סיפור קצר: "יוגורט וניל-לימון" מאת טלי עוקבי

Posted on 21 ביוני 2015 של

3


הקור שיצא מהמקרר הפתוח בדיוק בצלצול הטלפון הראשון, ריענן והתיש אותי בו-זמנית. יוגורט תפוז-שוקולד או יוגורט וניל-לימון. ברוב המקרים כשעלו בי התלבטויות מסוג כזה, ידעתי- אני מתאדה מעצמי.

ורוניק סלייס – לא יכולתי לחשוב על שם מדוייק יותר עבורה. השיחה בינינו לא החלה מיד בדיווח יבש אודות נישואיה המפוררים. תחילה היא שאלה אותי בעניין אחר  לגמרי, אמרה שצריכה חתימות עבור בת של ידידה קרובה, הרוצה לעשות שנת התנדבות באיזשהו קיבוץ בישראל.

דיברה על כך שיש לה תחושה מוזרה בעניין:" בכל זאת, דווקא ישראל… חם מידי, כלומר אנחנו לא רגילים, מתחים פוליטים, היא עוד צעירה, אין לה מושג, גחמנות של הדור הצעיר…". גם לי היתה תחושה לא נוחה.לא בקשר לחתימות, גם לא בקשר לישראל או לקיבוץ,או לבחורה הצעירה שאיני מכירה, אלא בנוגע לשיחה איתה.

מדוע לעזאזל היא מתקשרת אליי פתאום?

הרי לא נפגשנו כבר למעלה משנה, מאז אותה מסיבה אצל יוהן. אין בינינו יחסי ידידות, אנחנו לא חברות ולא נוהגות לשתות קפה מידי פעם או משהו בסגנון הזה. לא שיתפתי אותה בכך. נזקקתי לכמה שניות בכדי לחלץ את דמותה מבור השיכחה ולחבר אליה את צליל קולה שאינפף באוזני בחינניות פולשנית. ניסיתי להיות עיניינית וחברותית בו- זמנית. לא יודעת אם הצלחתי.

יד ימין לפתה ביוגורט וניל-לימון, השמאלית הדביקה את שפורפרת הטלפון לאוזן. לא אהבתי את הגסות בה נטרקה דלת המקרר. הוא יתקלקל, אם אמשיך לנהוג בו בחוסר תשומת-לב. הנחתי את עצמי על הכיסא הגדול במטבח, וטעם וניל-לימון עבר במהרה בגופי.

בעודנו משוחחות חשבתי לעצמי- למה הנטייה הזו לשקר כשמדובר ברגשות, ומאיפה בא הפחד לבטא כעס?

עדין לא ידעתי על מה בדיוק אני כועסת. האם ישירות עליה? יוהן? על ישראל?

אחר- כך היינו צריכות לגמור את השיחה והיה צורך לנעוץ משפט אינטימי, בכדי שנחוש קצת קירבה: ואצלכם,היא שאלה- הכל בסדר? כן עניתי, כמו תמיד.

ואת ורוניק, מה שלומך?

ואז היא דיברה עליו. הוא נמצא מעט בבית. רוב זמנו פרוס בעבודה, בישיבות,  בהשתלמויות ובספורט. מדבר רק כשאין עוד אפשרות להימלט מהמילים. כשהוא נמצא בבית מכסח את הדשא קטן-קטן.

חשבתי- כמו הזיפים האלגנטיים שבזקן שלו. אילו זיפי זקן היו יכולים לדבר, הם היו מזדקפים ואומרים הייל- היטלר!

אולי פשוט תבואי לקפה ואראה לך את המסמך בקשר לשהות בישראל, אמרה ורוניק לבסוף, אחרי שהרגישה כנראה את התנגדותי הפאסיבית.

כן, כלומר בשמחה, התעוררתי מתרדמה שירדה עליי לשבריר שנייה. אבוא בשבוע הבא, אז נדבר על החתימות. ממש בשמחה, הוספתי והצטערתי על התוספת המיותרת.

תודה, היא אמרה, להתראות.

להתראות עניתי, בשארית נשימה, בשבוע הבא.

