סיפור קצר: "מיסיס אייס" מאת עירית פפר

Posted on 6 ביולי 2015 של

2


עומדת במסדרון הצר של חדר-המדרגות, מגששת ידי אל מתג החשמל, האור נדלק. מתנשמת ומתנשפת בניסיוני להסדיר נשימה. נהגתי כמו מטורפת כל הדרך הנה. מהבוקר רצה, דוהרת, מלהטטת כלהטוטנית קרקסית כדי להספיק סידורים ולהגיע בזמן לכאן. שתי נקישות על דלת הפלדה, הסימן המוסכם בנינו, אז מרגישה בטוחה לפתוח את הדלת.

האור כבה שוב. לוקח לה זמן לפתוח את הדלת, מדוע היא משתהה? זיעה קרה שוטפת את פני, רק לא זה, רק שהפחד הנורא מכל לא יתממש, שאהיה זו אני שאמצא אותה באחרון ימיה. כמו סחרחרה הפחד תוקף בכל ביקור אצלה. רואה את התרחיש, איך אני מתדפקת אצל השכן ממול, מבקשת את מפתח החרום ופותחת את הדלת ומוצאת אותה שמוטה על הרצפה, לבנה כסיד, עיניים כזכוכית, השפתיים שמוטות מטה והלב שלה חסר פעימה ושלי, בועט כמו משוגע.

שתי נקישות. מצמידה את האוזן לדלת לזהות רחשים, רעש ציר המנעול מקפיץ אותי בבהלה. "אמחייע" היא בחיים, מעולם לא שמחתי לפגוש בה כמו עכשיו. עומדת מולי צמוקה, גופה מכוסה בחולצה דהויה רחבה ממידותיה כמו קולב ועליו בגד שנשכח עם השנים. רגליה פסוקות במכנסיים בד שחורים, יאים לעונת החורף אבל אצלה קר וחם, הכל התערבב כמו בלילה צמיגית. אולי אניח אותה על השיש שתתפח על שמריה, כי מה הטעם בלהצמיד שפתיים נושקות ללחיים קעורות כמו שני בלונים מפונצ'רים?

"שלום סבתא, מה שלומך?" כך בדלת, – היא מזמינה אותי להיכנס.

"דאגתי כל-כך, קבענו בשעה שתיים ועכשיו כבר שתיים ושבע-עשרה דקות. לא ידעתי מה לחשוב… 'וילדע-חייה' שם בחוץ… לא חשוב, העיקר שאת פה, תודה-לאל, אודה לו יותר שייקח אותי כבר תחת חסותו. אומרים עד מאה ועשרים, נראה כברכה, עבורי הרי זוהי קללה" ממלמלת לעצמה ונשרכת למטבח, גוררת רגל אחרי רגל, גבה הצמיח לאחרונה גיבנת ושערה הלבין. לזיקנה אין רחמים.

ב'הול' מתיישבת על הכיסא, גווני ריפוד הגובלן דהו עם השנים, החווירו כמו כפות ידיה, כשלובן העור מדגיש את החברבורות החומות. היא חוזרת, משקה קל ושתי כוסות זכוכית על מגש פלסטיק "קחי תפתחי", מבקשת, "בידיים שלי כבר לא נותר כוח".

מסובבת את הפקק, קול התסיסה מקפיץ אותה ממקומה. "בחיי, איך שנבהלתי".

הצפה תמיד מטרידה את מנוחת הנפש, כך מהרהרת בנבכי מחשבתי. "זה רק הגזים", מרגיעה אותה.

