סיפור קצר: "מי מכיר את הנשים שבקיר?" מאת גאולה שינה

Posted on 6 בספטמבר 2015 של

1


אני מביטה במראה שבכניסה לחדר המדרגות. דמותי בעלת העיניים האדומות נשקפת אליי. העייפות הזו תהרוג אותי אני ממלמלת לעצמי ומבטיחה שהלילה אשן שינה רצופה, יהיה אשר יהיה. הלילה אני אפתור את התעלומה, אני מסננת מבין שיניי, מתחילה לעלות במדרגות ומקווה שאחד השכנים יפתח את הדלת ואוכל לשאול אותו מה קורה כאן בלילות. הוא בוודאי יאמר שאינו יודע ושאינו שומע דבר ואני לא אאמין לו. איך יכול להיות שבבניין לא גדול, שקירותיו דקים כנייר, אין איש שומע את האנחות והגניחות שמופיעות כל לילה בשבוע האחרון? הרי בשכונה הקטנה הזו, שכל בנייניה צמודים האחד לשני, כשאחד הדיירים מתעטש, השכן עונה לו לבריאות, ופתאום אף אחד לא יודע מה מתרחש בלילה בדירה הצמודה לשלי? אז נכון שמתגורר בה זוג מבוגר, אבל הקולות שאני שומעת, כל לילה ולילה בשבוע האחרון, של שתי נשים גונחות ונאנחות עד שמגיעות לשיא בזעקות, הן קולות מוחשיים ויהיה ההסבר לכך אשר יהיה.

בלילה הראשון התעלמתי. השעה הייתה כמעט שתיים ואני התעוררתי לקולות הנשים. שכבתי במיטתי והקשבתי בפליאה, מעט משועשעת. הרי לא ייתכן שאפריימה כץ, אישה מבוגרת גבוהה ועבת גזרה, גונחת תחת משקלו של מר כץ, שטוען להיותו פנסיונר למרות שמעולם לא עבד, מה שלא מנע ממנו להתלבש באלגנטיות ולהתיז על עצמו כמויות אדירות של אפטר שייב בכל פעם שיצא מביתו בטריקת דלת. וגם אם כן, אני ממשיכה להשתעשע במחשבותיי כאשר אני מדמיינת את מר כץ על כרסו השמנה מענג את אשתו, מאין נובע קול כה דק מאשתו בעלת קול הבריטון, שכל דיירי השכונה מכירים היטב מהמריבות הקולניות שלהם, אחת לשבוע .

בדיוק כשחשבתי להצמיד את אוזני לקיר המשותף עם שכניי, כמו שאני עושה לפעמים כאשר קולות המריבות מנמיכות טון, כנראה כדי לומר את הדברים החשובים באמת, הצטרף עוד קול לאנחות. קול נשי נוסף, גם הוא אינו דומה כלל לקולה של אפריימה . הפעם היו אלה אנחות קצרות ומהירות שבסופן יללה דקה. ואז שקט. הצמדתי אוזן לקיר. שקט מוחלט. התכרבלתי בשמיכה ונרדמתי כשעל שפתיי חיוך.

בכל שעות היום העליתי השערות בדבר שתי הנשים שמעבר לקיר. אולי מר כץ ואשתו נסעו, ובתו בילתה את הלילה עם אישה זרה, אותה מצאה באחד הפאבים במרכז העיר, מרחק נסיעה של חמש דקות מהשכונה המנומנמת שלנו. ואולי לא אישה זרה אלא חברה ותיקה, אותה היא נמנעת להזמין לביתה, מחשש ילדיה המתבגרים והשם שיצא לה, שימנע ממנה באופן סופי למצוא חתן נוסף. את החתן  שהיה לה, גבוה ותכול עיניים, אבי ילדיה, שדכו לה הוריה, ויש האומרים, קנו עבורה תמורת דירת ארבעה חדרים בהרצליה ורכב חדש, מה שלא מנע ממנו להסתלק בוקר אחד, ללא מכתב וללא הודעה. זו אפשרות, אני חושבת לעצמי בעודי מכרסמת את קצה העט שבידי, אבל לא הגיונית.

