סיפור קצר: "אדמה עובדת" מאת תלמה נבו

Posted on 20 ביולי 2015 של

2


"האדמה עובדת", כך פסק קבלן השיפוצים לאחר שבדק את הסדקים בתקרה, בקירות, באריחי החרסינה, ברצפת הסלון.

הם בנו את הבית לפני 13 שנים וכבר כולו חרוץ סדקים והסיד נושר מהתקרה, מהקירות, מרחף לאיטו למטה מכוח המשיכה. בתחילה הקפידה להרחיק את קרעי הסיד, אך אחר כך הניחה להם. מעטה הסיד כיסה את הרצפה, השטיחים, הרהיטים במעטה צהבהב. התרגלה ואהבה את המראה החדש.

מראה הבית המתפרק לאיטו הזכיר לה את גופה ההולך ומתבלה.

"כדאי לפזר בקיץ טפטפות בכמה מקומות סביב לבית, להשקות, ואז האדמה תישאר לחה ולא תתכווץ", הציע הקבלן, "בינתיים אפשר לסתום את הסדקים, להחליף את החרסינות שנבקעו, לסייד, תראי", גילה פתאום, "המדרגות נפרדות מהקיר, עוד מעט לא תוכלי לצאת מהבית". בעודו מדבר הוציא מברג וכיוון את דלת הכניסה שבקושי ניתן לפתוח אותה.

"עוד נראה", אמרה, לעצמה, לקבלן, לאדמה. לא פעם המשיכה לדבר בלשון רבים על אף שבעלה נפטר לפני שנתיים, באופן פתאומי.

השנה הקדים הגשם לרדת. בחודשי הסתיו, נובמבר ודצמבר כבר ירדה שליש מכמות הגשמים הממוצעת של השנה, הגשם חדר מתחת לאדמה והרטיב את הקיר הצפוני של הבית ששקוע באדמה. על הקיר התחילו להתפשט תפרחות צבעוניות של עובש, וריח כבד התפשט בחדר והתפזר בשאר הבית.

באותו לילה, לאחר שכיבתה את האור היה נדמה לה שהיא שומעת את האדמה עובדת. קולות חרישיים של תנודות המערסלות באיטיות את הבית. אפילו המיטה החלה לנוע באופן כמעט בלתי מורגש. היא לא פחדה, להיפך, הניעות האלו הרגיעו אותה וכעבור זמן קצר שקעה בשינה.

בבוקר כשנכנסה לאמבטיה, הסתכלה בחריצים שבקעו בחרסינה, מדדה וסימנה בטוש לא מחיק, כתבה את התאריך והמידות בדף מיוחד לצורך זה.

כשהסתכלה בפניה בראי, וראתה את עור הפנים נכמש ומתבלה, נמשך כלפי מטה. סימנה על הראי את תווי פניה, את החריצים העמוקים בצידי הפה, את הקמטים מעל האף, את העור הנמתח כלפי מטה, ואת הצוואר המתרחב.

על גופה העירום נמנעה מלהסתכל.

בסלון, נעמדה לפני כוננית הספרים שתחילתה ברצפה וסופה בתקרה, מתחתיה נבע סדק ארוך, בין הקיר והרצפה, מדדה גם אותו וסימנה את גדלו בדף. סגרה את החלונות, גררה כורסא אל מול הכוננית והסדק התיישבה וחיכתה לשמוע את האדמה עובדת.

"הי אדמה, נראה מי יחזיק מעמד יותר זמן, אני או הבית", אמרה בקול מתריס.

היא לא הרגישה כעס, או עלבון על ההזדקנות המוקדמת של הבית שבנו יחד ותלו בו תקוות רבות.

לא עבר זמן ותוך כוונה וריכוז מיוחדים הרגישה שוב את תנועת ההתערסלות של האדמה, היא התמסרה לתנודות תוך עצימת עיניה. הקשיבה לקולות סדקים חדשים מתהווים, לסדקים קיימים מתרחבים, הקולות האלו נעמו לה.