"כן", היא מגחכת, "גם מהם אני סובלת. לא די לי התחלואה המוכרת, עכשיו גם הקיבה מתעצבנת. הייתי אצל הרופא", מספרת, "אמר שאין מה לעשות, יש מחלות שצריך ללמוד לחיות איתן. ואני יודעת, תאמיני לי שאני יודעת, אמנם אלמנה אך סביבי מידי בוקר וערב מסיבים לשולחן אורחי הקבועים: לחץ-הדם הגבוה, רשרושי הלב, השתן הדולף, המיגרנה…" כן בהחלט, אורחים רבים ומגוונים מתארחים בביתה הדל משוח במכחול הסיידים בגוון הצהוב החולני. אין חדש תחת קורת-גגה ומקדש לבבה כמו דירתה, כאילו עמדה מלכת. זוכרת אותה כך מגיל חמש ושמונה ושש-עשרה… כאילו לא חלפו למעלה משלושים השנים. כורסאות הספר החומות ניצבות זו מול זו בסלון הרחב, הספה התלת-מושבית מכוסה בשמיכת הפיקה הפרחונית, מזנון העץ הגדול ובמדפו האמצעי שתי תמונות ממוסגרות: סבא, שנפל לתפילת האשכבה כשליבו לא עמד יותר מול מראות הזוועה ששבו בלילות. לילה אחד אמר נואש ולא התעורר, "מוות נשיקה" כינתה  והתנחמה שהסבל חנן אותו במותו כי ידע את טעמו המר מספיק בחיים, והתמונה שלה בצעירותה, נראות שתיהן זרות זו לזו, מי היא הטבע הראשון ומי השני. ובמרפסת הפונה אל הכביש הראשי, מאחורי חלונות הזכוכית הכבדים עומד בבדידותו צמוד לקיר פסנתר, קלידיו ארוזים במכסה החום. עומד שם מאז ומתמיד במכסה סגור כמו תיבת אוצרות נעולה, מסתיר את מטמון הקלידים, העלה פתיתי אבק וקורי עכביש, גם הוא משכין בביתו דיירי קבע בלתי רצויים. כשמורה נטושה גוננה על מתחם מיקומו, כך בביקורי אצלה בתור ילדה השטח שם במרפסת היה תחת שלט אזהרה "פה לא נכסים" הייתה נזעקת כשקלטה בזווית עיניה את הזרועות הדרדקיות מנסות להלחם במנעול החלונות. "אבל למה?" עיני עגלה פעורות של ילדה בת חמש ננעצות בעיני הנץ שלה. "ככה! עכשיו קדימה לשולחן" סגרה.

והשולחן בסגנון ויקטוריאני, רגליו מעוקלות כמו ברך הסוס, כך גם חוזקו. עמד בטלטלת האונייה כשעלו ארצה בתום המלחמה. שרד את המפגשים השנתיים בין ערב ראש-השנה המסורתי לסדר-פסח ההלכתי, את התככנות והסכסכת, הקנאות וצרות-העין, את הדליפות המשפחתיות שהעדיפו בני-הבית לטאטא תחתיו ולהחביא בפינות הסדוקות שבין שני צדדיו. את משחק הקלפים בצהרי-השבת, חבורה של נשים קטנות אסופות שיער, תסרוקת שנות החמישים, סיכה מנצנצת נעוצה בפדחת-ראשן וגברים נוהמים את מילת הניצחון "פול-האוס". ואת יללת סירובה של ילדה בת חמש יושבת אל מול קערת מרק ושוק הודו שוקע במצולותיה לבנבן ורכרוכי. דמעות של מיאון וסירוב לאכול. איך שפתיים מציירות ביד אומן האלוהים מסוגלות לנגוס בבשר המת שפעם פמפם חיים? כבר אז חשבה בשכלה עטוף במגננת החמלה. "לא רוצה" צעקתי. והיא כשדה בכוננות תמידית נעמדה לצידי, את מותניה מקיף סינר מלוכלך, תפריו פרומים כמו שמיכת אבלים, תוצר של פעילות יתר של עקרת-בית, אשת המטבח הקטן. ארונות פורמייקה מתפרקים, משמיעים את צליל חריקת הציר עם פתיחת הדלתות או המגירות, דלפק השיש בגוון חום אדמה עליו מונחות צנצנות המחמצים ומרקחת הריבה, כלי אפסון הסוכר והקפה והתה, מטלית ישנה שנגזרה מחולצה שאיבדה את ייעודה וספוג שטיפת הכלים, מרוט וסחוט כמו מלפפון חמוץ. עומדת על רגליה מבוקר, מתעסקת בחלקי העוף, מפרידה כרע משוק, מורטת את שאריות הנוצות מבשר ההודו, מרכיבה פשטידה, מבשלת על אש קטנה את "מרק הבריאות", נקבוביות שמנמנות של אגלי שומן שטים בו במין התפרסות אימפרסיוניסטית ועוררו בי תחושת בחילה, כך שהצרחה הפכה למחאה והיא גלשה למלחמה. והיא רוכנת אל הצלחת, שולחת ידה ושולה מתוכה את רגל השוק "איך את מעיזה" מנפנפת בידה והרגל המסמורטטת מתיזה את בשרה על המפה הלבנה "ילדה מפונקת וחצופה. 'שם' היית משתוקקת לנתח קטן מזה. תאכלי ותגמרי את הכול מהצלחת תיכף ומיד." ומחזירה את השוק כאילו לא ארע דבר. ג'ולות האישונים הכחולים התמלאו במעיין דמעות עלבון הגולשות על פני.

