שירה: עמנואל לוי על ספר השירה "יואב עזרא" מאת יואב עזרא (הוצאת הבה לאור)

Posted on 12 ביולי 2015 של

5


יואב עזרא הוא לא בהכרח יואב עזרא

המשורר יואב עזרא קרא לספרו בשם 'יואב עזרא'. התאכזבתי לגלות, שהספר 'יואב עזרא' כלל לא עוסק באדם יואב עזרא, אלא בפירמידות, במטאוריטים ובאבולוציה. שרלטנים קטנים מעזרא כבר גמרו בכיסא החשמלי. יתרה מזאת, לפי אמות המוסר הפרהיסטוריות של שנת 02015, הספר 'יואב עזרא' הוא לא הונאה סתם, אלא ממש השחתת הציבור. וכל זאת למה? כי כשאני קורא את הכותרת 'יואב עזרא' ולא מוצא בספר מידע על יואב עזרא המשורר העברי, נוצרת הפרדה בין השם ובין האדם. אולי מדובר בכלל ביואב עזרא הפחח האבחזי או ביואב עזרא הזגג המלגשי? וזוהי הפרת סדר לשמה.

כשאנשים אחרים משתמשים בשמם או באלמנטים אחרים של זהותם, זה פשוט: הם מתעסקים בעצמם, גופם ובשרם. בעניינים גשמיים. רועי חסן כותב על הנרטיב הפסיכולוגי שלו בראי זהותו האתנית; מה יש לומר, מרתק. סמי עופר משחד מוזיאון כדי שייקרא על שמו. אחרים לוקחים חלק בתכניות ריאליטי. כל אלו עושים שימוש בכספם, בגופם, בחייהם, בפסיכולוגיה או בסוציולוגיה שלהם, במטרה להסב את תשומת לבו של הציבור לאספקטים מסוימים בזהותם שמעצבים את תדמיתם הציבורית, שמתארים אותם כנדיבים, כמעוררי אמפתיה, או רחמים. כמה פשוט! יש מי שמתרצים את העיסוק באני ובחומרי בכלל בנסיבות הפוליטיות או החברתיות. אלא שלי ולשרת התרבות פשוט וגם נוח כשאמנים כורים להם קטקומבה בעצמי, כי העצמי הוא תמיד החומרי, המינורי – האנושי. ועם זה קל להתמודד. אבל כשיואב עזרא משתמש בשמו, הוא כלל לא מכוון לעצמו אלא רק לשמו, שניתן לו באקראי ע"י הוריו. הוא אינו פונה לאדם יואב עזרא, שעפר הוא ואל עפר ישוב ואל הארץ הוא כבול, אלא אל השם 'יואב עזרא' שהוא דינמי, גמיש ומופשט. הוא אינו כורה לו קבר בגופו, אלא כמה אל האלמותיות של הפירמידות, המטאוריטים והאבולוציה. לכן נראה ששירתו תהיה הרלוונטית יותר בשנת 12015.

הַשֵּׁם שֶׁל הַבֶּן־אָדָם הוֹלֵךְ לְפָנָיו

כְּמוֹ כֶּלֶב מְרַחְרֵחַ עִם שַׁרְשֶׁרֶת אוֹ חָתוּל מְנַתֵּר

הַשֵּׁם יוֹאָב עֶזְרָא מְרַחְרֵחַ מָה שֶׁלְּפָנַי

מַכִּיר לֹא מַכִּיר אוֹתִי

וְאוֹתִי

מֵחָתוּל

מְנַתֵּר

לִקְרַאת

הֶחָדָשׁ

בְּהַפְתָּעַת הַיְּצוּר

– מְיָאוּוּוּ מְיָאוּוּוּ[1]

