ביקורת ספרים: על "חזירי-הים" מאת לודביק ואצוליק (הוצאת עם עובד)

Posted on 11 באוגוסט 2015 של

4


ראשית וידוי: כשניגשתי לקרוא את "חזירי-הים", לא ידעתי (או לפחות לא זכרתי), שחזיר ים הוא למעשה שרקן (או קביה) – כלומר, חיה קטנטנה וחמודה. אני אפילו לא יודע מה כן חשבתי שזה או על מה חשבתי שאני עומד לקרוא (אולי פלישה של חזירים מהים?). על הספר הזה שמעתי לראשונה כשאירחתי כאן בבלוג את המתרגם פאר פרידמן במסגרת "השאלון". הוא סיפר על הספר הזה תחת השאלה "איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?" ואחר כך חזר באוזני על ההמלצה הזו בכמה הזדמנויות שונות. כך כתב פאר באותו שאלון:

רחמיי נכמרים לפחות באותה מידה על "חזירי הים" של לודביק ואצוליק. זה ספר מהמם, במובן הישן של המלה. הוא יצא בעברית בשנות השבעים והיום קיים רק בחנויות המשומשים ובלבבות. לנו יש בבית שני עותקים בצ'כית ושלושה בעברית, שלא ניתקע בלי, על כל צרה שלא תבוא. ככלל, אני לא רועד בקרבת סופרים; אבל כשפגשתי את ואצוליק וביקשתי ממנו חתימה על אחד העותקים שלי, רעדתי כמו ילד.

אכן, כמעט בלתי אפשרי להשיג את הספר, אבל אני הצלחתי לשים את טלפי על עותק משומש אחד, שלפי החותמות שמוטבעות בעמוד הראשון שלו – עבר בלא מעט חנויות ספרי יד שניה, ובשלב מסוים אף היה שלך לאישה בשם רויטל.

20150811_145343-1העותק של "חזירי-הים" שהגיע לידי

יותר משבוע עבר מאז שסיימתי לקרוא את הספר, ואני עדיין לא לגמרי בטוח שהבנתי אותו עד הסוף. העלילה של "חזירי הים" מסופרת בגוף ראשון מנקודת מבטו של ואשק, פקיד זוטר בבנק המדינה הצ'כוסלובקי, שפונה לקוראים כאילו היו ילדים שהוא מספר להם מעשייה. לואשק יש שני בנים ואישה, ובהמלצת חברו מהבנק הוא מביא יום אחד הביתה חזיר ים קטן. מכאן ואילך סיפורו נע בין התחקותו אחר התנהלות משונה בבנק שהוא מנסה לפענחה כבלש, לבין ניסויים שהוא עושה בבית כדי להבין את טבעם של חזירי הים (בשלב מסוים יש לו כבר שלושה חזירי ים).

אם קוראים את הספר ברובד הפשט שלו – הרי שמדובר בסיפור משונה מאוד, סדיסטי לעיתים, שלא ברור לגמרי לאן הוא מוביל. אבל היכרות מינימלית עם הזמן והמקום שבו נכתב הספר – צ'כוסלובקיה תחת השלטון הקומוניסטי – מבהירה לקורא שלנגד עיניו עומדים משל, פארודיה ו/או סאטירה על אותו משטר. כך למשל כותב ואשק בתחילת הספר, כשהוא מספר על עבודתו בבנק המדינה:

כידוע, יכול אדם להיות נסיך או אחרון העבדים הצמיתים. במדינה המודרנית מקביל הדבר לראש-המדינה או לאחרון העבדים השכירים. איזה תפקיד מהשנים עשוי ליפול בחלקו ברור ללא עיון מרובה. מעמדו של עלוב מסכן כזה, בשלב התחתון של המבנה החברתי, מצטיין בחוסר-אונים מוחלט. זה שלמטה עצוב מאוד, מפני שהוא כפוף לכל, ואין איש כפוף לו. אבל אם יש לו לפחות יצור אחד הכפוף לו, פני עולמו משתנים. המבנה החברתי כאילו מתרחב לגביו, ושלבו התחתון מתרחק ממנו כאורך הסוס, כגובה הפרה או כעבי הכלב. אדם שכל ימיו נדמה לו שהוא כלב, זוכה, לאחר שקיבל כלב במתנה, לרגעים שבהם הוא יכול לצוות על מישהו ולבעוט במישהו. ומכיון שהוא יכול אפילו להמיתו, קרוב לודאי שישמור עליו. אמנם מידי פעם אולי יבעט בו – אבל פתאום ירחם עליו. ירחם!

