סיפור קצר: "הדברים המוארים בלילה" מאת שירה כרמי (מתוך הספר "האהבה הכי גדולה בעולם" בהוצאת אחוזת בית)

Posted on 15 ביוני 2015 של

3


בלילה, וזה דבר יפה במיוחד, רואים את הכוכבים נושקים לגג הרעפים עם השיפוע השווייצרי שמעל הבית שלנו. יש שקט גמור. כמו בתוך מערה. אנשים כאן ישנים בלילות. אפילו השומרים. השומר שלנו בא לשמירה עם שמיכת צמר ושתי אוזניות למוזיקה שלו. בהתחלה זה הפריע לנו. אחר כך כבר לא. אם אתה מגיע מישראל, לוקח לך זמן להבין את זה.

הלילות שלי הם לילות של אימהוֹת. אני צריכה להניק את התינוקת כל לילה, ולא משנה מה דעתי על השעה. זה קורה בקומה השנייה של הבית, שמופרדת משאר העולם בסורגים ובמערכת אזעקה. אין סיכוי שאצא משם בלילה. ואף על פי כן, לילה אחד יצאתי החוצה, כי שמעתי את השיר של אריאל הורוביץ מתנגן מכיוון החניה: אם נישָאֵר חלום/ אם נישָאֵר חלום/ מה יכול כבר להיות/ אהבה אחת פחות בעולם ועם הזמן/ אם נישָאֵר חלום אם נישָאֵר חלום/ זה את זו פשוט נשכח. השומר מצא את האֵם-פי-שלוש שזרקנו לפח ותיקן אותו.

השעה היתה שתיים וחצי, ויצאתי מהפּוך בלי להזיז את המזרן יותר מדי, כדי לא להעיר את הבעל שלי שישַן ממש טוב. הכנסתי את הקוד ארבע-ארבע-חמש-שש שמנטרל את האזעקה, ופתחתי את נעילת הסורגים, שבלילה מגינים על החדר שלנו ועל החדר של התינוקת, ובבוקר נפתחים ומתכווצים אל הקיר כמו אקורדיון. אלוהים, היה קר! נזכרתי שראיתי את הפליז האדום עם הרוכסן של בעלי רובץ כמו כלב ליד המיטה, חזרתי לחדר והרמתי אותו ולבשתי אותו על הפיג'מה שלי. הוא היה ענק ועטף לי את הידיים ברוחב לב, וחשבתי איזה כיף לי. אם נישאר חלום/ אם נישאר חלום/ יעברו כל הימים/ ויהיו כל כך דומים זה לזה כמו חיילים. יצאתי מהחדר, השארתי את הסורגים המכווצים מאחורי, ירדתי במדרגות ויצאתי מהבית.

גארד! קראתי, שמעתי את השיר ולא ראיתי כלום עד שהעיניים שלי התרגלו לחושך הזה, ואז זיהיתי את שמיכת הצמר שהיתה מוטלת ליד הגלגל האחורי של הג'יפ. גארד! הוא לא ענה. אולי הוא מפטרל, חשבתי וניגשתי לבחון את השמיכה. אבל לא, הוא לא פיטרל, הוא ישן. זה היה מין מצב כזה, מיוחד. כל האנשים של הבית שלנו ישנו, חוץ ממני. הראש שלו היה מכוסה בכובע גרב, וליד הכתף היה מונח האם-פי-שלוש שזרקנו. הוא חיבר אותו לרמקול מאולתר. לקחתי את פנס השמירה שלו והארתי עליו.

גארד, וייק אַפּ.

הוא הרים בבת אחת את הכובע והתיישב.

אַיי אֶם אַנדֶר קאבֶר! הוא אמר בתוך פיהוק, ולא הייתי בטוחה שהוא מודע לַדו-משמעות של מה שהוא אמר, אז שאלתי אותו אם הוא מתכוון להגיד שהוא מבצע עכשיו מארב סמוי, או שהוא פשוט מתכסה בשמיכה. וצחקתי. הוא התלבט שנייה ואז צחק בעצמו. לא הכרתי אותו. הם נראים לי תמיד אותו הדבר, השומרים, כולם בחורים אפריקאים מקומיים, תמיד לבושים בַּמעיל של חברת האבטחה עם כובע גרב על הראש. אחרי שהוא סיים לצחוק הוא אמר שהוא מתנצל.

איי אם סורי.

למרות שהוא מגיע כל ערב עם שמיכה, הוא יודע שאסור לו לישון בשמירות. סיפרתי לו שאצלנו בצבא אם תופסים חייל ישן, שולחים אותו לכלא. הוא סיפר לי שחֲברה שלו בכלא. מה זאת אומרת, חברה שלך בכלא? היא נכנסה לכלא על זה שהרגה בטעות בנאדם.

אה.

נהגה בלי רישיון.

אה.

אם נישאר חלום/ אם נישאר חלום/ מה יכול כבר להיות/ אהבה אחת פחות בעולם ועם הזמן… אריאל התחיל עוד פעם, וקלטתי שהשיר חוזר בריפִּיט.