חשבתי- החיים שלה, אין בהם חמלה. צער נחת עליי ומיד אחריו זעם.

נזכרתי במפגש הראשון שלי איתה, באותה מסיבה אצל יוהן. שנה? שנתיים? כמה זמן עבר מאז? חשתי מיד בבחילה קרה ומוצקה מזדחלת אל מעיי. את בעלה, יורק, הכרתי כבר קודם. במפגש ישראלי-גרמני לקידום השלום במזרח-התיכון.יורק היה אז נשיא הארגון. ורוניק הגיעה מידי פעם לאירועים חשובים. האם היה לה תפקיד כלשהו? אינני יודעת. בכל מקרה, הופתעתי באותה מסיבה אצל יוהן, לגלות כמה יפה היא. ואולי ההפתעה היתה קשורה בגילוי שיש מישהו המסוגל לחיות לצידו של יורק, באופן לגמרי פרוזאי, בורגני- הייתי ממש מזועזעת מכך: אדם, בת אדם, אישה.

ורוניק סלייס: עור פנים לבן, גחלילי וקורן מבפנים. דקיקה וגבוהה,שערה בלונדיני- כסוף, אסוף בקפידה ונח בצורה של שבלול במרכד הקודקוד, כיאה לגרמניה אמידה  בגיל המעבר. בהחלט אצילית, סיכמתי ביני לביני. היא ישבה לידי. שאלה מאיזה צד אני הישראלי או הפלסטיני. עניתי:

*Ich bin sowohl von der Opfer- als auch von der Täterseite.

אני מצד הקורבן ומצד המתעלל גם יחד*

החיוך נקרש על פניה. עור פניה שזרח ונשם קודם כבה לאלתר. הרגשתי שהיא התבלבלה. אני מאוד שונאת שלא מבינים את ההומור שלי.

 ישראלית, ישראלית אמרתי בהתנצלות.

סיפרתי לה על תל-אביב, באותה מסיבה עלובה אצל יוהן.

יורק קיפץ בחלל החדר, עם כוס יין אדום בידו וקטל את ציורי השמן החדשים שיוהן צייר והציג על קירות ביתו. "חובבני, דביק, צפוי… אתה לא מוכשר יוהן… זה כל-כך רע," אמר והרחיב את חיוכו כל פעם שאמר את המילה רע.

כל המוזמנים שמעו , הוא דיבר בקול רם, ובאופן כללי היתה לו יכולת לתפוס את החלל לעצמו, לשים את עצמו במרכז ההתרחשויות. כל המוזמנים לא יכלו שלא לשמוע, אבל אף אחד לא הקשיב. אף-אחד לא הצטרף למרחץ המילים. יוהן נבל אל צלחתו ודימה  כאילו יורק מדבר על אדם אחר. כולנו דימינו כאילו יורק מדבר על אדם אחר, על ציורים אחרים, על מקום אחר. היתה ליורק יכולת חזקה לשלוט ברגשות של אנשים אחרים ולכולנו, באופן כמעט מאגי יכולת הכחשה.

איני יודעת אם ורוניק באמת הצליחה להבין שתל-אביב היא עיר הנראת כמו תפאורה: הבתים עשויים מקרטון, החלונות גזורים ברישול ונוטים להתפורר. הכבישים לא תמיד חלקים וצבעם כתוש וממורט מאור השמש הישראלית."זה אור שורף,חורך,לא בריא"…אני זוכרת

שאמרתי, בגרמנית שניגרסה בשיני כמו אבני חצץ.

החול – מצוי בעיקר בתוך הדברים שלא היית רוצה למצוא אותו. כל מה שנוצץ בעיר הזו מיובא ובאיזורים מסוימים מתייחסים למיעוטים כמו בני-אדם. אני זוכרת כמה התאמצתי לדייק בתיאור,לבחור מילים שיביעו אובייקטיביות ויחד עם זאת יעבירו משהו אישי (אפשר לומר, במבט לאחור, סוג של מניפולציה, הנובעת כמובן ממצוקה גדולה). עוד אני זוכרת כמה התכווצתי בחלל שתפסתי. ככל שהתאמצתי יותר בגרוני, כך התכווצתי כולי.

