הפינה של איציק: על ספריו של יורם קניוק ועל שני מפגשים משונים איתו

Posted on 1 בספטמבר 2015 של

2


איציק חנונא הוא עיוור מלידה וחירש מגיל 11 שאוהב מאוד ספרים ואנשים. אם אתם מעוניינים ליצור איתו קשר כדי לדבר על ספרים או על דברים אחרים, זו כתובת המייל שלו: itzik003@gmail.com


השתיקה של יורם קניוק

עד גיל חמש עשרה, לא ידעתי שקיים סופר בשם יורם קניוק.

אז עיינתי במקרה בקטלוג הספריה ונתקלתי  בספר בשם "חימו מלך ירושלים" של יורם קניוק.

בליבי תהיתי מי היה ה"מלך" הזה. לא שמעתי עליו מעודי.

כששאלתי את המורה לתנ"ך הוא מיד הבין שאני מתכוון לספר.

"זה בכלל לא היה מלך" הוא אמר.

לשאלתי, הוא הסביר שמדובר במישהו שהיה מוכר ומקובל והפך למסכן ומוכה. פצוע קשה מאד.

כפי שהסברתי בחיבורי הקודם אני רואה דברים בצורה מופשטת מאז התחרשותי. אין תימה, שכשאני שומע על ספרים אני נקשר אליהם כמו אל אנשים, כי אני חש, שבדומה לבני  אדם  אייצר איתם שפה משותפת פנימית  ומופשטת.

ואכן, לאחר שהזמנתי את הספר מיד הייתי מרותק, ולא יכולתי להפסיק.

הספר המתרחש במלחמת השחרור, מספר  על  חמוטל, אחות שאיבדה חבר שנפל בפלמ"ח לפני שעמדו להתחתן. כדי לשכך את יגונה, שלא היה מודגש אלא הראה בין השיטין, היא נוסעת לעבוד בבית חולים בירושלים.

ירושלים של  1948. עיר של כדורים ופגזים שהאוכל והמים מגיעים אליה על ידי שיירות. עיר שהנסיעה אליה היא בחזקת סכנה.

אלא  שאז, משתנים חייה לבלי הכר.

היא פוגשת באחת המיטות בבחור, יד שמאל ויד ימין קטועות’ רגל שמאל קטועה, הוא לא יכול לזוז.

אז עובר בה מין משהו ריגשי עמום.

היא חשה שהיא רוצה להכירו, להתחבר אליו.

זו אינה אהבה במובן הרגיל של המילה, אלא משהו הרבה מעבר למילים.

האחות הזו העסיקה את מחשבתי. חשתי שהיא בת דמותה של ידידה שחיפשתי, ואולי עודני מחפש גם היום.

דווקא אירוע אחד, פשוט לכאורה ריתק אותי וריגש אותי. באחת משיחותיה עם הרופא, הוא שאל בגסות אם זה נכון שהיא איבדה אח שהיה בפלמ"ח. אז רוחה נסערה והיא השיבה לו  " יש שאלות שכדאי לשקול אותן במידה של טאקט" ולבסוף היא לא דיברה איתו זמן רב.

דווקא הקטע הזה ריגש אותי.

בדמיוני ראיתי את עצמי, אומר לחמוטל משהו שפגע בה. אחר כך אני מזיל דמעה ומבקש סליחה. היא סולחת ונקשרת בינינו ידידות עמוקה.

גם עתה, בכותבי שורות  אלה, אני מתגעגע לאותה אישה מופלאה שלא פגשתי, אך הייתי רוצה לפגוש שוב ושוב.

עטיפה_-_חימו_מלך_ירושלים(2)

מובן שאחרי קריאת הספר הזה, רציתי להפגש עם יורם קניוק.

אלא שהדבר הסתייע בידי רק אחרי שמונה שנים, כשהייתי בן עשרים ושלוש.

חשוב לציין, שבאותה תקופה הייתי בלחץ נפשי כבד גם כי לא היתה לי עבודה וגם בגלל סיבות נפשיות אחרות.

לפני שאתאר את הפגישה עם יורם, אקדים ואסביר, כי אני משוחח עם אנשים שאינם יודעים לתקשר איתי עם האצבעות בעזרת דף עם אותיות, כשמעל כל אות בבראיל יש אות בכתב שחור; מסתכלים על האות בשחור שמים לי את האצבע על האות בבראיל ויוצרים מילים ומשפטים.

ישנם אנשים שמראים לי עם היד סימן של חביבות של חום.

לדוגמא, הסופר יצחק בן נר איתו נפגשתי שבוע לפני כן, לוחץ את ידי בחום ואחרי שהסברתי לו כיצד לתקשר איתי הוא מיד שאל לשלומי.

אבל ידו של יורם נותרה קפואה.

כשביקשתי שיגיד לי משהו, הוא כתב גזר.

אני נדהמתי ושאלתי "מה?".

הוא שאל לשלומי.

 פתאום הבנתי שהפגישה הזו לא תהיה קלה.

