ביקורת אורחת: אור בן צבי רייף על הספר "אני אצמח ואניב פירות; תאנים" מאת פיאם פילי

Posted on 26 ביולי 2015 של

1


אלילת ישראל צמאה לאיראן 

מעטים הקוראים בישראל שמגלים סובלנות, אפילו מינימלית, לפרוזה שאינה עלילתית. באופן כללי ניתן לומר שאותה השמרנות שדבקה בכל מחיר בצורת הרומן המסורתי (המתיישנת) מונעת מקהל הקוראים להינות גם מהפירות המשובחים בתחומי הנובלות והסיפורים הקצרים, אבל זה כבר עניין לרשומה אחרת.

למרות הפתיחה העגומה בה בחרתי, אני רוצה לצאת בהצהרה אופטימית ובומבסטית: ספר הפרוזה הראשון של פּיאם פילי (שזהו לו תרגום ראשון – יתר ספריו פורסמו רק בפרסית, אם כי לא באיראן עצמה, להוציא ספר שיריו הראשון) הוא דווקא כן ספר לכולם. לא מדובר ב"עוד נובלה הומוסקסואלית" אף על פי שמחברה וגיבורה הם הומוסקסואלים. לא מדובר באקספרימנט ספרותי-מיתולוגי הזוי ובלתי קריא אף על פי ששולטת בטקסט סימבוליקה מיתולוגית.

בעולמו של פילי כל התרחשות היא שירה, וכל נפש פועלת היא דמות מיתית: החל מהגיבור עצמו שחווה מעין הזיות-התקפים מכאיבים של מאניה מינית, דרך אימו שהיא למעשה מעין נימפת ים, וכלה בפרעון אחנתון שמשמש לו מאהב לאור התשוקה הבלתי ממומשת שלו אל חברו פוקר. הטקסט מועבר לנו במבע משולב על ידי הגיבור ובתודעתו אפופת ההזייה, והדיאלוגים היחידים שמתקיימים כמעט, אם בכלל אפשר לקרוא להם דיאלוגים, הם מעיין פרשנות אורקלית להתרחשות כלשהי, שמגיבות אליה שתיים או שלוש מהדמויות, בדרך כלל פוקר, אחנתון, ורופאו (הוא שנהאת, מספרו של מיקה ולטרי הפיני), או הדמות האניגמטית הידועה בתור "החצרן האפגני", שכל עיסוקו הוא לגלף מעץ את "אלילת ישראל".

אותה "אלילת ישראל" שמגיחה "מיערות הים התיכון" גם היא איזשהו אידיאל מיתי ובלתי ממומש, שהולך ונבנה לאורך הנובלה (והיא מלווה לעתים במגן הדוד, סמל משמעותי להתמודדותם של הגיבור ופוקר עם מות חברם במלחמה). בערך באמצעה האלילה מתעוררת באופן זמני לחיים ומחוללת שינוי גדול בנפשו של הגיבור (ואפילו שאין כאן עלילה במובן המסורתי, וספוילר איננו אפשרי באמת וכבר נידון בראיון שנערך לאחרונה  עם פילי, אני לא רוצה להרוס ביוזמתי את העדינות שבגילוי הזה) וביחסיו עם פוקר. הספר אינו פילושמי או פרו-ישראלי בשום צורה שטוחה ופוליטית, אך גם על פי עדות המחבר בראיונותיו עם המתרגמת, הוא מעיין מחווה ומתנה לישראל ולישראלים. אינני יודע, שב לי הקול הפסימי, אם קוראי ישראל ראויים לה, אבל אין ספק שזוהי מחווה נוגעת ללב.

15-1912f

שפתו של פילי היא שפת שלום, במובן הלא קלישאתי של המושג. גם ההתרחשויות והתיאורים הכואבים ומלאי הפתוס ביותר עטופים בהילה של שלווה: "אני מסוגל לזוז אך בקושי. הפסל הכחול מביט בי מזווית העין. אישוני עיניו נמסים על מכאובי גופי. אני לא מסוגל לשאת את מבטו. אני רוצה שמישהו יבוא ויסתיר אותי מעיניו; מישהו, כמו אחד מאותם המפקדים אשר הסתירו מפניו את הנשים העירומות במלחמה" (עמ' 28). או למשל: "אך שני התינוקות האחרים בבטנו של אחנתון לא מתנועעים עוד. קולם לא נשמע. אני זר לשניהם לחלוטין. הם לא משנים דבר בתוכי. אולי משום כך אני יודע כבר מזה זמן ששניהם מתים" (עמ' 60).

