לא-ביקורת שירה: על "עד הבוקר" מאת הילה להב (הוצאת הקיבוץ המאוחד)

Posted on 1 בספטמבר 2015 של

1


זוהי אינה ביקורת שירה. היא אולי נראית כזאת אבל היא לא.

ראשית, כי אני לא חובב שירה – שירה גורמת לי לרוב לשעמום, עקצוץ בגוף ואי נוחות כללית.

שנית, שנובעת מהראשית – אני לא מבין דבר וחצי דבר בשירה (לבושתי ובורותי כי גדולה).

אז למה בכל זאת חרגתי ממנהגי וקראתי את  ספר השירה "עד הבוקר" מאת הילה להב? פשוט כי אני מחבב את הילה להב.

למרות שהילה כתבה פואמה על אונס קבוצתי, אני התחברתי אליה בכלל דרך הומור ושעשוע. לפני כמה חודשים הילה פתחה עמוד פייסבוק היתולי לכלב שלה שנקרא "ספרים על הסכין – מקי מסר ממליץ ומבאר", ובתור חובב ספרים על הסכין, יצא לי להשתתף בו, לשאול את מקי שאלות ואגב כך גם לדבר עם הילה. הנה למשל השיחה האחרונה ביני לבין מקי:

2  Yarin Katz   מקי שלום  רציתי לדעת מה אתה חושב על ייצוג של כלבים...

וכך קרה שמתוך שלא לשמה, באתי לשמה. כשמחבבים מישהו, כך מסתבר, מתעניינים במה שהוא עושה או כותב, ולכן כשהגיע אלי השבוע ספר השירה שלה הילה – מיד קראתי אותו. זה הזמן לציין שאף על פי שתמונה של הספר הופיעה באינסטגרם של קורא בספרים אתמול, ששאלון עם הילה יתפרסם בו ביום חמישי, ושהלא-ביקורת הזו עולה כאן עכשיו, אני לא עובד אצל הילה והיא לא שילמה לי אפילו אגורה שחוקה אחת כדי שאקדם את ענייניה.

ועכשיו נמשיך. כשהודעתי להילה שקיבלתי את הספר, היא המליצה לי לא לקרוא אותו בלילה, ושעדיף בכל מקרה להצטייד בסדרה קלילה ומצחיקה לאיזון מצב הרוח.

שמעתי בקולה רק באופן חלקי. מצ"ב:

הילה מאסטרשף

ועכשיו לספר עצמו. לפני שהכרתי את הילה מעולם לא שמעתי על סיפור "פילגש בגבעה" שהספר נכתב בהשראתו. תקציר לממהרים: מדובר באפיזודה מספר שופטים (יט-כא) שבה מסופר על איש משבט הלוי שלקח לו פילגש מבית לחם והוא הולך איתה לכיוון ביתו בהר אפרים. כשיורד הלילה הם מחליטים לנסות וללון בישוב של בני שבט בנימין. איש זקן אחד הוא היחיד שמסכים לארח אותם, ובדומה לסיפור המלאכים בסדום, מתגודדים אנשי העיר סביב ביתו של הזקן ודורשים להוציא את האיש (!) החוצה במטרה לאנוס אותו להתעלל בו. הזקן שמנסה להגן על אורחו, מציע לתת להם במקום את הפילגש (וגם את בתו הבתולה), ולמרות שההמון מסרב לעסקה, הפילגש בכל זאת מוצאת בכוח מהבית אל תוך ההמון. לבסוף בני העיר מתרצים ואונסים את הפילגש ומתעללים בה כל הלילה. לפנות בוקר היא מגיעה לביתו של הזקן ומתעלפת אל מול פתח הבית. כשהאיש רואה שפילגשו מתה , הוא מבתר את גופה ל-12 נתחים ושולח אותם לכל קצוות הארץ (ל-12 השבטים).

כשמודעים לסיפור הזה ופותחים את הספר של הילה, מקבלים צמרמורת. הנה למשל הקטע הפותח:

20150901_191519-1

והקטע שבא אחריו:

20150901_191346

וכך הילה ממשיכה בשירים שרבים מהם מדבררים חלקי גוף ("הברך", "הפה", "האף", "הצוואר" – אלה חלק משמות השירים). אני מודה שלא הצלחתי להבין עד הסוף האם השירים משמשים פה לאותם איברי גוף ונכתבו מנקודת מבטם, או שהם רק מושא השיר.

הצוואר למשל אומר "לא נחנקתי בזמן. זה הכל". היד אומרת "כל מי שדומה לי הכה/ מי יעיד לי".

ישנם כמה דימויים שחוזרים על עצמם כמו ירח, תולעת ומתכת. אני לא חושב שהבנתי את כולם, אבל בשיר "האף", הגוף של הנאנסת מתואר כמתכת, שנשרפת באש עד שהיא מתחשלת: "כל הלילה ריח מתכת/ עם בוקר אהיה מחושלת מאוד".

לעומת זאת השיר "מקום" לא מדבר על איבר גוף, אבל נכתבה בו השורה "אסור היה לי הפוך לאישה".

וכך קראתי במשך ליל שלשום עד הבוקר פחות או יותר את הספר של הילה. האיברים שוררו על האונס, על התפרקות הגוף והתאיינות החיים. לא נזקקתי למאסטרשף אפילו פעם אחת, אולי בגלל שלא הבנתי עד הסוף כל שיר. אולי אם הילה הייתה יושבת איתי שיר שיר ומסבירה לי למה היא התכוונה, אז הייתי ממרר בבכי או סוגר את הספר בבעתה. ברמת ההבנה שלי, ועם ההכנה המוקדמת, הקריאה בספר הייתה בעיקר מרגשת ואינטימית. כמו חבר או פסיכולוג שמקשיב למצוקותיו ולחוויותיו הנוראות ביותר של קורבן להתעללות.

11951814_10153458049268046_4189514172666531588_n

החוויה בתחילת הספר הייתה עוצמתית ומרגשת, אך ככל שהוא התקדם וחזר במעין מעגליות (שבטוח מסמלת משהו) איבדתי קצת ריכוז והבנה.

אני, בכל אופן, גיליתי שמבחינתי הדרך היחידה לקרוא שירה היא באמצעות היכרות מוקדמת עם המשורר וקיומה של חיבה כלפיו (רצוי שתהיה מבוססת על הומור). אני שמח שקראתי אותו, ומקווה שיקראו אותו עוד רבים אחרים.

______________________

// עד-הבקר, הילה להב. הוצאת הקיבוץ המאוחד (סדרת ריתמוס). 92 עמ'.

poerty

מודעות פרסומת
Posted in: שירה