המשורר יואב עזרא מהלל את שמו, השם 'יואב עזרא'. את הדינמיות שלו והליברליות שלו (הֶחְלַפְתִּי אֶת שְׁמִי/ מִיּוֹאָב עֶזְרָא/ לְבָרוּךְ/ הַבָּא"[2]), את היכולת שלו להמיר עצמים ריאליים, מטרידים יותר ("נִתָּן לְהִזָּכֵר/ בְּיוֹאָב/ עֶזְרָא/ גַּם/ כְּשֶׁשּׁוֹמְעִים/ חֲדָשׁוֹת/ וְהַמִּלְחָמָה/ בְּיוֹאָב עֶזְרָא"[3]), ומעל לכל, את האמורפיות, המופשטות שלו ("אֲנִי תָּמִיד מְחַפֵּשׂ אֶת עַצְמִי בִּתְעוּדוֹת הַזֶּהוּת/ שֶׁל אֲחֵרִים וְהַתְּמוּנָה מְרַצֶּדֶת בִּכְתוּבִיּוֹת מְטֻשְׁטָשׁוֹת"[4]). מן החוץ, אין הרבה מן המשותף בין הספר 'יואב עזרא' ובין האדם יואב עזרא: זה עשוי עצמות וגידים וזה נייר ודיו. הדבר היחיד הממזג ביניהם הוא השם 'יואב עזרא', שהוא מופשט לחלוטין כיוון שאינו אלא מילה. המילה היא האמצעי היחיד של יואב עזרא להתמזג עם המופשט, עם הנשגב – עם השירה.

הכמיהה אל המופשט היא המוטיב המרכזי בשירתו של יואב עזרא. נקודת המוצא היא כבילותם של המשורר ואמנותו לאדמה ("אִישׁ רוּחַ עִם סֵפֶר/ בְּצֵל/ פְּסָלִים/ מְרֻתָּךְ/ צוּרוֹת/ אָדָם/ לְחוֹל קָבוּעַ "[5]). מדובר הן בשעבוד לתאוות האדמה והחומר, ולתאוות הבעלות על האדמה – שהוא שעבוד פוליטי מטעמים ברורים ("רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן עוֹמְדִים עַל חֶלְקַת אֲדָמָה/ שִׁמְעוֹן אוֹמֵר חֶלְקַת אֲדָמָה זוֹ שֶׁלִּי וּרְאוּבֵן אוֹמֵר

חֶלְקַת אֲדָמָה זוֹ שֶׁלִּי… חֶלְקַת אֲדָמָה זוֹ שַׁיֶּכֶת לֹא לְךָ רְאוּבֵן וְלֹא לְךָ שִׁמְעוֹן/ הִיא אֲדָמָה אָמְרָה שְׁנֵיכֶם רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שַׁיָּכִים לָהּ"[6]), והן בהיות האדם בן תמותה, שסופו להיטמן באדמה (השיר 'קבר'). העבדות לאדמה מהדהדת את השירה העברית הרומנטית, בפרט את זו של אלכסנדר פן ('אדמה אדמתי') ושל יונתן רטוש ('מי לו מת'), אלא שבעוד רטוש ופן רואים באדמה מגנט, או חור שחור בלתי מנוצח, עזרא מבחין גם בשבריריותה, ובאפסותה במרחב היקומי ("כָּל הָאֹשֶר הַגָּדוֹל שֶׁבָּעוֹלָם וַעֲדַיִן זֶה רַק כדה"א"[7]). השעבוד לאדמה הוא גם שעבוד להווה, המוגבל והאפסי מול מרחביו האינסופיים של הזמן ("שָׁנָה טוֹבָה/ מְאַחֵל/ יוֹאָב/ לַמְרוֹת/ שֶׁזּוֹ/ לֹא שָׁנָה בְּמוּבָן שֶׁל חָלָל/ אוֹ/ הַתְחָלָה/ אוֹ/ קֵץ/ אֲבָל שֶׁתִּהְיֶה טוֹבָה/ מָה כְּבָר רַע יָכוֹל לִהְיוֹת"[8], " זֶה לֹא שֶׁבִּן־לַיְלָה/ לַיְלָה/ יַהֲפֹךְ/ לְזֶבְּרוֹת/ וְיַתְחִיל לִדְהֹר… שׁוּם־דָּבָר/ בִּגְלַל זֶה נָכוֹן לוֹמַר/ בִּן־לַיְלָה "[9], " מַעֲרִיךְ אֶת מָה שֶׁהָיָה וּבָז לְמָה שֶׁעַכְשָׁו/ זְמַן חוֹלֵף וְאָז שׁוּב/ מַעֲרִיךְ אֶת מָה שֶׁהָיָה וּבָז לְמָה שֶׁעַכְשָׁו"[10]).