פטריק וחבר שלו גם היו שם,באותה מסיבה, עטופים בהילת נאהבים ובחיוכים אוטמי שיניים. לפטריק היה רומן ארוך וסוער עם יורק, לפני שנים כשעבדו יחד בהמבורג. פטריק היה בקושי בן עשרים, ויורק כבר היה איש משפחה מבוסס, בעל שם.

שתינו שמפניה מוגזת . אחרי מספר שניות הרגשתי בפה דיגדוגים עם תחושה מעומעמת של זיכרון. חשבתי אם ורוניק, שמפטפטת עם פטריק לידי, יודעת שבעלה מצץ את הפה הדובדבני שלו מאות פעמים, בתשוקה שהיא כנראה מעולם לא הכירה ביחסים בניהם.

אחרי הכל, רובנו באותה מסיבה היינו סטודנטים לאמנות לשעבר. היה אפשר לצפות מאיתנו שיהיה לנו ידע בפרספקטיבה ובאשליות.

שבועות אחר-כך, אחרי המסיבה הזו, בעוד מפגש סתמי עם יוהן, בה הוא  משח עליי כהרגלו את כישלון נישואיו השלישים, שאלתי אותו אם ורוניק יודעת שפטריק היה המאהב של בעלה. יוהן ענה כן עם הראש, הדביק את שפתיו החומות חזק אחת על השנייה ונעץ את האצבע המורה עליהן, שלא יסגירו את מה שהוא כבר גילה.

עוד קצת דיברנו על כך. כלומר: אני חקרתי אותו בעניין. מסוקרנת

לשמוע אם היתה  שערוריה, ובעיקר לא ידעתי על מה לדבר עם יוהן. יחסינו הלכו והצטמקו לרכילויות חסרות פשר. הקשר בנינו הלך ונבל. בעצם, כבר באותה המסיבה, לא הרגשתי את יוהן. לא שאלתי אותו לשלומו.

יוהן שעל פי רוב נטה לרגשנות מביכה, ענה בענייניות מחשידה : עוצמת הרגשות, כיסופי-הלב, התשוקה, האינטנסיביות, בהילות הבשר, צריבות הרגש,  כל זה נמנע ממנה כמובן.

הוגש לה: ירידה קצרה מהדרך, משהו חד-פעמי, סתמי וחסר חשיבות….

בקיצור,מרח אותה בטיט בורגני דביק שכנראה מחזיק אותה עד היום, למעט התקפות של מה שהיא מכנה "תחושות מוזרות מפעם לפעם".

כפי שהבטחתי לורוניק,לאחר שיחת הטלפון, ביקרתי אותה בביתה, בכדי לדבר על המסמך והחתימות לאותה בת של חברתה. כל העניין היה חשוד בעיני. מיהי אותה חברה? מדוע בחרה דווקא בי לחתום?

יורק לא היה בבית, אבל נוכחותו המסרסת הביטה בי מתוך הקירות, מתוך עיניה וחיוכיה הדהויים של ורוניק. מיותר לציין שהבית עוצב בטוב טעם. סגנון מודרני, חללים פתוחים אבל לא גדולים מידי, מוארים באופן רך, חם. "מכיל" אפשר היה לכנות את הסגנון הארכיטקטוני, אבל בלתי אפשרי להשתמש במילה מכיל כשמדובר במשהו הקשור ביורק. אולי כאן חשתי באכזריות: הבית לא באמת התאים לו. אני זוכרת שחיפשתי את הריח של הבית בכדי להרגיש משהו שהם לא נותנים או אולי מסתירים ולא מצאתי. הבית לא הריח.

אכזבה ובילבול מילאו אותי.

קאפוצינו? תרצי קפה, שאלה ורוניק.

מים. תודה עניתי.

כמה זמן אתם גרים בבית הזה? שאלתי.

הוא מדהים, אני מתכוונת יפה, כלומר יופי צנוע.