הקטע הזה למעשה מטרים את העלילה. לואשק נדמה כל חייו כי הוא חזיר ים קטן אל מול מערכת גדולה ולא מובנת, עד שהוא קונה לו חזיר ים וכך יש לפחות יצור אחד שתלוי בו לחלוטין. להבדיל מאשתו וילדיו, שמתמרדים ולא תמיד שומעים בקולו, חזיר הים לא יכול להתנגד – ואשק הוא האלוהים שלו, מי שיכול להחריב את חייו ולקחת אותם בין רגע, אבל גם זה שיכול לגאול אותו להציל אותו בשניה האחרונה.

אף על פי שמדובר באלגוריה, לעיתים הקורא מרגיש אי-נוחות מיחסו של ואשק לילדיו, לאשתו ולחזירי הים שלו. את הקריאה עופף חשש שואשק, שממילא נדמה כי הוא לא שפוי במיוחד, יבצע מעשים שהעין לא תוכל לקרוא. בשלב מסוים, אף הוא מבין את החשש הזה, ובנימה ארס פואטית הוא מחליט להעביר את כתיבת המעשייה שהוא מספר, שהיא למעשה יומן אוטוביוגרפי, מגוף ראשון לגוף שלישי; לטענתו, כשסופר מדווח על מעשים בעייתיים בגוף שלישי, נדמה כאילו עשה זאת מישהו אחר, ולא הסופר עצמו. "על ידי תחבולה פשוטה זו," מסביר ואשק, "הסיח [הסופר] את דעתם של הקוראים והמבקרים מפעולתו והסיט אותה אל כתיבתו". ואכן, מאותו הרגע, מנסה ואשק לכתוב את סיפורו בגוף שלישי, אך מהר מאוד חוזר לגוף הראשון, ככל הנראה מתוך הרגל.

חזירי-הים(2)

אין כל ספק ש"חזירי הים" הוא ספר מיוחד, שהיה צריך לזכות לתהודה גדולה יותר בישראל (לפני כמה שנים ערכו משאל במחסני עם עובד ושאלו איזה ספרים קלאסיים כדאי להוציא במהדורה מחודשת. חזירי הים הגיע למקום האחרון, 134, כשרק חמישה אנשים הצביעו בעדו). הוא נשען על מסורת מכובדת של משלים ופארודיות שנכתבו על משטרים אפלים לאורך השנים, כשבראשם ודאי עומד "האמן ומרגריטה" של בולגקוב. כמו רבים מסוגו, גם בחזירי הים יש ניכור מסוים בין הקורא לדמות הראשית; זה לא ספר שסוחף אחריו את הקורא להזדהות טוטאלית עם חייו של הגיבור, ואפילו בניו של ואשק נדמים לעיתים כטכנוקרטים קרי לב. ההזדהות הטוטאלית של הקורא נותרת רק עם חזירי הים, שלא בכדי העניקו לספר את שמו. אנחנו חזירי הים שנתונים לשרירות לבו של המספר, ומלאים בחשש שהוא יקח את העלילה שלנו לאבדון. רק הוא יוכל להציל אותנו מזוועות, אם יחפוץ בכך, וכל יהבנו תלוי באדם הבלתי-צפוי הזה. וכך נסגר פה מעגל כפול – ואשק הוא חזיר ים במשטר הקומוניסטי, שלא יודע מה בדיוק זוממים מעליו, ולאן כל זה מוביל; וגם אנחנו, הקוראים, לא יודעים מה זומם ואשק ולאן הוא מוביל אותנו במעשייה שלו.

"חזירי הים" תורגם לעברית מגרמנית בשנת 1976 ע"י צבי ארד. על גב הספר נכתב כי הוא מעולם לא התפרסם בשפה בה נכתב (צ'כית), אם כי סביר שמאז שנות ה-70 המצב השתנה. כמו בספר "בינת השכוי" של אביגדור דגן, שנכתב גם הוא בצ'כית אך תורגם לעברית ע"י צבי ארד, הפעם מאנגלית (ב-1978), נדמה שסגנון הכתיבה שמייחס הקורא לסופר, הוא למעשה סגנון התרגום של צבי ארד. לטעמי מדובר בשפה נפלאה, וכבר למקרא המשפט הראשון בספר חשתי התרוממות רוח של ממש; יכול להיות שהתרגום לא מדויק, ושהוא מפספס את סגנון הכתיבה של ואצוליק, אבל אני הייתי שמח לקרוא גם ספרי מקור שיתורגמו לעברית 'צבי-ארדית'. מדובר בחגיגה לשונית של ממש.

כדאי אפוא להכיר את "חזירי הים" של לודביק ואצוליק (שהלך לעולמו לפני כחודשיים, בגיל 89), ולקוות שבמשל הזה, נצליח להדמות יותר לחתול שמופיע בתחילת הסיפור ובורח לחופש שבשדות, ולא לחזירי הים החמודים וחסרי הישע.

____________________

// חזירי-הים, לודביק ואצוליק. מגרמנית: צבי ארד. הוצאת עם עובד. 170 עמ'

מודעות פרסומת