ביקורת אורחת: עמיחי שלו על הספר "צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו" מאת הרוקי מורקמי

Posted on 9 ביולי 2015 של

3


"צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו" הוא בהחלט לא הרומן הטוב ביותר של מורקמי, אבל הוא רומן שמצליח לתפוס במדויק ובכוליות את המהות ואת הייחוד שלו כסופר, וגם את הדברים הפחות חביבים אצלו; אותו מיזוג עדין, כמו הליכה על חבל דק, שמצד אחד יש את ספרות העומק ומצד השני יש את הקיטש והשמאלץ, אך כמו למשל אצל דיוויד לינץ', התמהיל המדויק שהוא רוקח לא גורם לו ליפול מהחבל. והכל ביחד יוצר מן משהו שיש בו קצת מהכל, אבל ביסודו הוא פופי לחלוטין (וזה כמובן לא משהו שאפשר לומר על חלק ניכר מהיצירות של לינץ', למרות שתמיד יש בהן משהו נטוע בפופיות, גם כשהן מנוכרות לגמרי ללוגיקה האנושית).

מורקמי נוהג לא פעם לקחת מציאות ריאליסטית ולתת לה איזו משיכת מכחול על-טבעית, אך בניגוד למשל למדע בדיוני, הוא על פי רוב לא ממש טורח לנמק אותה (בין אם זו כבשה משונה שאף אחד לא יודע מה יצר אותה, שבר קוסמי בזמן או חלומות בעלי השפעה ממשית על המציאות). ברומן הזה הוא שוב מתעסק בחלומות, אבל – אם להמשיך להשתמש במטאפורת הלוליין עד שתאיין את עצמה –  הוא צועד הפעם קרוב יותר אל הריאליזם, ומשאיר את החלום עדיין בגבולות החלום, אם כי לא יכול שלא לנסות בכל זאת להשליך ממנו אל המודע הקולקטיבי.

צקורו_צזאקי(2)

צקורו טזאקי הוא חובב רכבות מהעיר נגויה שבגיל הנעורים התחבר עם עוד ארבעה בנים ובנות, וביחד הם היו חבורה מלוכדת והרמונית, עד אשר יום אחד, לאחר שחזר מנסיעה לטוקיו, הודיעו לו כך סתם שאינם מעוניינים איתו עוד בקשר. הנישול גרם לצזאקי שבר נפשי עמוק; הוא מנהל אינטרקציה קיטשית עם אידיאת המוות ואחר כך מתיישר במובן מסוים בתור מתכנן רכבות תחתית בטוקיו; עד שהוא פוגש את סארה – אישה מסתורית ובעלת רגישות קיטשית במעט, שכמובן משליכה על כל הדיאלוגים המפונפנים ביניהם: הכל נמצא על פני השטח, גם אנשים שלא יודעים להביע את רגשותיהם, מדברים בצורה כה ממוקדת וכנה, ואין כמעט סאבטקסטים ואין כמעט התנהלויות בלתי צפויות, הכל גלוי וברור מדי.

סארה אומרת לו שאם הוא רוצה קשר יציב ועמוק איתה, עליו לפתור את הפוסט טראומה שלו. טזאקי בעזרתה מתחקה אחר עקבות החבורה, שש עשרה שנה אחרי הנישול, כדי לנסות לבדוק מה היתה הסיבה לכך. כמובן, הסיבה לכך, מפתיעה ככל שתהיה, רק טומנת בחובה משהו אחר, היא אפילו סובלימציה למן כוח אפל שמורקמי דרך טזאקי מנסה לרמוז עליו, בלי כמובן נסיון להסביר או לנמק –  מעין אנרגיה אפלה שנמצאת בעולם שלנו ולעיתים משפיעה על הממשי ואין לה שום הסבר רציונלי, אבל אם תהיתם לעיתים מה מקור השרירותיות המצמררת של אי אילו אירועים, אי אילו האשמות חסרות בסיס, אי אילו טראומות דלקתיות שלא מרפות, מדובר כנראה באותה אנרגיה.

Haruki-Murakami

לזכותו של מורקמי ייאמר שברומן הנ"ל הוא לא נסחף עם התיאוריה הזו עד הגחכה, משהו שקורה אצלו מדי פעם, והוא נותר מאוד ממוקד בדמותו של טזאקי שמובילה את העלילה בצורה מהודקת וקצבית. כמו כן, התהליך שהיא עוברת הוא מאוד ברור, אולי אפילו ברור מדי, הנסיון לפתור את החידה מוציא את טזאקי ממצבו השבלולי, ואיכשהו גורם לו להיות מעט יותר מודע לעצמו, ולרצונות שלו, ואולי אף להאמין שבכל זאת יש לו צבע מסוים באישיות (למרות שהמטאפורה של אישיות = צבע מסוים, היא דווקא דוגמה לקיטשיות האינהרנטית של מורקמי; הוא יכול היה להביע את האנלוגיה הזו בצורה מעט יותר מתוחכמת מאשר "איזו מן חיה אתה?"). בנוסף, האופן בו הוא בוחר לסיים את הסיפור, לפני הקתרזיס האולטימטיבי (אם אכן יבוא), הוא גם מעניין ומראה שמורקמי לפעמים מודע לעובדה שתבשיל הקיטש עלול לגלוש מתוך הסיר. יש בבחירה זו משהו אלגנטי, כמעט מפתה לומר אפילו "חתרני" (אבל עדיין, לא צריך להגזים) בכך שהוא לא נותן לקוראים שנסחפו איתו את מה שהם קרוב לוודאי מבקשים.

יחד עם זאת, לא קשה להודות שיש משהו בפואטיקה של מורקמי שכבר קשה לשאת בספרו ה-14. מדובר באותם דימויי טבע די נבובים ומעין אמירות שפר ניו אייג'יות, כמו למשל "לחשוב בחופשיות על דברים זה גם להתנתק מהגוף התקוע שלך. לצאת מהכלוב המוגבל שהוא הגוף. להשתחרר מהשלשלאות ולתת להגיון הטהור לעוף חופשי. להעניק להגיון חיים טבעיים משלו. זה גרעין החירות שנמצא בתוך המחשבה". גם בספר הזה יש לא מעט כאלו, אבל גם אותן יודע מורקמי לבשל כפי שצריך, כדי שלא יגלשו מהסיר ויהפכו לבאדולינות יפניות.

_________________________

צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו, הרוקי מורקמי. מיפנית: עינת קופר. הוצאת כתר וזמורה ביתן. 290 עמ'. 

מודעות פרסומת