השאלון עם יואב רוזן, מחבר הספר "קופי ופייסט" (הוצאת אפיק)

Posted on 20 באוגוסט 2015 של

2


צילום תמונת השער: מוטי קיקיון

1) מהו הספר האהוב עליך?

כפי שאין מעשה אחד ויחיד שבונה משפחה, כך גם כשקוראים ספרים. כל מיני מעשים נעשים, לאורך שנים, ומתחברים זה לזה: "לוויה בצהריים" מאת ישעיהו קורן; "מומנט מוסיקלי" מאת יהושע קנז; "W או זכרון-הילדות" מאת ז'ורז' פרק; "יונים בדשא" מאת וולפגנג קפן; "המחברת הגדולה" מאת אגוטה קריסטוף, ושני חלקיה הנוספים של הטרילוגיה, הידועים פחות: "ההוכחה" ו"השקר השלישי". היו אנשים שחשבו שהשניים האלה נופלים מהחלק הראשון. הבנתי את ההערה, אבל אני חושב שהם מבריקים מבחינת יכולת הפיתוח הספרותי.

סיפורים קצרים אמריקאיים, כשהם טובים, הם ממש מוצלחים. אם מניחים לרגע את ההבדלים הטבעיים בין כותב אחד למשנהו, מפעמת בהם תחושה – לפעמים כוזבת, לפעמים פלאית – של חופש, כחלק מהאתוס האמריקאי. וכמובן שמרגע שכותבים על מצבים של חופש, מופיע גם המבט האירוני, הבוחן.

איפה למשל? ב"ציפורים באמריקה" מאת לורי מור, וב"הבן של ישו" מאת דניס ג'ונסון; ב"סיפורי הארץ המתוקה" מאת א"ל דוקטורוב; ב"תשעה סיפורים" מאת ג'יי.די. סלינג'ר, וב"אדם טוב קשה למצוא" ו"כל מה שעולה מתכנס", קבצי הסיפורים שכתבה פלאנרי אוקונור.

במסגרת התואר השני שלי, בתכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, הקמתי קבוצת קריאה שעסקה בסיפורת אמריקאית קצרה. יחד ניסינו להבין מה "אמריקאי" ב"אמריקה", באמצעות קריאה בפרוזה קצרה. בסוף השנה הגענו דווקא ל"אמריקה" של ז'אן בודריאר: מבט של מישהו אחר על הדבר שנקרא אמריקה. אבל הנה כבר חרגנו מהתשובה לשאלה.

show_image_in_imgtag

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

בשנה האחרונה היה זה "ארנב הקטיפה" מאת מרג'רי וויליאמס. על צעצועים שמתלבטים יחד מיהו הצעצוע האהוב ביותר, ואיתם פיסקת המחץ של סוס העור הזקן לארנב הקטיפה: "אמיתי זה לא ממה אתה עשוי, אלא משהו שקורה לך. כשילד אוהב אותך הרבה מאוד זמן, לא רק אוהב לשחק איתך אלא באמת אוהב אותך, אתה נעשה אמיתי".

36200050804b

3) מה הספר האחרון שקראת?

לרוב אני קורא כמה ספרים במקביל. The Embassy of Cambodia, סיפור קצר ויפהפה של זיידי סמית, שיצא לאור בפורמט של ספרון קטן בכריכה קשה, ו"עזים", נובלה קשוחה מאת דניאלה כרמי שאיירה הלה חבקין.

958037

4) איזה ספר גרם לך לתהות 'על מה המהומה'?

כל ספר ראוי למהומה סביבו. ההתלהבות מספרי הארי פוטר בזמנו היתה נורא משמחת: שמחה פשוטה ובריאה מספרים, ממלאכה של הדימיון. קיבלתי את אחד הספרים כמתנה לחג, כשעוד היה נהוג ומקובל מאוד לתת ספרים לחג. קראתי כמה עמודים, והלכתי לחנות להחליף. לספר של קפקא. מהומה.

image3087106x

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

אני חושב שבארץ, ספרי שמע (audiobooks) עוד לא זכו למספיק הערכה. כשהם נעשים כהלכה וכראוי – ובמיוחד כשמי שכתב הוא גם מי שמקריין – התוצאה יכולה להיות די מופלאה. אני אוהב לקרוא את הספר המודפס ובו זמנית להאזין לו באוזניות.

קחו למשל את האודיובוק של A Mercy מאת טוני מוריסון. לפתיחה המשונה, החידתית, המוסיקלית שלו אפשר להאזין כאן. הטקסט עצמו נפתח כך:

Don’t be afraid. My telling can’t hurt you in spite of what I have done and I promise to lie quietly in the dark – weeping perhaps or occasionally seeing the blood once more – but I will never again unfold my limbs to rise up and bare teeth. I explain.

