הקדמה: לפני כמה שבועות פנה אלי בחור בשם איציק חנונא וסיפר לי שהוא עיוור מלידה וחירש מגיל 11, שאוהב מאוד לקורא ספרים ונהנה לקרוא בעמוד הפייסבוק של קורא בספרים. הוא גם סיפר שהוא אוהב לכתוב ביקורות על ספרים ושאל אם יוכל לפרסם אצלי.

קודם כל הסכמתי, ואחר כך שאלתי אותו קצת על אופני הכתיבה והקריאה שלו. לפי מה שהסביר לי, הוא מקליד על מחשב רגיל כפי שאפשר לראות בתמונה למטה, אבל יש לו שם תוכנת קורא-מסך שמעבירה את הפלט לצג ברייל מיוחד דרכו איציק קורא. 

נוסף על כל זה, איציק הוא גם שחקן בתיאטרון “נא לגעת” ביפו.

כיוון שאיציק מתקשה לקרוא בבלוג עצמו ויכול לקרוא רק בפייסבוק, את שני הפוסטים הראשונים שלו פרסמתי בעמוד של קורא בספרים (אפשר לקרוא אותם כאן, וכאן). אבל את הפוסט השלישי שלו, שעוסק בקשר שלו לקריאה ולספרים, אני רוצה לפרסם גם כאן בבלוג לטובת אלה שלא עוקבים אחרי עמוד הפייסבוק של קורא בספרים. 

אני חושב שהפוסט הזה מרתק, ואמרתי גם לאיציק שלפחות מבחינה ספרותית, יש לו יתרון מסוים על כותבים אחרים דווקא בגלל הקשיים שלו, כיוון שהמגבלות יוצרות אצלו תפישה מאוד ייחודית של העולם. בתור חובבי קריאה, אנחנו מחפשים הרבה פעמים את נקודת המבט המיוחדת, את החוויה השונה – ואיציק יכול להעביר לנו אותה. הפוסט שלו דומה לדיווח של אנשים שחזרו ממסע בארץ רחוקה, או מחוויית סמים מסוימת או כל מקרה שבו החווייה החושית שונה ממה שאנחנו מכירים.

רגע לפני שאני מפנה את הבמה לאיציק, אני רוצה להציע לכל מי שמעוניין לדבר עם איציק, לשאול אותו שאלות בקשר למה שהוא כותב או להתעניין בפעילויות האחרות שלו,  לפנות אליו בכלי שהכי נוח לו לתקשר בו – המייל. זו הכתובת שלו: itzik003@gmail.com

אם תהיו נחמדים במיוחד, אולי הוא גם יזמין אתכם להפגש איתו 🙂

ועכשיו לפוסט של איציק:


איך אני מתחבר לספרים/ איציק חנונא

אני ידוע כתולעת ספרים.
אבל, אולי רק מעטים יודעים שיש לי מערכת יחסים מאד מורכבת עם הספרים.
בדומה ליחסי אנוש, גם יחסים עם ספרים יודעים עליות ומורדות.

אני זוכר מתי למדתי לקרוא ברייל. בגיל שש.
אז, שלא כהיום, לא היו מחשבים, וזו היתה האופציה הכמעט יחידה, מלבד סרטי הקלטה, כך קראו לזה בימים ההם.

11066619_1592691307643954_7820721667151927824_nאיציק כותב במחשב שלו וקורא בעזרת צג מיוחד שממיר את הכיתוב על המסך לברייל

את התקופה בה למדתי לקרוא, יכול אני לסכם במילה אחת: סיוט. כן, סיוט ארוך ומתמשך.
היה לי קשה מאד לזהות את האותיות. המורה שלי היתה סבלנית – לא כאמי, שלא ניחנה בסבלנות מרובה; כשלא הייתי מזהה את האותיות היא היתה נוזפת בי, והגיעו הדברים לידי כך, שהיא נתנה לי מכת עם מקל על האצבעות. זה בטח לא פתר את הבעיה.
ואילו המורה, שהיתה אמנם סלבנית, היתה גם נוזפנית וסמכותית ואם לא קראתי יום אחד היתה נוזפת באמי. כל העניין הפך למביך ולא נעים.

אני זוכר את הספר הראשון שקראתי – “השבלול והלטאה”. לא הבנתי מילה.
אחר כך קראתי, בעזרת אמי, את הספרים “כושי ונושי” ו”פיתות חמות” – סיפורים שבדיעבד נראים לי ברמה נמוכה.
יום אחד תפסתי עצמאות, והתחלתי לקרוא לבד. בהתחלה ספרים לא מוכרים, שאין לי מושג אפילו מי כתב אותם, ומסופקני אם היום מישהו בכלל זוכר אותם – “העכבר והדוב” ו”החמור מקונמרה”. יותר מאוחר, בכיתה ג’, התחלתי לקרוא את “שמונה בעקבות אחד”, “היידי בת ההרים”, “טום סוייר”, “אוליבר טוויסט”, “עזר בארמונות קהיר” ועוד.
אלא שאז הקשר שלי עם ספרים היה שטחי. קראתי אותם יותר כי אמי אילצה אותי. לכן, עד היום אני נגד הרעיון של “ספרות חובה”, שעושה עוול גם לתלמידים, גם למחברים, וגם לספרים עצמם. משחקים כמו כדורגל קסמו לי יותר.