הפתרון לשעבוד לאדמה ולהווה כפי שמצייר אותו יואב עזרא הוא כמיהה אל השמיים, אל האינסופי והמופשט:

כָּל עוֹד אַתָּה חַי אַתָּה נִצָּב כְּלַפֵּי מַעְלָה

בְּצוּרָה שֶׁל תְּפִלָּה לְמַשֶּׁהוּ טוֹב יוֹתֵר מֵחוֹלוֹת

זוֹ תְּפִלָּה שֶׁתִּהְיֶה לְעֶזְרָה[11]

הכמיהה אל הנשגב ואל המופשט, היא גם הפתרון לשעבוד הפוליטי לאדמה, ולכמיהה לבעלות עליה: " לָאַלִּימוּת אֵין גְּבוּלוֹת אֲבָל הֶחָלָל זֶה הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי "[12], " הַפִּתְרוֹן לַכִּבּוּשׁ הוּא כִּבּוּשׁ הֶחָלָל/ הָלְאָה הָלְאָה/ הַחוּצָה/ מֵהַגְּבוּלוֹת הַצָּרִים"[13].

המחיר גלוי לעין. האדמה אולי שברירית ואפסית מול מרחבי היקום, אך היא מוקד של וודאות. לעומת זאת, מרחביו האינסופיים של המופשט מפחידים בחוסר הוודאות שלהם, בריקנותם: " כָּל/ הַפּוֹסְעִים/ עַל מֵטֵאוֹר נוֹשְׁקִים עֶרְגָּה בְּחָלָל אָבוּד וְרִיק שֶׁל שׁוּם דָּבָר אוֹ מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל מִזֶּה "[14]. היקום הוא אינסופי לא רק מבחינת המרחב, אלא גם מבחינת הזמן: " הַאִם הַכֹּל יָכוֹל יָכוֹל לִיצֹר אֶבֶן גְּדוֹלָה/ שֶׁהוּא לֹא יָכוֹל לְהָרִים?/ הַתְּשׁוּבָה: כֵּן/ זֹאת תִּהְיֶה אֶבֶן שֶׁהוּא לְעוֹלָם לֹא יַפְסִיק לִיצֹר [15]". כשהאינדיבידואל פונה אל המופשט, הוא לא רק נקלע אל בדידות מזהרת ("שִׁירָתִי הִיא שִׁירַת הַמְּצֹרָע/ וְזֶה דָּבָר בָּרוּר יוֹתֵר/ שֶׁלֹּא/ סוֹפְרִים/ אוֹתְךָ/ וְאַתָּה/ מִתְנַהֵג/ בְּצוּרָה/ דּוֹמָה/ לִמְנֻדֶּה"[16]). הוא נתון בסכנת ההתפוגגות אל האין: " מַחְשְׁבוֹתַי אֲבוּדוֹת/ בְּתִפְזֹרֶת רוּחַ/ אָנָה אֵלֵךְ לְאִבּוּד/ אָנָה אֶפְנֶה לְאִבּוּד/ אֵלִי/ אֵלִי/ הַצִּילָה/ אוֹתִי מֵעַצְמִי "[17]. עם זאת, עלינו לזכור שטהרתו של הריק הופכת אותו לתכלית האסתטית: " הָרֵיק הוּא יָפֶה הַמֻּחְלָט"[18], והוא המקור הבלעדי לבריאה האסתטית: " מִשִּׁעֲמוּם אָדָם מַתְחִיל לִבְנוֹת פִּירָמִידוֹת"[19]. מעשה היצירה האמנותית אינו יכול שלא לשמר את הריק: " זֶה מְאוֹד דּוֹמֶה לִכְלוּם אֲבָל זֶה נוֹרָא יָפֶה"[20] כשהטרנספורמציה מושלמת, המשורר אינו משועבד עוד לאדמה אלא ליקום: " כִּי עָפָר כּוֹכָבִים אַתָּה וְאֶל עָפָר כּוֹכָבִים תָּשׁוּב "[21].

unnamed (1) (1)

החיים כמהות מופשטת, במעטפת הריק, כשהאדם חדל להיות אדם והופך להיות מילה או שם, או סוג של ישות יקומית, "סוג של מדוזה" בפרפרזה על המשורר ג'רמי פוגל, מסקרנים את עזרא והוא מקדיש לחקירתם כמה משורותיו: "אִם לֹא הָיִיתָ נוֹלָד/ הַאִם עֲדַיִן הָיִיתָ/ מָה שֶׁהָיִיתָ/ אִם/ לֹא/ הָיָה/ יוֹאָב/ הַאִם/ עֲדַיִן/ הָיָה/ יוֹאָב/ וְכָל הַזְּמַן הַזֶּה שֶׁלֹּא הָיִיתָ/ הַאִם עֲדַיִן הָיִיתָ"[22]. בפרט בולט הדבר בשירים 'איש המקצוע' ו'עצים גזומים'.