"יופי צנוע"! שוב הגרמנית תקועה כמו חצץ בחלל הפה המיובש שלי. סומק עז הצית את לחיי. כל-כך מביש לבחור בביטוי מתרפס כמו "יופי צנוע". קיללתי את יורק בליבי. רציתי ללכת משם, לברוח. לגמתי מכוס המים (לעזאזל, גם היא היתה מעוצבת ויקרה, אבל לא אמרתי כלום) והתרכזתי בנשימות.

ובכן היא פתחה:"היא צריכה חתימות של בחורה ישראלית עם ילדים, המלצות… את יודעת ביורוקרטיה ועניינים מסוג זה", אמרה.

היא יכולה להתקשר אליי, עניתי. ארצה לפגוש בה ולדעת יותר על המסמך.

"היא בחורה מאוד נחמדה, אולי תוכל גם לשמש לך כבייבי-סיטר לפני שתעזוב את גרמניה", הוסיפה.

יש לנו בייבי-סיטר, עניתי.

אחשוב על העניין עוד קצת. אני חייבת ללכת. סליחה. תודה על המים.

להתראות, הצלחתי לומר. התרכזתי בצעדים עד הדלת. לנשום ולצעוד החוצה בצורה נורמלית.

ורוניק הסמיקה עד האוזניים ואז אמרה בקור רוח ובמבוכה כלשהי- להתראות.

למחרת הביקור בביתה של ורוניק, אזרתי אומץ והתקשרתי אליה.

אמרתי לתוך השפורפרת:"לא ארצה לחתום".

חבל, היא אמרה. מאוד חבל. מדוע? שאלה. "זה רק עניין פורמאלי… חתימה. סך הכל חתימה של שמך. אין כאן שום התחייבות. רק שם."

הקשבתי כשפקעת גושית מתעצבת בדיוק במרכז בטני.

אין כאן עוד ישראלים, הוסיפה. חשבי על כך שוב, בבקשה.

אתקשר אלייך עוד כמה ימים. בבקשה.

חשבתי על ורוניק, פורסת את רוב זמנה הפנוי בגינה. שותלת פרחים באביב, נהנת בקיץ מיופיים ובסתיו שולפת פקעות רקב מבאישות מהאדמה. חשבתי על ביתם:הקירות אוחזים בנאמנות תמונות שמן מקוריות של אמן מאני- דיפרסיבי שהם מכירים, חבר משפחה.

היא לא יודעת שאני יודעת. היא משתפת אותי ברסיסים. היא לא יודעת שהתמונה יושבת במוחי שלמה כבר מספר שנים.

אין בנינו בסיס של אמון.

אני מתאפקת לא לומר לה שאני יודעת. כולם יודעים ורובנו משתעממים משערוריות.

"אני לא חותמת", אמרתי בכוחות אחרונים. אין צורך להתקשר בעוד כמה ימים.שיחת הטלפון המייגעת הסתיימה בנימוס. נימוס אמיתי כמו שהשקר ביחסים בינינו אמיתי.

בסוף השיחה ,בכדי לא להגיע למריבה  גלויה קבענו בריפיון קול שאולי נצא יחד בשבוע הבא לטיול קטן ביער, בו אספר לה קצת על החיים בקיבוץ ובכלל על ישראל. היא לא יודעת כלום, כך אמרה: "אין לי מושג, שמץ של מושג… רק החתימות"…

כן, אפשר.

פשוט נדבר בשבוע הבא.

להתראות. להתראות

***

טלי עוקבי (שם עט), ילידת 1970, כותבת שירה ופרוזה וחיה עם משפחתה בעיר קיל בצפון גרמניה. ספר שיריה הראשון "עור התוף של הלילה" יצא בשנת 2013 בהוצאת אינדיבוק. שיריה התפרסמו בכתבי עת רבים כמו הו!, מקף, עיתון 77, האתר של נילי דגן ויקום תרבות. סיפור קצר שלה בשם "הכוורן" התפרסם באסופת סיפורים קצרים בשם "ניסיון" (הוצאת אינדיבוק 2015). 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


מודעות פרסומת