ביקורת ספרים: על "הארי פוטר ואבן החכמים" מאת ג'יי. קיי. רולינג (הוצאת ספרי עליית הגג)

Posted on 30 ביוני 2015 של

7


באופן אינסטנקטיבי אני דיי סולד מתחום הפנטזיה והמדע הבדיוני, וכתוצאה מכך אני גם בור בספרות הז'אנר. אבל לאחרונה החלטתי לקחת את עצמי בידיים, ולנסות ולהכיר חלק מהיצירות הפופלריות בתחום. לצורך כך התחלתי לראות את "משחקי הכס" בטלוויזיה, ובמקביל פתחתי את הספר הראשון בסדרת הארי פוטר והתחלתי לקרוא גם בו (עד אותו רגע לא ראיתי אף אחד מסרטי הארי פוטר וכמובן לא קראתי את הספרים).

קריאה בספר פופלרי כל כך כמו "הארי פוטר" כמעט 20 שנה אחרי שיצא לאור לראשונה, מייצרת כמובן חוויית קריאה שונה בתכלית לעומת אותם אלה שקראו את הספר בזמן אמת; בשונה מהם, אני לא קראתי ספר נוער על קוסם, אלא הגעתי לבחון מיהו אותו "הארי פוטר" שכל האנושות מדברת עליו בלי סוף ואין כמעט אדם בעולם שלא מכיר אותו (גם אם מעולם לא קרא את הספרים או ראה את הסרטים) .

כמעט כל יצירה מתקשה לעמוד ברמת ציפיות כזאת, וכך קרה גם במקרה שלי עם הארי פוטר; לאורך הקריאה תהיתי כל הזמן מדוע דווקא הספר הזה פרץ את גבולות חובבי הפנטזיה והפך לספר כל כך פופלרי. אולי אלה בכלל הסרטים שהפכו אותו לכזה? אולי זה קשור באיזו התפתחות שמתרחשת בספרים הבאים?

795

לא סבלתי מהספר, הוא היה חמוד מאוד. אבל לא ראיתי בו שום דבר שמבשר את מה שהוא יהפוך להיות.

הקריאה בו במקביל לצפייה במשחקי הכס העלתה בי עוד שאלה: אם ז'אנר הפנטזיה, כשמו כן הוא, אמור לעסוק בדברים דמיוניים שאינם מחויבים להגיון מציאותי – מדוע בכל פעם שאני נחשף ליצירת פנטזיה כזאת או אחרת, יש בה מרכיבים רבים הדומים ביניהם: דרקונים, חדי-קרן, זומביים, רוחות רפאים, תעופה על מטאטא וכד'?. הרי מדובר בפנטזיה – המחבר רשאי לדמיין איזה יצור שהוא רוצה, אז למה דווקא דרקון?

בהארי פוטר ואבן החכמים מופיעים דרקון, קנטאור, כלב בעל שלושה ראשים ששומר על אוצר (כמו צרברוס במיתולוגיה היוונית), טרול ורוחות רפאים. התעופה של התלמידים נעשית על גבי מטאטא, בדיוק כמו המכשפות המוכרות. משחק השחמט שמופיע לקראת הסוף, מרפרר ליצירות מוכרות וביניהן אליס בארץ הפלאות, וגם פתיחת הספר מזכירה את סיפורי האומללים שעולים לגדולה כמו סינדרלה. מדוע, אפוא, הפנטזיה לא מצליחה לפנטז כראוי ומשתמשת בפנטזיות משומשות מהעבר?

ומהו סוד ההצלחה של הארי פוטר? למה דווקא הוא? (שאלתי שאלות דומות כשכתבתי על "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן).

12015053805_f240ef116c_b

הארי פוטר ואבן החכמים הוא ספר מהנה בסך הכל. הוא משקף חיים של צעירים בכל חטיבת ביניים או בית ספר תיכון – המתח בין המאוויים ורוח הנעורים למשמעת שדורשת המסגרת, הקושי להשתלב בחברה, ההתמודדות עם התנכלויות מצד תלמידים אחרים וכד'.

אני חושב שלמרות הקריאה המהנה, את המשך הסדרה אכיר בכל זאת דרך הסרטים (בעיקר משיקולים של זמן). אבל דבר אחד בטוח: מהיום אל אחוש יותר את אותה מבוכה לא מול מילים כמו "הוגוורטס", "קוודיץ'", "וולדמורט", "דראקו מאלפוי", "דמבלדור" וכו'. הצלחתי לעשות עוד צעד אחד בדרך להצטרפות למשפחת האדם.

____________________

הארי פוטר ואבן החכמים, ג'יי. קיי. רולינג. מאנגלית: גילי בר-הלל סמו. הוצאת ספרי עליית הגג. 321 עמ'

מודעות פרסומת