6) מיהו הסופר האהוב עליך?

במקום אחר דיברתי על טוני מוריסון. שנים ארוכות עברו עד שהבנתי אותה. בדרך כלל אני מציע את "העין הכי כחולה", הרומן הראשון שלה, למי שעוד לא קרא את מוריסון. מעשה בילדה שחורה וענייה שרוצה דבר אחד: עיניים כחולות. זה מקום טוב להתחיל בו. "העין הכי כחולה", בהוצאת הספריה החדשה, סלל בשבילי את הדרך לדנ"א של מוריסון.

toni-morrison

7) ספר שנתן לך השראה?

"בלילה הזה, בעולם הזה" מאת אלחנדרה פיסארניק, מבחר שירים וקטעי יומן שתירגמה וערכה טל ניצן.

"מלים כדי לומר זאת" מאת מארי קרדינאל, רומן אוטוביוגרפי על אישה צרפתייה ילידת אלג'יריה ועל התקפי חרדה שהובילו למחלת נפש ארוכת שנים ועל טיפול פסיכואנליטי שהוליד תובנות וריפוי. מעטים הטקסטים שמצליחים ללכוד את הביוגרפי, הספרותי והפסיכואנליטי יחד בצורה הרמטית כל כך.

31-202020(2)

8) ספר עיון מומלץ?

"הדרמה של הילד המחונן" מאת אליס מילר; "עדוּת: משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה" מאת שושנה פלמן ודורי לאוב; "היסטוריה עממית של ארצות הברית: מ-1492 ועד ימינו" מאת הווארד זִין – כולם מאותן סיבות כמו בסעיף הקודם; "יומני לאה גולדברג", כנראה מאותה סיבה גם כן; ו"שער לשפת סימנים ישראלית" בעריכת חוה סביר: משום שמהפנט לראות כיצד בונים את השפה העברית באמצעות מחוות גוף.

peoples-history

***

יואב רוזן נולד בירושלים בשנת 1980. שירת ככתב צבאי בבטאון חיל האוויר. בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בלימודי סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ויחסים בינלאומיים, בוגר לימודי תסריטאות בבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה ע"ש סם שפיגל ומוסמך האוניברסיטה העברית מטעם התכנית ללימודי תרבות. בעשר השנים האחרונות התפרסמו סיפוריו הקצרים באנתולוגיות ובכתבי עת, בהם "מִטַעם", "קשת החדשה" ו"מסמרים", ובמסגרת תחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ". סיפורו "איפה דורי?" עוּבד בידי מוטי ברכאן לתסכית רדיו ששודר בקול ישראל. ספר הביכורים שלו, "קופי ופייסט" (הוצאת אפיק) זכה בפרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם לשנת 2014.

על הספר "קופי ופייסט", באתר הוצאת "אפיק" לחצו כאן

עוד על הספר:

צלם החי עם משפחתו על גבול הקו הירוק יוצר קשר עם חייל רוסי בודד בזמן אירוע בטחוני; זוג בוחן מחדש את יחסיו על רקע תקופת פיגועים בירושלים; קבוצת מילואימניקים משעממת את עצמה למוות במחסום צבאי – זהו ציר אחד המרכיב את עולמו הסיפורי של יואב רוזן, ציר שבו המלחמה על שלל תצורותיה לא רק מאיימת לכלות את מה שנותר, אלא גם בוראת צורות קיום מנותקות, אלימות, המספרות בעקיפין אפלה נפשית גדולה.

בד בבד, כעולם מקביל-משלים, עולות בסיפורים אחרים דמויותיהם הדוויות של ילדה ארגנטינאית החווה את טראומת ההגירה, של ישראלית צעירה הבוחנת את גבולותיה באמסטרדם או של יוצר נרדף הנמלט עם חבריו אל מקום וזמן אחרים.

קובץ הסיפורים הראשון של יואב רוזן מפגיש בין אפשרויות פואטיות ליריות ממש, לבין שברן הכאוטי. במרחב הבלהות המשורטט עד דק, נשאלות מחדש שאלות על אינטימיות, מגע, ותקשורת בכלל. הקיום שמתווה רוזן בסיפוריו בחדות מצמיתה ובתנופה הופך קיום-על-תנאי מעורר-השתהות ומדיר-שינה.

קופי ופייסט זכה בפרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם לשנת 2014. מנימוקי השופטים: "סיפורים קצרים המתארים בעוצמה דרמטית מציאות מקומית מנוכרת, אקסצנטרית, אינטנסיבית. החתירה כנגד הנרטיב הצבאי היא מחאה נגד שגרת המיליטריזם בישראל, מעין קופי פייסט של שיח צה"לי מאצ'ואיסטי מתומצת".

קופי ופייסט - עטיפת הספר

מודעות פרסומת