בליל המחרת אותו הדבר. אני כבר לא משועשעת. אני כבר לא מצמידה את אוזני לקיר. אני מאד עייפה ורוצה לישון. מכסה את ראשי בשמיכה ומקווה שהאנחות ייעלמו. כל לילה? אני תמהה. כנראה זוג חדש שעדיין מתלהב זו מגופה של השנייה. שני קולות נישאים עכשיו בחלל חדרי, כאילו היו ממש איתי ואני נזכרת בערבי שישי הרחוקים בהם נשארתי לישון אצל סבי וסבתי, באותה הדירה בה אני מתגוררת לאחר מותם. בימים הרחוקים ההם, היה רק ערוץ אחד בטלוויזיה וכל השכונה צפתה באותה תוכנית הבידור. "אין לי זמן" הרעים דודו טופז בקולו מתוך הסלון של משפחת כץ ואני כיביתי את  קולה של הטלוויזיה בסלון ביתם של סבי וסבתי, שהקדימו לעלות על יצועם, ושכבתי על הספה השחורה בחושך, מרוגשת מעצם החדירה לסלון שכניי לא ידיעתם.

בבוקר התמזל מזלי ופגשתי את אפריימה בחדר המדרגות, לבושה בחליפת חצאית בגוון בז' ובנעלי עקב תואמות, שהוסיפו לגובהה הרב. אני אחזתי בידיי שקית זבל וקיוויתי שלא תיקרע בדיוק כשאומר לאפריימה שאני שומעת מה שמתרחש אצלם בלילות. בוקר טוב בירכתי אותה לשלום וחייכתי, שמח אצלכם בלילה, הא? אפריימה השיבה לברכתי ונעצה בי עיניים קטנות מעוטרות בגבות עבות מסורקות בקפידה. השקית שלך נוזלת אמרה, ולמה שיהיה אצלנו שמח? היא ירדה אחרי במדרגות, נזהרת לא לדרוך על שביל טיפות הזבל ומבקשת בכל לשון של בקשה שאנקה את כל הלכלוך וכמה שיותר מהר. כשפניתי במהירות לחדר הזבל אפריימה יצאה אל הרחוב ולפני שנעלמה מעיניי עוד הספקתי לצעוק אחריה, בלילה, מה קורה אצלכם עם הרעש בלילה? אפריימה עצרה במקומה, סובבה כלפיי מחצית מגופה ואמרה נחרצות שאין לה מושג על מה אני מדברת. אחר כך המשיכה בדרכה, ורק הלמות נעליה עוד נשמעה במורד הרחוב.

 למחרת בבוקר, עוד בטרם צחצחתי שיניים, דפקתי בכח  בדלת משפחת כץ.  מי זה שמה? שמעתי את קולו המנומנם של אדון כץ ועוד לפני שהספקתי לענות,  הוא עמד מולי, על גופו חלוק בפסי בורדו ולבן. מה קרה בובהל'ה? שאל. מה קרה לך?

אדון כץ מכיר אותי מיום לידתי ועדיין קורא לי בשם החיבה בו כינו אותי סבי וסבתי, מה שמרגיע אותי באופן מיידי. מה יש בובה הוא שואל שוב ואני בוהה בשן הזהב שבפיו ומבינה. אה, אני מתחילה לגמגם והוא קושר את חגורת החלוק, אה, זה הטלוויזיה, בלילה, אני לא מצליחה לבנות את המשפט, הטלוויזיה שלך בלילה, אני מתאמצת להוציא את המילים בפי. היא, כלומר, זה מפריע לי לישון. אם אפשר, אני נועצת מבטים בנעלי הבית החומות המבהיקות שלו ותוהה לשם מה הוא מצחצח אותן, אם אפשר להנמיך את הווליום בבקשה. אני מצפה שאדון כץ יהיה נבוך, אולי יסמיק, הרי תפסתי אותו בקלקלתו. גבר מבוגר, אפשר לומר זקן, הצופה באמצע הלילה בסרטי פורנו. לא הייתי מעזה להעלות על הדעת את אחד מבני משפחתי המבוגרים עושה דבר שכזה, ועוד בקולות רמים! כנראה ששמיעתו אינה תקינה, אסימונים מצטללים בתוכי, וכנראה שכל השמועות עליו לא היו נכונות, לא, הוא לא מה שאמרו עליו תמיד בשכונה.

לאדון כץ היה חבר בגרמניה אליו נסע פעמיים בשנה וחזר עמוס במתנות. תראי, היה מתגאה בפני סבתי בעומדו במפתן הדלת, מושיט לעברה את ידו השמנמנה האדמדמה הענודה בשעון זהב מבהיק, את זה החבר שלי קנה לי. סבתא שלי הנידה בראשה וענתה בגרמנית שהיא מאד עסוקה בגיזרה מסובכת של שמלה שהוציאה מבורדה, ושיתחדש, וטרקה את הדלת. השעון וגם החליפות הצבעוניות שאדון כץ התהדר בהן לא עשו עליה כל רושם אבל אני, בתור ילדה, קינאתי במי שיש לו חבר עשיר שקונה הרבה מתנות.