הוא נראה לי קפוא, מוטרד משהו, כאילו הוא נמצא במקום אחר, ודעתו מוסחת מהפגישה.

 שאלתי אותו כמה שאלות על הספר.

אני: איך בא לך הרעיון לכתוב את חמו מלך ירושלים?

יורם: נפצעתי במלחמת השחרור. היה איתי פצוע שהוא ביקש למות והרופאים הזריקו לו זריקה כדי לגאול אותו מיסוריו. זה השפיע עלי ואז המצאתי את הקשר עם האחות.

אני: ישנו דבר שהפריע לי במהלך הקריאה. אתה תיארת מה הרגישה חמוטל ומה הרגישו הסובבים את חימו, אך לא תארת מה חימו עצמו הרגיש. הוא יכול להיות נכה נוראי,  אבל חייב להרגיש  משהו.

יורם: זאת שאלה קשה. אני יכול רק לנחש.

אני: שמעתי שכתבת ספר בשם בתו. על מה הוא מספר?

יורם: זה על אב שיוצא לחפש את בתו שנעלמה. בעצם זה על אב שעושה חשבון נפש לאחר שהיהאדם מפורסם.

כל זמן ששאלתי אותו שאלות הוא השיב לי בהרחבה.אך כשניסתי לספר לו על עצמי, כשסיפרתי שעבדתי בספריה, שאין לי עבודה, שקשה לי להרדם, הוא שתק ולא אמר דבר.

הוא לא שאל, לא התעניין, לא הגיב.

הייתי נבוך ומתוסכל.

yoram

יורם קניוק. צילום: שחף הבר

נפגשתי עם הרבה סופרים, חלקם לא היו נחמדים אבל הפגינו התעניינות מסויימת לפחות.

במשך השנים ניסיתי לשאול את עצמי מדוע שתק יורם קניוק? האם רק משום שלא היה לו מה לומר. האם רק משום שלא היה אכפת לו? או שמא שתיקתו היתה מעיין עוצמה של בכי חרישי על סבל הזולת, אותו סבל שכה היטיב לתאר בספריו ושהצטייר לו  במגע היד.

כך או כך.

אני שעקב החסך בראיה ובשמיעה, ואי היכולת לראות את מבע עיניו ותנועות גופו של האדם המשוחח איתי, וכן אי היכולת לשמוע את קולו, רק מילים מדברות אלי. כשהמילים לא נשמעות, אני חש שלא קיבלתי את מה שהייתי צריך, את המשוב לו אני זקוק.

לא חשוב אם יגידו לי שהם מקשביים לי, שהבעת הפנים שלהם עצובה או שמחה. במרוצת השנים גיליתי, שגם עיוורים חרשים אחרים מרגישים כך.

אחרי אותה פגישה מתסכלת ניסיתי לפענח את דמותו.

סיפרתי על הפגישה לכמה סופרים והם אמרו שהואכזה גם עם החברים שלו ושהוא אוהב לספר רק על עצמו.

אך האומנם זה כך? אולי הדבר יותר מורכב.

בספריו שקראתי לאחר מכן, הבחנתי שיש לו הרבה משקעים שבאו לידי ביטוחי בספריו האוטוביוגרפיים.

בספרו "סוסעץ" הוא מספר על צייר, מה שהוא עצמו היה תקופה מסויימת בניו יורק, שמחליט לשוב לארץ ומוצא את אביו חולה.

בין השורות ניכר הבלבול והתסכול שלו.

"חודשים קרעתי בדים, שיברתי מסגרות, צעקתי, חירפתי את עצמי, את העולם, שאשם, שלא אשם," הוא כותב.

בספרו  "פוסט מורטם" הוא מספר שלא בא להלווית אמו וברח לשודיה.

"ידעתי שאני גורם סבל לאשתי, לבנותי" הוא כותב אך דומה היה שהדחף שלו היה בלתי נשלט.

גם האנשים שסיפרו עליו אמרו שיש לו משקעים רבים.

36810405c_g

כל אותם שנים לא ניסתי ליצור איתו קשר, אך חשבתי עליו רבות.

והנה, לפני כארבע שנים, קיבלה הבמאית שלנו, עדינה טל, תואר דוקטור של כבוד באוניברסיטת תל אביב. אני הוזמנתי לשם, כדי לשאת בפני הקהל את המונולוג שלי שחיברתי להצגה  "אור שומעים בזיגזג".

לאחר שסימתי, זכיתי למחיאות כפיים. אנשים רבים ניגשו לדבר איתי. לקרתא הסוף ניגש אלי אחד ממקבלי תואר הכבוד.הוא נראה כמו שקפצה עליו הזיקנה. הוא לא היה מרוכז, ובקושי ראה. היה לו קשה לראות את אותיות הדף שלי. אלא שהוא הצליח, אולי  הודות למאמץ על אנושי לומר לי משפט אחיד:

"יורם קניוק, אני אוהב אותך".

כתב: איציק  חנונא   

unnamed (4)

איציק חנונא בזמן קריאת ספר ברייל
מודעות פרסומת