ראינו שהמעשה האסתטי מתבסס על התנועה מן האדמה, אדמת כדור הארץ – הוודאית והכובלת, אך האפסית מבחינת חשיבותה – אל האינסופיות של המרחב היקומי, על מופשטותו וריקנותו. שני הקטבים אינם ניתנים להכלה בתודעה האנושית, זה משום עליבותו וקטנותו וזה משום אינסופיותו: " בְּחַיֵּי נֶצַח נַתְחִיל לְהִתְעַסֵּק בְּמִסְפָּרִים גְּדוֹלִים וְנִשְׁכַּח שֶׁהָיִינוּ קְרוֹבִים כָּל הַחַיִּים לָאֶפֶס "[23]. היות שכך, עיקר תשומת לבו של עזרא אינה פונה לא לתכלית האמנותית (הפנייה אל האינסופי) ולא ליסודות החומריים. בשירו 'זמר הטעויות', הוא מתייחס בביטול מסוים לשירה המתמקדת בחומרי, שהיא השירה הנפוצה ביותר במחוזותינו, בין אם מדובר בשירה העדתית לסוגיה או בשירה המגדרית הארוטית, ומנגד שולל את המעשה הדתי, שאינו רלוונטי עוד במרחב המודרני ואינו אלא מסורת שאיבדה את תכליתו הרוחנית:

לִמְאַרְגֵּן הָעֶרֶב

נָא לֹא לְחַטֵּט בַּתַּחְתּוֹנִים

שֶׁל הַמִּשְׁתַּתְּפִים

שִׁירָה

אֵרוֹטִית

לֹא הֵבַנְתִּי?!

הַקָּהָל

בַּסּוֹף

צָרִיךְ

לְשַׁפְשֵׁף?

לַחֲבֵרִים דָּתִיִּים

אִחוּלִים לַשָּׁנָה הַבָּאָה

שֶׁבַּשָּׁנָה הַבָּאָה לֹא נִצְטָרֵךְ לָצוּם

האסתטיקה שמעניינת את עזרא היא לא העיסוק בחומרי ולא רק במוחלט, לא במקור האומנותי ולא רק באידיאל האומנותי, אלא גם ובעיקר בעצם מעשה היצירה, הפנייה מהחומרי אל המוחלט. זוהי האסתטיקה של המשורר עצמו, המבקש לחתור מן הקרקע אל היקום:

נַסּוּ לְדַמְיֵן

שֶׁאַתֶּם רוֹאִים

פְּרִי

מוּל

הַפַּרְצוּף

וְאַתֶּם

חוֹלְמִים

שֶׁהַיָּד

שֶׁאַתֶּם מוֹשִׁיטִים לִקְרָאתוֹ

לֹא פָּחוֹת יָפָה מֵהַפְּרִי עַצְמוֹ

וְנִיצוֹצוֹת שֶׁל אוֹר

מִתְעַנֵּג

זִיו

אֶל

עַיִן

נִפְקַחַת

מִמַּבַּט תַּדְהֵמָה פֶּלֶא יֹפִי הַפְּרִי וְהַיָּד[24]

התנועה הזו מן הסופי אל האינסופי מרתקת את עזרא, מכיוון שתנועה באינסופי לכאורה כלל אינה קיימת – כששתי נקודות מוקפות על ידי אינסוף, המרחק ביניהן משתווה לאפס:

מְאוֹד יִתָּכֵן שֶׁהַתְּנוּעָה בֶּחָלָל

הִיא בִּתְחוּם קִפּוּלֵי הַנְּיָר

כְּלוֹמַר

מְסַמְּנִים

נְקֻדָּה

עַל

נְיָר

מְקֻפָּל

וּבְבַת־אַחַת

פּוֹתְחִים אֶת הַנְּיָר

הַנְּקֻדָּה עַל הַנְּיָר לֹא נָעָה

מָה שֶׁנָּע הוּא הַנְּיָר שֶׁגַּם הוּא

לֹא בֶּאֱמֶת נָע

נִשְׁאֶלֶת

כָּעֵת

הַשְּׁאֵלָה

מִי

אָמוּר

לְסַמֵּן

אוֹתָנוּ

כִּנְקֻדָּה

בְּמֶרְחָב כָּלְשֶׁהוּ

לְקַפֵּל אוֹתוֹ וְיָשָׁר לִפְתֹּחַ[25]

כה קשה להגדיר את התנועה הזו, שבה רואה עזרא את תמצית מעשה האמנות. המתח בין הסטטיות ובין הדינמיות פונה בעצם כנגד הגדרת המילה המופשטת (השם 'יואב עזרא') כדינמית לחלוטין. העובדה שהסטטיות נשמרת בתוך התנועה מצביעה על כך שהמשורר לא יכול לחלוטין לנטוש את אחיזתו באדמה ולעקור את שורשיו ממנה בפנייתו אל היקום: "יוֹתֵר מִשֶּׁאָדָם בָּא מִקּוֹף/ אָדָם בָּא מֵעֵץ – אָדָם הוּא עֵץ/ שֶׁהִתְחִיל/ לָלֶכֶת[26]". כלומר, המאבק להשתחרר מעולה של האדמה החומרית והמוגבלת אינו בא לסיכומו בהינתקות מידית שמשלחת את המשורר כחללית אל מצולות שביל החלב, אלא היא כרוכה במאבק, הלוא הוא הסובלימציה של הריאלי, שבהרואיות שלו יש ערך אסתטי רב:

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר מַאֲמָץ

הוּא הַגּוֹרֵם הַיָּשִׁיר לְיָפְיָם

שֶׁל חַיִּים

יֹפִי

הַמִּשְׁפָּט

לְמָשָׁל

הוּא

קִיּוּמוֹ

שֶׁל אִישׁ כָּלְשֶׁהוּ

הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב

וְקִיּוּם

יָפְיוֹ

שֶׁל

מִשְׁפָּט

זֶה

דּוֹרֵשׁ אֶת מַאֲמַץ הַהוֹלֵךְ

מַאֲמַץ עֵץ רְחוֹב

מַאֲמַץ עַמּוּד

מַאֲמַץ

אֲגַרְטָל

מַאֲמַץ

פַּרְפַּר

מַאֲמַץ

הֲלִיכָה בָּרְחוֹב דּוֹרֶשֶׁת מַאֲמָץ

הַהִתְאַמְּצוּת הַזֹּאת הִיא שֶׁגּוֹרֶמֶת

לְיָפְיוֹ שֶׁל הַמִּשְׁפָּט

הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב[27]

לפיכך, לא רק יואב עזרא מצוי בתנועה הרואית מן הישות יואב עזרא לאינות של השם 'יואב עזרא'. גם שירתו של עזרא מעדיפה את הכותרת שלה – את שמה – על פני המהות הממשית שלה, שכן בתוך עצמה היא עדיין נאבקת בשירי האדמה שבקרבה, ומקווה ללכוד את הנצחי שבכותרת: " כּוֹתֶרֶת הַשִּׁיר חַיֶּבֶת לִהְיוֹת אֲרֻכָּה יוֹתֵר מֵהַשִּׁיר/ בְּדִיּוּק כְּמוֹ/ כּוֹתֶרֶת עוֹלָם/ הַרְבֵּה יוֹתֵר אֲרֻכָּה מֵחַיִּים עַצְמָם/ שֶׁהֲרֵי אִם לֹא עוֹלָם/ לֹא הָיוּ חַיִּים עַצְמָם/ וְחַיִּים עַצְמָם בְּהֶכְרֵחַ בְּתוֹךְ עוֹלָם… וּמָה כּוֹתֶרֶת עוֹלָם/ לָעוֹלָם/ זֶה כְּמוֹ לִשְׁאֹל מָה כּוֹתֶרֶת לְכוֹתֶרֶת"[28].