כשהחבר של אדון כץ נפטר התהלך כץ ברחובות השכונה בפיז'מת פסים ובנעליי בורדו מבהיקות ומקושטות בשני גדילים. עננת אפטר שייב מר אפפה אותו וכל שכן שעבר ברחוב עצר כדי לשמוע שרק לפני שבועיים שלח לו החבר שלו את הנעליים מגרמניה. ועכשיו הוא איננו, פניו העגולים התמלאו בחריצים של כאב והממחטה שבידו ניגבה את פניו. הוא איננו, המשיך לייבב בפני כל אנשי השכונה, הוא מת, גישטורבן. סבתא שלי הזמינה אותו לכוס תה ועוגה, והגישה לו שתי מטפחות לבנות חדשות, אותן הוציאה מאחת המגירות מהארון הישן בחדר השינה וטפחה על כתפו. תבכה, תבכה, תוציא הכל החוצה, עודדה אותו, רק ככה זה יעבור. אדון כץ שאב את התה בקולות רמים וסיפור לסבתא שלי שאת כל מה שהיה לו, לחבר, הוא הוריש לו. נו, טוב, פסקה סבתי, חבר תמיד נשאר חבר, גם בחיים וגם במוות.

כעת עומד אדון כץ עומד מולי בפתח דירתו. אני לא רואה טלוויזיה בלילה הוא משיב לי וקולו מעט מצטדק, אני כבר בכלל לא רואה טלוויזיה, גם לא ביום.  הנה, תראי, הוא ניגש למטבח הקטן שנמצא מימין לדלת הכניסה ומראה לי שני זוגות משקפיים. עשיתי את המשקפיים הכי יקרים, מולטיפוקל, וגם זה לא עוזר לי, אני בקושי מצליח לראות משהו בטלוויזיה, אני רק מקשיב לחדשות. ומה עם אפריימה אני לא מרפה, היא? הוא רוטן, היא הולכת לישון מוקדם, חוזרת עייפה מהעבודה ועוד נוסעת באוטובוס לעזור עם הנכדים. איפה את עושה את המשקפיים שלך?

אני מאמינה לו, מה שמגביר את תחושת התסכול שלי. הלילה היה נורא במיוחד. נדמה היה שמעשי האהבים ארכו שעות, וגם אחרי שהסתיימו, לא הצלחתי להירדם. אני עומדת מול אדון כץ ולא רוצה לוותר. אתה לא שומע את הרעשים בלילה? אתה לא מתעורר מהם? לא. אדון כץ לא שומע שום דבר והוא מציע לי לשאול את הבחורה ששוכרת את הדירה מלמעלה, חצי קומה מעליו. לדירה הממוקמת חצי קומה מעליי אין קיר משותף איתי ואני מחליטה לדלג עליה ולעלות קומה שלמה כדי לדבר עם עורך דין רודף-שלום. בדרך כלל אני משתדלת להתחמק מעורך דין רודף-שלום בעל השומה הענקית בסנטרו, שאוהב לספר ולהפליג בשבחן של אשתו ובתו היחידה שנולדה מעל עשור לאחר נישואיו, ללא כל סימני הריון של אשתו. כל השכנים טענו שהילדה מאומצת אך סבתי האמינה לטיעוניו בדבר נופש בחודשי ההיריון האחרונים מהסיבה הפשוטה שהילדה דמתה בכיעורה לבנות הדודים שלה. כזה כיעור לא מוצאים כך סתם ברחוב, הוכיחה מעל לכל ספק סבתי את טיעוניה.

בדירתו של עורך דין רודף-שלום אין מענה ואני יורדת קומה וחצי לדירתה של  הזקנה שאינני זוכרת את שמה, בה עורך דין רודף-שלום שוכר חדר המשמש אותו כמשרד. עורך דין רודף-שלום פותח בפניי את הדלת ומפיו עולה ריח מצחין. שלום לך, הוא אומר, מה שלומך? מזמן לא ראיתי אותך, בואי, שבי. אני מזיזה תיק שחור ומהוה ומתיישבת על קצה כסא קטן, מביטה בקירות הריקים שלא נצבעו שנים רבות ופותחת את דבריי. אז ככה,  בלילות האחרונים יש רעש מאד חזק באמצע הלילה שמעיר אותי משינה, ואני רוצה לדעת מאיפה הרעש ואם גם אתה שומע. אולי במקרה, אני מחליטה לרמוז, יש לך מושג במה מדובר? לא, הוא לא שמע שום דבר. איזה סוג של רעש הוא תוהה ואני מביטה בשומה על סנטרו. סוג של, סוג של צעקות, של נשים, אני מישירה אליו מבט ורואה איך הסומק מתפשט על פניו . צעקות של נשים? הוא מחייך, מה ? ממש צעקות? הוא מניח יד על כיפתו, מסובב אותה על קרחתו וממשיך לחייך. לא, הוא עונה לי, לא שמעתי כלום. עיניו  מבריקות ואני תוהה האם זה הוא שצופה בטלוויזיה באמצע הלילה בסרטי פורנו. לא, זה לא הגיוני אני מסבירה לעצמי, יש לו בבית אישה עם כיסוי ראש וילדה. אני קמה מכסאי כשעורך דין רודף-שלום כמעט ומצווה עליי לשבת ולספר לו עוד פרטים, אולי בכל זאת ייזכר במשהו. עיניו מבריקות, פיו פתוח למחצה ונשימותיו מהירות. אני יוצאת מהמשרד המאולתר וכמעט ונתקלת בבעלת הדירה הזקנה שעושה את דרכה במסדרון האפל המוביל לשירותים.