אישית אני משתדל להימנע מעיסוק ספרותי בפרטים לא ספרותיים בחייו של המחבר כאשר אני כותב ביקורות, אבל המקרה של פילי מצריך לטעמי חריגה קטנה. כאמור, מאז פורסם קובץ שיריו הראשון "משטח השמש", כל ניסיונותיו לפרסם סוכלו על ידי הצנזורה האיראנית והוא נאלץ לפרסם (בפרסית) בעזרתם של מו"לים ברחבי העולם. פילי נרדף כמובן בשל ההומוסקסואליות הגלויה שלו, אבל גם כי הוא מהווה סכנה ספרותית לממסד, ועל כן הוא מצוי כעת במסתור בטורקיה, אחרי ניסיון לצאת את מדינתו העוינת אותו. כל זה, לטעמי לפחות, מתבטא באופן מפורש ב"אני אצמח". חוויותיו של פילי כאדם נרדף ללא מקום במדינתו-אמו, תרבות שהוא מעיד עליה בעצמו שהוא מחובר אליה בנימי נפשו, מתורגמת אל בן דמותו בנובלה, שאינו יודע את שמו (ואף אמו הימית לא יכולה לגלות לו את הסוד), ונע ונד בין ביתו שעל הים למדבריות, בין אהוב ממשי בלתי מושג לפנטום פרעוני שהגיבור עצמו יודע את טבעו המת-חי: "לאחרונה אני מרגיש שהוא יותר אבוד מבעבר, כאילו הוא חופר כל העת מדבריות עלומית בכתר הנייר שעל ראשו, מלך שאבדה לו ממלכתו, בלב מדבריות צהובים" (עמ' 85).

יש מקום לשבח גם את מלאכת התרגום של אורלי נוי, שחתומה גם על תרגום שתי הצלחות אחרות: "שקיעת הקולונל" (עם עובד, 2012) ו"דודי נפוליאון" (חרגול, 2012). אלילת ישראל צמאה לאיראן, ולא לאיראן של ח'אמנהאי ובובותיו, אלא לאיראן של פיאם פילי ויוצרים אחרים, ואני מקווה שנראה עוד ממנה.  אינני יודע איך נראית כתיבתו של פילי במקור אך אני נוטה להאמין שהתרגום עושה עמה חסד.

אני רוצה לחתום, גם כן באופן חריג, בשיר קצר שכתבתי בהשראת הספר ומוקדש למחברו.

אלילת ישראל צמאה לאיראן/ אבצ"ר

לְפּיאם פֵילי

 

אלילת ישראל צמאה דווקא לאיראן

באגרופה קפוץ פיסטוק ובליבתו

אטום פלוטוניום

אלילת ישראל ממלמלת באנחות

מרובע של כּיאם

ופסוק של רוּמי

אלילת ישראל חרבה

היא זוכרת זריחות בחוראסאן

יערותיה נאנקים בחום וממתינים לשובה

של הפרסית התיכונה

יערותיה ממתינים ואיראן

אינה עונה.

___________________

//"אני אצמח ואניב פירות; תאנים", פיאם פילי. מפרסית: אורלי נוי. הוצאת רסלינג (ושתי). 106 עמ'.

***

אור בן צבי רייף, 27, סטודנט לבלשנות וספרן בספריה העירונית בגבעתיים. מנהל את בלוג הספרות ועמוד הפייסבוק "מתחת לאות", בהם הוא מפרסם שירים וכותב על ספרים ועל חוויותיו כספרן. 

לכניסה לבלוג "מתחת לאות" לחצו כאן

לכניסה לעמוד הפייסבוק של "מתחת לאות" לחצו כאן

מודעות פרסומת