מחשבותיי מתערבלות. מתבלבלות. נאבקות. רוצחות אותי.

עכשיו אני רוצה להקיא החוצה את הביציות שלי. השחלות. החצוצרות. הרחם. את התאווה המינית. להקיא החוצה הכול. לא להשאיר בי דבר. עליתי בחזרה אל הבית. הרגשתי באפסיות כוחותיי. הראש קדח. בום. בום. בום כמו עדר של שוורים שבורח מאריות טורפים. מהלא נודע. בלעתי את הרוק לבטני ונפלתי אל השינה. אל הסיוטים של החלומות. אל ההזיה. אל השקט כי בשינה לא מרגישים שאת אימא.

לא מרגישים שאת אימא.

***

דביר שרעבי, בן 23, מתגורר בבני דקלים שבמזרח לכיש, סטודנט לספרות ותלמוד.


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


מודעות פרסומת