"מה זה פה?" שואגת "פה לא בוכים" ואמה, מסומנת בחמש ספרות שחורות, שולחת אצבע מורה לעברי מאיימת בציפורן כסוסה "שמעת אותי, גברת".

שרד גם את זה השולחן, שולחן האירוח. עכשיו שתינו יושבות זו מול זו כשאגרטל מקושט בזר פרחים מפלסטיק זול חוצץ בנינו. האמה שהייתה נטויה בעוז צדיקתה מדולדלת ומקומטת, מזכירה במקצת את שוק-ההודו, כנפיה קצוצות ופלומתה כמו קרחת יער. מעבירה עליה את כף-ידי ומלטפת את המספר.

"מה זה סבתא?" שאלתי שנה אחרי התקרית. חופש גדול ואני נשרכת אחרי אבא לביקור אצלה. בדרך התגרדתי כמו מצורעת וכשהגענו אליה גופי התמלא בנקודות אדומות מציקות, מה שגרם לי לחזור על הפעולה הרטורית ולגרד עד לכדי פציעה. "תפסיקי לגרד, מה יש לך שם?" הרימה את החולצה וראתה בטן שאיבדה את צבעה הטבעי וקבלה גוון אדמומי מחוספס. "יש לילדה אדמת" קבעה ואבא נותר לשבת על כורסת הספר, מעיין בעיתון ואחרי השתהות של דקה או שתיים שאל: "מה אפשר לעשות?" היא כבר הייתה בדרכה לחדר-האמבטיה, משכה מארון התרופות כהל וצמר-גפן. הושיבה אותי על השולחן ערומה ומרחה את הנוזל, כך בזריזות פעילות ידה, המספר השחור כבש לי את הקשב. "זה ה'שוורצע-חייה' עשו" אמרה.

"למה?" שאלתי.

"כדי שלא אלך לאיבוד" ענתה.

"אהה, אנשים טובים הם" אמרתי.

האצבעות שלי עולות ויורדות, היא משמיעה גניחה ופולטת אוויר של אנחה מיואשת "חם היום" היא אומרת.