בגיל עשר עברתי ללמוד בכיתת ברייל, ואז חל בי שינוי. פתאום רציתי לקרוא ספרים.
הספר שאני הכי זוכר מאותה תקופה, היה “גשושי” של הסופר האמריקאי ג’יימס פנימור קופר. לאחריו קראתי את ספריו של קארל מאי, וספרים אחרים.

בקיץ 1974, חליתי בדלקת קרום המוח. רדיו כבר לא יכולתי לשמוע, אבל קיבלתי במתנה את הספרים. נאחזתי בהם כבקרש הצלה. אינני בא לומר, חלילה, שהיתה זו ברירת מחדל. אדרבא, לדעתי זו היתה אחת המתנות שקיבלתי לאחר מה שנלקח ממני. כפי שכתבתי באחד משירי: “הלכתי הלוך ובכה במחשכים מתרפק על דפיהם המלטפים”.

בעקבות ההתנתקות הרגשית מהעולם החיצוני, מקולות הסביבה, הייתי קשוב יותר לקולות הפנימיים שבתוכי.
אי לכך, כשקראתי ספר, חשתי ביתר שאת את האוירה. חשתי את העיר שבה התרחש הספר, ודומה היה כי אני חודר לאותה לקופה, מבין מה חשו אז. כמעט את כל שעותיי, חוץ מבית הספר ומהכנת שיעורים ביליתי עם הספרים. היו לנו שעות יפות ביחד.

בקיץ 75, התחלתי לקרוא את ספריו של פוצ’ו, היום אחד מחברי הקרובים ביותר.
קראתי את “חבורה שכזאת” ואת “אני פחדן אני”; הספרים האלה, שסיפרו על הפלמ”ח, על הנוער שלפני קום המדינה, סימלו בעייני תקווה לעתיד טוב יותר.
לאט לאט התחלתי לקרוא ספרים על המנדט ועל מלחמת השחרור, חשתי את ההוויה במלוא עוזה.
נדמה היה כאילו אני חי בתקופה ההיא, ולא בהווה. קראתי את “פנים אל פנים”, את “אקסודוס” את “שליחות עלומה” ועוד הרבה.

התחלתי לתת שמות לתקופות לפי הספרים שקראתי. לתקופת הקיץ של 1978 קראתי “אנצו סירני איה”, כי קראתי את “פרשת גבריאל תירוש” של יצחק שלו וקטעים מהספר “השליח” של רות בוני על אנצו סירני, הצנחן שצנח בקווי האויב והוצא להורג.
לתקופה אחרת קראתי “הבדאי” כי אז קראתי את ספר בשם זה של חנוך ברטוב.
כאמור, חשתי את ההווייה מאד חזק.
ממש חייתי את הדברים.

איציק קוראאיציק קורא ספר בברייל (במרכז - ספר ברייל)

אלא שיום אחד האגדה הזו התנפצה. היה זה אחרי כיתה י”ב.
היה נדמה לי שניסיתי לחרות את הספרים, שחייתי בשקר, והדבר פגע קשות בנפשי הצעירה וחסרת הניסיון.
במשך שלוש שנים כמעט לא קראתי. חשתי עם זה רע מאד.
רק בגיל עשרים ואחת, נפתחו הדברים שהיו חבויים בי, “התחום הריגשי” כפי שקראתי לזה.
אני זוכר את הספר שקראתי אז “אל תירו בנשיא” של אמנון דנקנר . חשתי שוב את המתח בקריאה כפי שחשתי קודם. כל הרגשות שמתו, קמו לתחיה.

בגיל עשרים ושתיים קראתי את ספרו של פנחס שדה, “על מצבו של האדם”, שתיאר אנשים סובלים, ודברים שהחברה לא מתיחסת אליהם, כמו בדידות, ניסיון התאבדות ועוד. הספר הזה גרם לי לפתח אידיאלים לא ריאליים, לשנות את פני החברה. ראיתי בספרים את מהות החיים, דבקתי בהם וכמעט עזבתי הכל.
אלא ששנה לאחר מכן באה ההתפכחות הכאובה. נאלצתי לעזוב את עבודתי הספריה לעיוורים, וישבתי בבית.

לפתע הבנתי, שגם לכוחם של ספרים יש גבולות, ושהם אינם יכולים להיות תחליף לבני אדם או לחברות.
כי אחרי הכל, אין כמ והקשר האנושי, כמו אדם שמשוחח איתך.
המשכתי כמובן לקרוא, אך בצורה מציאותית יותר.
המשכתי לחיות את האווירה, בצורה מבוקרת יותר.
הבנתי שיש עוד דברים חוץ מקריאהו זאת, בלי להפחית מערכה של הקריאה.

היום, כשיש לי מחשב, אני קורא פחות לצערי, אבל תמיד, בשעה קשה, שבה אני חש שכל הדלתות נטרקות בפני, אני נמלט אל הספרים ומוצא בהם נחמה.
כמו שכתב עגנון:

“אדם שעולמו חשך בעדו קורא ספר ורואה עולם אחר”.

1484687_877119695686047_8076864185351420914_n

איציק במפגש עם יהורם גאון