ביום שישי אני חוזרת מבילוי מאוחר ומחליטה לא להירדם עד שהקולות יתחילו, ואז להתחקות אחריהם. אני מחכה והם בוששים להגיע. אני מצמידה את אוזני לקיר המשותף עם אדון כץ ושומעת לחישות. בעברית. אני מצליחה להבין רק מילה או שתיים. בואי, אני שומעת, מותק שלי. נדמה לי שמתחילות הנשיקות. אני מדמיינת שתי בחורות צעירות, ערומות מתעלסות. מבטי נהפך זגוגי אך אני נבהלת ומתעשתת. ממי שלי, אני שומעת ביתר בהירות את אחד הקולות, ממי שלי, מתחילות האנחות, אוי ממי שלי. אני ממהרת למטבח ולוקחת מטאטא. אני נזכרת בימים בהם סבתא שלי רבה עם השכנות מלמטה. שתי אחיות, האחת אלמנה והשנייה רווקה, שהתגוררו יחדיו והפכו לאויבותיה של סבתי.  אני זוכרת ימים בהם הכתה סבתי במטאטא ברצפה, שהיה תקרתם, ואני עושה את אותו הדבר. דופקת עם המטאטא בקיר. הקולות נפסקים  ומיד שבים. ממי שלי, היא שוב אומרת ואני שוב מכה בקיר. הקולות שוב נפסקים ואני מחליטה להניח את המטאטא ולהשתמש באגרוף. אני תוהה האם יש סרט שנקטע בכל אגרוף וממשיך מאותה נקודה או  שהמציאות נמצאת מעבר לקיר הדק. המחשבה השנייה מעוררת אותי. שוב אני רואה מול עיניי שני גופות ערומים, כרוכים האחד בשני. אה, אה, מתחיל להישמע הקול ואני דופקת באגרופי וצועקת: שקט, שקט שם, שקט! הקולות משתתקים ולא חוזרים שוב באותו הלילה.

בצהריי השבת הם נשמעים שוב. אני שוכבת במיטתי וקוראת ספר. אני דופקת בקיר וצועקת שקט, שקט ואחת הבחורות עונה לי: טוב בסדר שקט, בסדר שקט. אני לא מצליחה להתרכז יותר בקריאה. אני מתלבשת ודופקת בדלת משפחת כץ. אפריימה פותחת לי את הדלת ושואלת ביבשות: כן? אני הודפת את דלת הדירה ונכנסת. מר כץ ניגש לעברי, לבוש באותו חלוק הפסים ועל רגליו זוג נעליי בית דמויי פרווה. מה קרה בובה? הוא שואל בעדינות כשאני מתפרצת לעברו. נמאס לי אני צועקת, נמאס לי מזה! גם בלילה, גם בשבת בצהריים, כמה אפשר? נמאס לי. אני צועדת ישירות את חדר השינה שלהם. הדלת פתוחה לרווחה ואני נעמדת בפתח החדר. את המיטה הזוגית מכסה כיסוי לבן ומשני צדי המיטה שידות עץ נמוכות. לרגע אני מתפתה להרים את כיסוי המיטה ולחפש את זוג הנשים אך אני חוזרת בי, מבינה שזה לא מציאותי. מה את מחפשת? קול הבריטון של אפריימה מלחך את אוזני. מה את מחפשת? היא שוב שואלת. אני מתיישבת על המיטה הזוגית ומר כץ מושיט לי כוס קולה עם שתי קוביות קרח. מה קורה לך בובה? הוא שואל ונדמה שבאמת אכפת לו . הוא מתיישב על המיטה לידי וחלוקו נפתח וחושף פיז'מה חומה ודקה. הקולות האלה, אני מסבירה לו, אני יודעת שהם שם. הם אפילו ענו לי. מישהי ענתה לי, וזה נשמע ממש מכאן, אני מורה על הקיר המשותף בינינו, אני שומעת שזה מכאן. לא יכול להיות שאני מדמיינת, לא יכול להיות! אני מביטה בשעון הזהב על פרק ידו של מר כץ ויודעת שהוא מבין אותי. אני חוזרת לדירתי וטורקת בעוצמה את הדלת.