ערב הנסיעה לפולין עם משלחת בית-הספר ידעתי כבר מי היו ה'שוורצע-חייה', סיפרתי לה על הנסיעה כשישבנו על הספה הגדולה, ספל תה ושתיקה רועמת מילאה את החדר כשביקשתי שתספר לי מה קרה. "מה כבר יכול לקרות" ירקה את מלל המילים בבוז "באו, לקחו וכל מה שאת יודעת מהספרים". "אבל אני רוצה לדעת ממך" התעקשתי. שתיקה ארוכה ואז העיניים בהו בנקודה דמיונית בקיר משען המזנון, מבט חולמני, קר, ריק כמו להסתכל מבעד לזכוכית. חיככה קצת בגרונה וסיפרה: "לילה אחד נשמעו דפיקות אלימות בדלת, אבא ניגש לפתוח. הוא היה הראשון שחטף. נכנסו שיירה של חמישה חיילים במדים, הפכו את הבית, שברו כלים, תלשו תמונות מהקיר, פיזרו את החפצים ואני עמדתי שם מתבוננת במתרחש ורק מתפללת שלא יגעו לי בפסנתר. פסנתר הכנף הלבן. תפילה ועוד תפילה, מה ידעתי, הייתי נערה שכל עולמה היה המוסיקה והוא היה מובטח. ניגנתי בקונסרבטוריון והכול צפו לי עתיד בפילהרמונית הפולנית. נגנית מחוננת ומוכשרת. ומה את חושבת, חסו ה'חולעראס'? שברו אותו וריסקו לחתיכות. מנגינת קול הבכי של הקלידים כמו חיה פצועה עדיין מהדהדת בראשי". שוב שתיקה ואז מפנה אלי את מבטה "תגידי, מה את רוצה? בשביל מה כול זה? לא מספיק סבא דונק? אפשר לכבד אותך בעוגת תפוחים?" היא קמה ממקומה.

"מיסיס אייס" כינתי אותה. אבא לאן הולכים, למיסיס אייס? אצל מי החג השנה, אצל מיסיס אייס? מה שלומך, מיסיס אייס? כרגיל קפואה כמו קרחון באנטרקטיקה הרחוקה…

אבא סיפר שמאז ה"אירוע" עם הפסנתר הפסיקה לנגן, גם לא כשסבא דונק קנה לה אחר מחנות יד שנייה, וגם לא כשהקשיבה לצלילי אחרים, שום דבר לא הצליח לגרות בה את החוש החייתי שבער בה בעמק החלומות עד שנגדע בגרדום המלחמה.

היד שלי עדיין על ידה מלטפת ומענגת. מה יש?" שואלת לאור ההתנשפויות שלה. ושוב המבט החלול ננעץ בנקודה בלתי ברורה "מה יש? מה יש?" סחה כאילו לעצמה, "זה בדיוק העניין, חיים של אין, רק מחלות ומלחמות ופציעות ומתים. איזה חיים היו לי, איזה חיים יש לי? גיהנום עלי-אדמות".

מדוע לאנשים יש את הטבע להידבק לייאוש כמו עש מסונוור ממאור? "אולי תנגני לי?"

"מה לנגן?" שואלת.

"בפסנתר"

"מה פתאום", נזעקת, "את יודעת כמה שנים עברו מאז שניגנתי, כבר שכחתי ותראי את הידיים שלי", מושיטה את כפותיה לעברי "מנוונות, אלו ידי פסנתרנית? מקסימום עובדת כפיים."

"בבקשה סבתא" ואני מתרוממת ממקומי ועוזרת לה לקום ממקומה ושתינו הולכות לכיוון דלתות הזכוכית. אני פותחת אותן לקול חריקת חיכוך המסילות. היא מתיישבת על ההדום החום, פותחת את מכסה הקלידים וידיה פורטות על הקלידים במיומנות של טבע ראשוני את הסימפוניה התשיעית של בטהובן. אצבעותיה מפלרטטות בתשוקה בין הלבן והשחור וארובות עיניה נפקעות ונפתחות, היא מנגנת ובוכה, מיסיס אייס בוכה.

***

עירית פפר, בת 38 נשואה. סיפור זה נכתב בהשראתם של סבא יעקב, סבתא אסתר (ז״ל) וסבתא דבורה. הסיפור זכה בתחרות כתיבה של הוצאה לאור ״בת-אור״


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


מודעות פרסומת