ביקורת אורחת: גילית חומסקי על הספר "עוד חמש דקות" מאת יונתן ברג (בהוצאת עם עובד)

Posted on 14 ביולי 2015 של

4


אנחנו עצובים לבד

בערב שישי אחד הלכתי לקבלת שבת בבית כנסת קטן בתל אביב. בית הכנסת התגלה כשובה לב באופן מפתיע. חסר אפיון, נטול אג'נדה. על השולחן, יחד עם עלוני השבת, הונח גם עיתון רגיל. באותה שבת התפרסמה ביקורת על ספר של סופר מהקהילה, ומישהו הביא כדי להראות. אחרי התפילה, בקידוש, הוציאו את המחייה. הקהילה הקטנה שתתה לחיים, ברכה את הסופר על המילים הטובות, וניחמה אותו על המילים שפחות מצאו חן בעיניו. שתיתי איתם. אחר כך חיפשתי את הספר. נראה לי שבעיקר רציתי לקחת משהו מזה איתי.

*

אלמלא אותו קידוש ואותו המחייה, כנראה לא הייתי מגיעה ל"עוד חמש דקות" של יונתן ברג (אני חובבת קטנה מאד של ספרות ישראלית). יצא שבכל זאת קראתי. אחר כך קראתי גם מה נכתב עליו. זה היה לפני למעלה מחודשיים, והאמת היא שאני עדיין חושבת על הספר הזה. בינתיים החלו לציין בתקשורת עשור להתנתקות, והמחשבות התלכדו למחשבה אחת: לפעמים, בספרים כמו בחיים, אנחנו עצובים לבד.

*

הימים ב"עוד חמש דקות" הם ימי טרום התנתקות. על כל הסימבולים שהיא מביאה איתה. שני גיבורים לספר: יואב הדתל"ש, שעזב את הכיפה וההתנחלות ועכשיו הוא עובד כברמן. ודמות המראה שלו, בניה, שנשאר. בניה הוא נשוי טרי. אשתו עצובה כי יש להם רק שני ילדים. לשאר השכנים יש רכבים מלאים. צערה מחלחל אל הנישואים ופוער בהם סדק. מעבר למעטפת החיצונית יש אמת אוניברסלית, כמיהה וייסורי טנטלוס. אם לא חודרים אל מעבר למעטפת, הגיבורה הזו היא בעיקר קלישאת המתנחלת שרוצה עשרה ילדים. אם לא חודרים אל מעבר למעטפת, היא עצובה לבד.

*

עשור להתנתקות, אנחנו עצובים לבד. מי הם בכלל "אנחנו"? לא זכור לי שפינו אותי מהבית. ועדיין, ימי ההתנתקות הם לא אירוע חדשותי בחיי. יש לי חברים שנשבר להם הלב. יש לי חברה שהפסיקה להגדיר את עצמה ציונית. יש לי חבר שאיבד את אלוהיו. לא משנה אם בינתיים הורדת כיפה והוספת תל אביב ואתה יושב עכשיו בבית קפה ואי אפשר לנחש מאיפה באת. אתה מכיר אנשים שגירשו אותם מהבית בניגוד לרצונם. זה שיושב לידך לא מכיר. הוא אולי ראה את זה בחדשות. אבל זה היה לפני עשור, מי זוכר.

*

אני חושבת שרק פעם אחת בחיי נפגעתי ממישהו עד כדי כך, שהתקשיתי לדבר איתו אחר כך. הימים היו ימי ההתנתקות. הטלוויזיה בעבודה שידרה איך מגרשים את המשפחה שלי מהבית. מישהו שדווקא חיבבתי סינן "טוב יאללה הבנו. תעבירו ערוץ". זה אולי היה כואב פחות, אלמלא המשפחה שלו עצמו בדיוק עברה דירה. הוא סיפר לי, באותו היום ממש, בעיניים קרועות מצער, על מסירת המפתחות שמתעכבת. "הילדים שלי יצטרכו לעבור גן באמצע השנה",  אמר. "את מבינה איזו טראומה זה יעשה להם?".

*

מכירים את נושי הרגשות? יש נציג מהם בכל לוויה ושבעה. תפקידו לבדוק אם כולם עצובים כמו שצריך. אם הפנים עגומות מספיק. השיחה רצינית מספיק. דמעה סולידית לא תזיק. פרץ צחוק או בדיחה יזכו לעיקום אף אנין. ככה לא מתנהגים.

לנושי הרגשות יש מקבילים גם בעולם הספרות. תפקידם לבדוק אם כולם מתנהגים. האם בניה עצוב מספיק? האם המואזין תואר ברגישות הראויה? האם הגיבורים חווים תודעה פוליטית הולמת? כל מי שהתאבל פעם, יודע שאין חוקים לאבל. מותר לצחוק. לא חייבים לבכות. זה בסדר לבכות. כל זה ממילא קשור מעט מאד לחור הבלתי נסבל שנפער בלב.

*

תפקידה של הספרות הוא לשקף מציאות ולבקר אותה. ובספרות כמו בחיים, הקורא הוא חלק מהסיפור. ובשני צדדים אלו של הספר, לפעמים מה שנתפס כמו חובה מוסרית מחמיץ את גדולתה של הספרות. האישי הוא פוליטי. האישי הוא גם ההיסטוריה והכלכלה והמשפט. מישהו נולד במקום מסוים, ואהב ושנא וכעס. זה הסיפור האמיתי מאחורי כל ההמצאות וכל המלחמות. כעומק הנבירה אל הרגשות האישיים ביותר, כך עומק האמירה האוניברסלית. אנחנו הרי יכולים להזדהות בקלות עם ספרות הודית וסינית ויפאנית, בתנאי אחד: אם היא מעולה.

*

עושה רושם שלא מעט מבקרים וקוראים משכו את ברג, בשערותיו ממש, מהאישי מאד אל המעטפת החיצונית יותר. מה חושב בניה על הכפר הפלשתיני? האם הגיוני שיחשוב כך או אחרת? זו דרך לגיטימית לקרוא את הספר הזה, אני מניחה. לגיטימי גם לראות בחדשות אנשים מפונים מהבית, להגיד "טוב הבנו" ולהעביר ערוץ. בספרות, ממש כמו בחיים, אפשר לקרוא את הסיפור גם ככה.

ואפשר גם להסתכל לנקודת הכאב בעיניים. משהו שאוהבים עומד להיחרב. קיום מופקע בידי כוחות גדולים יותר. היש תחינה אוניברסלית יותר מזו המסיימת את הספר, תפילת כל הילדים על כל הנדנדות: רק עוד חמש דקות.

______________________

עוד חמש דקות, יונתן ברג. הוצאת עם עובד. 334 עמ', 68 ש"ח.

עטיפה_-_עוד_חמש_דקות(2) (1)

מודעות פרסומת