סיפור קצר: "לפעמים אתה מהלך ממקום למקום בצעדים של פיל, והעולם – חרסינה" מאת יצהר ורדי

Posted on 17 באוגוסט 2015 של

1


עיניה אפורות והיא יושבת במין כורסת מנהלים מאחורי שולחן גדול ומולה איש גדול בכיסא פלסטיק וביניהם קפה בכוס נייר, ושתיקה, והיא מתעסקת בכוס וזו חצי ריקה, ורואָה את הילד מתבוסס במבוכתו ומסמנת לו סימן והוא מביט למקום המוצבע ורואה שם את כיסא הפלסטיק השני, אבל אינו בטוח כיצד לפרש את המחווה, אם פשוט להתיישב בכיסא או לצרפו למערך הקיים וליצור באמצעותו משולש, או לפחות מִתווה ראשוני למעגל, יחד עם שני הכסאות האחרים. לבסוף הוא בוחר באפשרות השנייה ושולח יד למשענת הפלסטיק הלבנה, אבל הכיסא אינו זז ממקומו. הוא מצרף למאמץ יד שנייה אבל הכיסא מקובע לרצפה. מעולם לא ראה כיסא פלסטיק מקובע לרצפה, ובפרצוף סמוק הוא נעתר בעל כרחו לאפשרות הראשונה ומתיישב. אביו יושב בגבו אליו וגופו הגדול מסתיר את המנהלת.

לא כך הוא תיאר לעצמו את המעמד הזה, הנורא והמשפיל ממילא. דִמיין לעצמו משולש שווה שוקיים, כלומר הוא קרוב לאביו והמנהלת מולם. אמנם ברור לו שהוא עצמו אמור להיות כאן רק שחקן מִשנה אבל כעת נדמה שהוא פחוֹת מזה, אולי רק ספח לשיחה העתידית הזאת שהנה תתחיל. גוף שלישי. משהו בו נסדק והוא שוכח את מעט המילים שתכנן לומר אם יישאל.

טוב, היא פותחת. כל הסיטואציה הזאת לא ממש נוחה לי. לפעמים אני מתארת לעצמי שכך מרגיש מנהל מפעל שנאלץ לפטר עובד. אנחנו כמובן לא מפטרים כאן אף אחד אבל יתכן בהחלט שניאלץ לנקוט צעדים בלתי נעימים, בלשון המעטה. כי גם אם לא הגיעו מים עד נפש, אין ספק שנחצו כאן כמה קווים אדומים, תרתי משמע.

הילד לא רואה את פניו של אביו אבל מזהה את הטיית הראש הקטנה ימינה, את הצוואר המתקצר מעט, את הכתפיים המעידות שזרועותיו של האב שלובות כמגן על חזהו – אותה תנוחה שלתוכה התכנס ביום שהביא את הילד למפעל. הם נכנסו אז למשרדו של המנהל ואביו החזיק את כוס הקפה כאילו היתה גלגל הצלה כשהמנהל שאל את הילד מה תחביביו. וזאת, עכשיו, אפילו לא הציעה לו קפה, וידיה מגוננות על הנוזל הכהה והעכור כאילו היה אבקת זהב.

כן, אומר האב וקולו צרוד מעט, הססני. אני מבין את עניין הקווים האדומים אבל אולי תפרטי קצת, שנדע על מה אנחנו מדברים כאן. קורה שדברים יוצאים מההקשר גם אם אף אחד לא מתכוון לזה.

נכון מאוד, היא אומרת, וכעת הציפייה תלויה באוויר – היא הרי אמורה להמשיך את שתי המילים האלה הלאה, לפרט ולפרש ולהנגיד באיזה שהוא "אבל" ולסיים כבר את משפט השדה הזה, אבל זה לא קורה והאב מבין שזו, אולי, ההזדמנות האחרונה שלו.

אני מתכוון שהם הציקו לו קודם, הוא אומר, והבן מרגיש שמשהו בתוכו מתחמם, מתרכך. הנה הוא מוגן, הנה אביו בשיאו, בגבריותו, וכבר אינו האיש-מהמפעל אלא גבר שיודע מי כאן צודק ועל מי צריך להגן.

אולי זה הנרטיב שלו, זה הכל, היא אומרת ושוב משתתקת מוקדם מדי, מבלי שפירשה. הילד יודע שהמילה "שלו" מצביעה עליו אבל מילים סתומות מעוררות לחץ מעיק בחזהו, וכזו היא המילה הזאת, המכוערת, נרטיב, שמזכירה לו פיפי במיטה וארטיק קרח. הוא מתפלל שאביו ימלא את החלל הריק שהותירו המילים לפני שהמנהלת תתפוס את קצה-החוט שהשליכה באוויר ותוביל את השיחה למקום הנוח לה.

אביו אכן עונה. אני לא יודע מה זה בדיוק נרטיב אבל הם צעקו לו, את יודעת… קראו לו…

שמן?

המילה האחרונה נאמרה בקול רך ושקט אבל לוֹ היא סכין בבטן. הוא מתפתל בכסאו, מתנחם בכך שאם אינו רואה אותה היא אינה רואה אותו כעת, אבל ליתר ביטחון משפיל את עיניו כאילו בכך הוא מבטיח את אי-נִראותו.

שוב נחלץ האב לעזרתו. הם התחילו! אדם פשוט, אביו, ואינו מבין מילים של אוניברסיטה אבל אלה – הם התחילו! – המילים שצריכות להיאמר ולהחזיר את הדיון למסלולו הענייני והראוי.

אתה אומר בעצם שהם התחילו.