בלילה שקט ואני ישנה מצוין. כשאני יורדת בבוקר לעבודה פוגשת אותי השכנה הזקנה שאינני זוכרת את שמה ואומרת שהבינה שאני שומעת קולות. גם את שומעת? אני שואלת בתקווה והיא מהנהנת בראשה לשלילה ואומרת שלא, שום דבר, ושרק רצתה לדעת אם אני מרגישה כבר יותר טוב. אני עונה לה בכעס שאני מרגישה מצוין, אין לי שום בעיה, אבל לאחד השכנים יש בעיה וברגע שאני אגלה מי הוא, תהיה לו בעיה כפולה ומכופלת. הזקנה בוהה בי כשהדלת בקומה הראשונה נפתחת ומתוכה יוצאת אישה צעירה ותינוקת בידה. שתדעי לך שגם אני שומעת, היא אומרת ואני רוצה לקפוץ במקומי מרוב שמחה. לא נעים לשמוע את זה, היא ממשיכה לדבר, ואפילו חשבה שהקולות מגיעים מדירתי ורצתה לעלות ולדפוק בדלת ולבקש שנהיה יותר בשקט כי יש אנשים עם ילדים שרוצים לישון באמצע הלילה. אני כבר לא רוצה לקפוץ במקומי.  אני מביטה בתינוקת ומרגישה איך ליבי מתחיל לפעום במהירות ולחיי מעלות סומק. זה, אני מנסה להסדיר את נשימתי,  זה לא אני, בחיי שזה לא אני. לי בכלל היה חבר עד לא מזמן. היינו כמעט ארבע שנים ביחד, אפילו חשבנו להתחתן אבל בסוף זה לא הסתדר. אני מביטה באצבעות רגליה החשופות של האם הצעירה והרווח הגדול בין הבוהן לאצבע הקרובה אליה מושך את תשומת ליבי. שתדעי לך, קולי חדור התלהבות,  שאני אגלה מאיפה הרעש, גם אם אצטרך לעבור מדירה לדירה באמצע הלילה. אגב, אני קוראת לה לפני שהיא מספיקה לטרוק את הדלת, את מוזמנת להצטרף אליי. לא, היא מספיק עייפה בלילות, התינוקת משגעת אותה, היא רק רוצה שהרעש ייפסק וכמה שיותר מהר.

אני יוצאת אל הרחוב וכועסת על עצמי. למה הייתי צריכה להצטדק? למה הייתי צריכה לספר לה שהיה לי חבר? אני הרי מחשיבה את עצמי כאדם נאור, שלא שופט אנשים אחרים, שלא מפריעות לו מערכות יחסים מכל סוג שהוא. אני מאמינה באמת ובתמים  שמגיע לכל אדם לחיות את חייו בצורה שמתאימה לו, כל עוד הוא אינו פוגע באחרים כמובן, והנשים האלה, עם קולות ההנאה שלהן, אני כמעט ונתקלת בעמוד ועוצרת במקומי, פוגעות גם פוגעות בי. אני נחושה למצוא אותן בכל מחיר.

אמצע הלילה. הקולות מתחילים. אני דופקת באגרוף חלש בקיר ושואלת, איפה אתן? איפה אתן מסתתרות? אתן בתוך הקיר? אני שומעת אותן מצחקקות ואחת מהן לוחשת בקול מפתה: כן, אנחנו בקיר, בואי, תצטרפי אלינו.

***

גאולה שינה, כותבת פרוזה, שירה ומאמרים מקצועיים בתחום הורות ומשפחה. ספרה "תמרה" ראה אור בהוצאת "בוקסילה". סיפורה "מרתף הבלט" הופיע באסופת סיפורי אימהות "אצלכם זה בוכה?" בבוקסילה ובאינדיבוק. סיפורים קצרים נוספים ושירים הופיעו בכתבי העת "בגלל", "צריף", "ביטאון שירה" ובתערוכת "כותבים למגירה" בבית אריאלה. מאמרים מקצועיים התפרסמו בעיתונות המודפסת והדיגיטלית.


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


מודעות פרסומת