כבר לא הלכה לישון במיטתה, נרדמה בכורסא, ומדי פעם התעוררה ובדקה את הסדקים הישנים והחדשים שזה עתה ניתהוו. להפתעתה, הבחינה בסדק חדש שנוצר ברצפה, סדק שהתחיל מהקיר והתקדם לעברה. צורת ה- T הזו נראתה כמו צומת שממנה צומחות אינסוף אפשרויות, כמו בחירה בלא נודע, ועוררה בה סקרנות ודריכות, לאן תפנה?

לא התפנתה לצאת החוצה, לא ידעה איזה יום בשבוע, מה קורה מחוץ לגבולות הבית. לא מצאה ענין לדבר עם אנשים. גם כך כבר לא היו חברים רבים בגילה, ועל מה עוד אפשר לדבר, על מחלות, על אובדן חלומות, החזון שנשבר. גם עם הבן שלה שהתגורר בדרום הארץ והיה עסוק בעבודתו ובמשפחתו לא יצרה קשר. מדי פעם כשהתקשר לשאול לשלומה ענתה במשפטים קצרים.

צרכיה התמעטו, אכלה פחות ממה שצרכה בעבר. יותר ויותר התקשתה לפתוח ולסגור את דלת הכניסה ששקעה בהדרגה, ואם נעדרה לזמן מה מיד חזרה לבדוק את הסדקים שלה כאילו היו ילדים שזקוקים לטיפולה והיא זנחה אותם.

והאדמה לא הכזיבה, המשיכה לעבוד. ככל שהגשמים הוסיפו לרדת, כך ספחו גרגרי האדמה יותר מים , הגדילו את נפחם והרחיבו את הסדקים. היא הפסיקה להתרחץ מדי יום כמו שנהגה בעבר, להחליף בגדים, להסתרק. כשהבחינה שהבגדים נשמטים ממנה הידקה אותם בחגורת עור ישנה של בעלה.

 סדק ה- T, נפער והתרחב יותר ויותר כמעט והגיע אל הכורסא עליה ישבה, אכלה וישנה. נדמה היה לה שהוא רומז לה דבר מה שלא הבינה. היא התחילה לדבר אליו. בהתחלה כמו אל יריב שמנסה להביס אותה, לפגוע בה, ואחר כך התפייסה, כמו שהיתה משלימה עם בעלה הנרגן, פנתה אליו כמו אל ידיד נפש. התוודתה בפניו על החלומות, התקוות, האהבות שהיו לה. היא הופתעה בעצמה מהוידויים האלו, שבעבר הכחישה אותם מעצמה כדי לא לכאוב.

החורף עמד לפני סיומו, הגשמים התמעטו עד שחדלו, אבל האדמה היתה עדיין רטובה והיטיבה לעשות את עבודתה.

הגיע האביב, בנה שהתחיל לדאוג לאמו בגלל סגנון תשובותיה הקצרות, וגם משום  שהפסיקה לענות לטלפון, הגיע לביקור. כשהגיע לפתח הבית, נדהם לראות שהמדרגות נפרדו מבסיס הבית והתחילו להתפרק ולהתפורר. צלצול פעמון הדלת לא זכה לכל תגובה, אף קול או תנועה לא נשמעו מתוך הבית. הוא ניסה לפתוח את הדלת, במאמץ רב הצליח להרחיב את הפתח ונכנס כשהוא דוחק בכוח את גופו.

הבית הסגור המם אותו בריח אטום חריף, ריח של טחב ורקב, והוא נאלץ לסתום בידו את נחיריו, מיהר לפתוח את החלונות הנעולים והתבונן סביבו על הרצפה היו זרוקים בגדים, כלים עם שאריות אוכל,  ניירות מפוזרים, קופסאות שימורים.

כשנכנס לסלון מצא את אמו יושבת ללא נוע כמו ישנה בכורסא, פניה שלמות ושלוות, רצפת החדר פעורה, וגופה לכוד בין כוננית הספרים שנעקרה מהקיר ונחבטה עליה, ספרים מפוזרים סביבה ועליה, ועל הכל מעטה שלגי של שכבה צהבהבה העשויה מקרעי סיד, כמו תכריכים.

***

תלמה נבו, ילידת ירושלים, גדלה בטבעון, ומתגוררת ביקנעם מושבה. בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית ולימודי פסיכותרפיה. כותבת פרוזה ושירה, מציירת, רושמת ומפסלת.


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


מודעות פרסומת