סיפור קצר: "תינוק אינדיאני" מאת סמדר הרצפלד

Posted on 31 באוגוסט 2015 של

2


הקול של בנִי עובר דרך הדלת הסגורה של חדרו, מסתנן מהחריץ המואר שמתחת לדלת, מגיע אל החדר שבצד השני של הדירה. זה חדרי, וגם הדלת שלי סגורה. אנחנו גרים בדירת שלושה חדרים קטנים וסלון רחב ידיים, ריק מאדם, שבמרכזו שולחן גדול מעץ אפריקני. עליו מונח אגרטל קריסטל מנצנץ, ארוך צוואר כמו ברבור.

הקול של בנִי עמום. כך הוא תמיד עכשיו, עמום ומהדהד. לא נעים לאוזן, לא צועק, אולי כמו מָשהו שחי בים. לאחרונה רזָה מאוד והפסיק את הדברים שעשה כשהיה קטן. הוא אוכל אי-שם בחדרו, מעבר לדלת הסגורה, עם המחשב שלו ועם חברים חסרי פנים, חבריו למשחקים. גם הקול שלהם עמום, עולה ביום ובלילה מהרמקול הקטן, מתפשט כמו גז בחדרים. לא במקרה שכחתי לציין, שהקול העמום הזה הוא גם חנוק. והרי זה לב העניין, הקושי להגיד משהו בכלל, במיוחד מָשהו ברור, ובמיוחד כשאתה בעצמך פגום כל כך ועלוב. אז הגרון נחנק ושתיקתך נפתחת כמו פרח בודד, כמו פרח טורף. כן, הבדידות והאכזריות צומחות מהשתיקה. ובנִי בן  ה-17,  מה לעשות, הוא מהבולעים את לשונם ושותקים.

אבל כשהיה בן שבועיים, כשהחזקתי בו בפעם הראשונה, הוא צרח ללא הרף בקול ברור וחד. ובשלב ההוא, הראשוני, כשצרח הוא גם בכה. ואני באתי מרחוק, עדיין לא הייתי שייכת לו בכלל, והוא שׂרט בשיגעון את פניו הזעירים עד שנעשו דומים לאש. ואז קרה לי איזה דבר, שגם הוא נמצא על גבול השתיקה. אולי רחמים ואולי מבול חצי-שקוף עם קצף לבן,  עליו צף לאיטו פרח אדום,  פרח נבול,  אולי כותרת של מָשהו שעדיין לא מת,  אבל בקושי חי.

והגוף היה חם ונעים. גם היום, כשהוא גדול, הוא חם ונעים. וגם היום הכול עומד על סף השתיקה, תמיד על הסף. וברגע ההוא, כשזה קרה, הרגשתי את הסוד מוחבא ונסתר, מונח מתחת לנו, מתחת לתינוק שצרח ומתחת לזרועותי. מישהו נטש אותו, אחרת לא היה בידַי. הוא היה תינוק לא יפה, לא יפה ולא חמוד, עם פניו האדומים והשְׂרוטים וחריצי עיניו המוזרים, ובכל זאת לא היה אשם בכלום. נקי לגמרי, תמים, זה מה שהוא היה. ובכל זאת ננטש. זה היה הסוד, התמיהה, המוזרוּת של אותו מצב.

כי מישהו צריך להיות אשם. ומאז והלאה, גם עכשיו, איני יכולה להפסיק לחשוב על העניין. מי באמת אשם?

היתה נטישה, היה סוד, היתה מחיקה, עדיין יש, ומעל מה שנמחק רובצת השתיקה.

אני אוהבת את בנִי הזה. הוא כבר בן 17 ואני חושבת כל הזמן.  כבר 17 שנים, ועדיין אין לי תשובה.

   

***

סמדר הרצפלד היא סופרת, משוררת, מוציאה לאור ובעלים של "הוצאת 62". עד כתבה את הספרים 'אינתא עומרי', 'תחת שמי מכסיקו' ו'אני גיטל'.

"הוצאת 62" נוסדה על ידי סמדר הרצפלד שהקימה את ההוצאה כדי להיות עצמאית ללא תלות בטעמם של בעלי ההוצאות לאור. ברצונה לפעול למען הספרות העברית והיא תפרסם ספרים שלדעתה חשוב שיראו אור, ביניהם יצירות מקור עכשוויות, ויצירות קלאסיות עבריות ויצירות משפות זרות. הספרים שיראו אור בהוצאה יהיו מן העולם היהודי, הנוצרי והמוסלמי תך שימת דגש גם על היבטים מיסטיים.


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


מודעות פרסומת