כן. בדיוק. הוא עמד שם בכניסה לאולם הספורט, עם הגופייה הזאת שחייבים ללבוש אצלכם, ואז זה קרה. והם היו שלושה, שלושה נגד אחד.

האב משתתק, והילד מרים את מבטו אל העורף המיוזע, אל קפלי הצוואר התופחים ונסגרים כאקורדיאון עם כל נשימה. הוא משתוקק שהשיחה הזאת תגיע לקיצה, וכבר לא מעניינות אותה השלכותיה כי הוא מבין את מה שלא תיאר לעצמו אתמול, כשניסה לצייר בדמיונו את המפגש הזה העתידי: שהשיחה איומה מהשלכותיה. כעת זה ברור לו, אף שאינו יודע מהן אותן השלכות. הוא רק רוצה שזה ייגמר. הוא רוצה שהעורף הזה יקום וייצא מהחדר, והוא עצמו בעקבותיו. הוא לא רוצה להיות כאן, זה הכל.

אבל כעת היא מדברת. וכאן זו הממלכה שלה, כפי שמכריז השלט מעוטר-הפרחים שעל הדלת.

אז זהו, שהשאלה מי התחיל אינה רלוונטית כאן אצלנו. אנחנו מצפים מתלמידינו – ומחנכים אותם בהתאם – לאיפוק. הרי לא תרצה חס וחלילה שבנך, ביום מן הימים, ישמע משהו שאינו לרוחו וישלוף סכין בלהט הוויכוח.

הילד הזה לא ישלוף סכין. הוא לא רוצח. קולו של האב תקיף פתאום; הפרובוקציה המנהלתית הצליחה. הילד הזה לא מסוגל לפגוע ביתוש, משקר האב בלי בושה. הוא בכלל לא מסתובב עם סכין.

כפי שניסיתי להבהיר אני מדברת על העתיד, על עתיד אפשרי שסיכוייו להתגשם יגברו אם לא נציב גבולות בשלב הזה של עיצוב האישיות. אנחנו כאן כדי להציב את הגבולות הללו, והפנמתם נבחנת דווקא ברגעים כאלה, כאשר השלווה מאותגרת בהצקות ובהערות ארסיות. דווקא אז מוכחת גדולתו של האדם היודע לכבוש את יצרו. בנך היקר אינו מצליח לכבוש את יצרו, וכתמי הדם על המדרגות של אולם הספורט הם ההוכחה לכך. מותר לאדם לאבד את שלוותו, אבל יש דרכים לגיטימיות לעשות זאת.

דם?

קולו של האב שקט ונמוך, והמילה הבודדת שהשמיע תלויה באוויר כמו ספוג, כמו כתם. מעל רעמת ראשו של האב רואה הילד את פקעת השיער הכסופה של המנהלת, מתנועעת קלושות בדבּרה. בלי לשים לב הוא נסחף בטלטול הקל והחדגוני הזה ומאבד את הקול עצמו, שרכותו היחסית התפוגגה בדקות האחרונות. הוא אינו שם לב שראשו שלו מתנועע יחד עם הראש ההוא, הבלתי נראה, שרק פקעת הכסף מעידה על קיומו ועל תנועתו. מבלי משים הוא מעביר יד על עורפו, מרגיש את השיער שהחל לצמוח שם, שיער שלמרות אי-נראותו הוא כבר בּוֹש בו. ואז הוא מתעורר לתוך המילים.

… מה שקורה כשלוחצים על גרוגרתו של נער!

סימן הקריאה שבסוף המשפט ננעץ בו כמו דוקרן, והוא מרים את עיניו מרגליו של כיסא הפלסטיק שלפניו ומגלה שצווארו של אביו הסתובב כאילו הפך לבורג, ופרצופו העצום מביט בו.

חנקת אותו? תגיד את האמת, חנקת אותו?

זיפים בני יום מכערים את פניו של האב ועיניו מכווצות לעברו. תענה לי. עכשיו. חנקת אותו?

פתאום הוא מרגיש את שלפוחיתו מלאה ומדגדגת. הוא חייב ללכת להשתין. מהר. אחרת מי יודע. בגרונו תופח משהו והוא מרגיש שהאוויר בחדר אינו מספיק. מילותיו של האב מעורפלות כעת, לא סדורות: תענה לי, שאלה אמריקאית, כן או לא, חנקת או לא חנקת, עכשיו, תענה, את האמת.

הוא קם על רגליו אבל לא בטוח שיצליח לעמוד עליהן. הן כבר אינן ברשותו, אינן בשליטתו. הוא מביט באישה ומופתע לגלות חיוך על פניה. הוא אומר לעצמו שזה רק חיוך של כוח, של ניצחון, אבל עיניה האפורות קורנות אהדה. הוא מביט באביו ופתאום האיש הזה קטן, נמוך, עבה אבל פחוס על הכיסא שמתחתיו, ותחושת המחנק מתחלפת בבחילה והוא מסתובב ומקיף את הכיסא המקובע לרצפה ופותח את הדלת וכשהוא יוצא למסדרון הריק הוא שומע את קולו הרועם של אביו תחזור לכאן, תחזור לכאן מיד, והמילים הן פתיתי שלג שמקפיאים את רגליו והוא יודע היטב שלא יוכל לברוח וגם אין לאן.

***

יצהר ורדי, 47, מתגורר בקרית טבעון ועוסק בעריכה ובכתיבה. ספרו "את כל הדברים" ראה אור בהוצאת כנרת זב"מ בשנת 2011.


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


מודעות פרסומת