זו הנקודה לציין עד כמה נענית הצורה של שירתו של עזרא לתוכנה: הדינמיות של המופשט מודגמת באמצעות מעברי שורות תכופים שיוצרים קצב מהיר כמו גם בציורי לשון גרוטסקיים והומוריסטיים, ההימנעות העקבית מחלוקה לבתים יוצרת רציפות שמקבילה לתנועה המתמדת, הקבועה, מן הסופי אל האינסופי, ובהקשר הנוכחי, קדימותו של השם לאדם ושל המופשט לחומרי באה לכדי ביטוי בכותרות ארוכות, כבדות משקל שטוענות את השירים במשקל חדש, לעתים אף מנוגד לתוכנם, והם הכרחיים להבנתם.

שירתו של יואב עזרא מבטאה אומץ רב, ביומרנותה הגלויה (שיש לה בסיס מובהק) ובחתירתה המוצהרת אל האינסופי. לא את עצמו מעמיד יואב עזרא במרכז ספרו 'יואב עזרא', אלא את הנשגב, ויש בכך משום חריגות תרבותית עמוקה מציוויליזציה שמלעיטה את עצמה בניתוח האגו החומרי. משפטים כמו "פִילוֹסוֹפְיָה אֵינָהּ צְרִיכָה מְצִיאוּת/ בִּכְדֵי לְהוֹכִיחַ לְמִישֶׁהוּ שֶׁהִיא תְּקֵפָה[29], או " כָּל הָעוֹלָם רָץ אֶל קְדֻשַּׁת יְהֹוָה"[30] הם שיר הלל לנשגב ולרדיפה אחר הנשגב, וכדי להלל את הנשגב ואת מבקשיו דרושה עזות רוח שאין כדוגמתה – שלמזלנו, מגובה במקרה זה בכישרון כביר. כְּכָל/ שֶׁנֵּדַע/ יוֹתֵר/ יוֹאָב עֶזְרָא/ כָּכָה נָמוּת פָּחוֹת"[31].

______

[1] 'יואב עזרא', עמ' 4

[2] 'ברוך הבא', עמ' 10

[3] 'אל הזמר הטוב יואב עזרא', עמ' 75

[4] 'מי אתה יואב', עמ' 158

[5] 'קבר', עמ' 8

[6] 'חלקת אדמה', עמ' 104

[7] 'כוס בירה', עמ' 51

[8] 'גם רמי מאחל שנה טובה', עמ' 52

[9] זברות דוהרות, עמ' 70

[10] פרצוף חמוץ ואף מכווץ, עמ' 81

[11] 'תפילה', עמ' 6

[12] 'גבולות ואין', עמ' 28

[13] 'נשיקה באוויר', עמ' 141

[14] 'השירה העברית', עמ' 9

[15] 'פרדוקס הכל יכול', עמ' 73

[16] 'שנים רבות מספור', עמ' 20

[17] 'זמר האבוד', עמ' 11

[18] 'אתה', עמ' 7

[19] 'פירמידות', עמ' 157

[20] 'הדימוי האולטימטיבי', עמ' 145

[21] 'פרידה שנשתבשה עליה דעתה לנצח חוף ים', עמ' 148

[22] 'בזמר התהייה', עמ' 46

[23] 'קרוב לאפס או רחוק ממנו', 36

[24] 'הוראות יצרן היופי', עמ' 5

[25] 'קיפולי נייר ותנועה', עמ' 74

[26] 'נאום העציץ', עמ' 88

[27] 'הולך ברחוב', עמ' 76

[28] 'שיר וכותרת לשיר', עמ' 168

[29] 'תעופה', עמ' 40

[30] 'הריצה', עמ' 108

[31] 'אל הזמר הטוב יואב עזרא', עמ' 75

_______________________

"יואב עזרא" מאת: יואב עזרא. הוצאת הבה לאור מבית "הבה להבא". 176 עמ', 49 ש"ח.

לעמוד הספר באתר אינדיבוק לחצו כאן

***

עמנואל יצחק לוי (יליד 1995), משורר, מלחין ושומר מסורת, מצטיין החוג לקולנוע בתלמה ילין, סולן להקת 'גוג ומגוג' ומשתתף קבוע בכתב העת המטאפיזי 'הבה להבא'.

מודעות פרסומת
Posted in: שירה