אני אוהב את השיר הזה.

אבל זה שיר בעברית.

אני אוהב את המנגינה הזאת, פָּה, פָּה פָּה פָּה פָּה פָּה…

אהבה אחת פחות בעולם… ועם הזמן…

פָּה, פָּה…

על אהבה שכזאת… לא מוותרים… רוצֶה לדעת על מה השיר?

יודע על מה. יכול להגיד לך.

נו, על מה?

על הריקוד של החיות עם הקרניים.

מה?

זה שיר על הריקוד של החיות עם הקרניים. כולם מכירים את הסיפור על הריקוד של החיות עם הקרניים. לא העברית הזה המציא אותו.

איזה סיפור?

פעם בשנה, כשאת רואה את הירח עגול בשמים, החיות עם הקרניים עושות מסיבה ורוקדות כל הלילה. רוקדות… אוכלות אגוזי מָרוּלָה… וכל שאר החיות מקנאות. אז לילה אחד הנמר לקח דבש והדביק לעצמו קרניים לראש, ובא גם למסיבה. הוא רקד כל הלילה ואכל אגוזים, אבל היה חם, אז הדבש נמס ונפלו לו הקרניים.

כן?

כן, נפלו לו. מהחום.

ומה קרה אז?

החיות עם הקרניים גילו שזה הוא, אז הוא ברח. אם הוא לא היה בורח הן היו אוכלות אותו, את מבינה.

אני חושבת. אבל אין את זה בשיר.

את מה?

את הסיפור עם הקרניים.

אז מה כן יש?

בחור שמבקש מהאהובה שלו לא לוותר על האהבה שלהם, לא להפוך אותה לחלום.

גם אני חלמתי עכשיו על החברה שלי.

מה זה עכשיו? עכשיו-עכשיו?

ישנתי. מצטער.

טוב, מה חלמת?

שהיא שמה קרניים ונלחמת בשוטרים ובורחת מהכלא. אולי בגלל השיר.

היה קר נורא. שיפשפתי את הירכיים עם הידיים שבפליז והתחלתי לקפוץ. קאם אוֹן, מדאם, הוא הרים את השמיכה והזמין אותי לשבת לידו, שזה דבר שהוא לגמרי לא מקובל. התיישבתי. שמרתי ממנו מרחק מספיק ומשכתי את השמיכה. היא הריחה כמו שרפה של קוצים. דמיינתי שאני אישה אפריקאית שיושבת בקוּמוּשה באמצע הלילה ושרה בקול רם יחד עם אחיה הגדול.

בואי… כי כל כך פשוט לראות…

פָּה פָּה פָּה…

שאהבה שכזאת… שוב לא נפגוש… כל החיים…

הוא זימזם פָּה פָּה פָּה ואני שרתי בקול רם את המילים, וציינתי לעצמי שהשיר יפה. גם לי היתה אהבה כזאת, פעם. יותר מכול אני זוכרת את הסוף שלה. הייתי נערה, ישבנו על שק השינה שלי בלילה במחנה קיץ של הצופים. מעל האורנים של יער הזורע ראינו כוכבים. קראו לו יהב. הוא טימטם לי את הצורה. כל בוקר הוא היה מגיע ההפך. כן לא כן לא כן לא כן לא. בלילה הייתי חולמת עליו, ובבוקר הוא היה נפרד ממני. בלילה הייתי שוכחת אותו, ובבוקר הוא היה חוזר אלי. בלילה ההוא ביער הזורע סיכמנו יום שלם שבו הוא חזר ונפרד ממני שלוש פעמים. ישבנו על שק השינה וכל אחד חיבק לעצמו את הברכיים. דיברנו. השיחה רתחה כמו מרק של מכשפה. האורנים הטילו צללים חיים עם כוונות רעות. בררתי מילים. הוא לא ברר. הוא אמר שאני אוהבת אותו הרבה יותר מדי.

אתה תתחתן איתה, עם החברה שלך?

כן. רוצָה תירס?

לא.

אבל אם היא תהיה הרבה זמן בכלא, אז תהיה לי אישה אחרת אולי.

בסוף כן לקחתי תירס. כשהסתיים המחנה אמרתי ליהב שעכשיו אני זאת שנפרדת ממנו, ושאצלי זה קורה רק פעם אחת ולכן זה סופי. עטפתי את המוח שלי בטפט — את לא מדברת עם יהב שחר יותר בחיים — ועמדתי בזה. בלילות הייתי בוכה כמו תינוקת שניסתה ללכת וחטפה מכה בראש, ובבקרים הייתי שמה תיונים של תה קמומיל על העיניים שלי כדי להוריד את הנפיחות.

אני יכול להראות לך את החברה היפה שלי בפייסבוק, מדאם. יש לך פייסבוק?

הוא הפתיע אותי, עם העניין של פייסבוק, לרוב הזימבבואנים אין אינטרנט בכלל. נכנסתי הביתה, כולם עוד ישנו. לקחתי את האייפד, סחבתי אותו איתי שוב החוצה לאותו המקום שמתחת לשמיכה, ונכנסתי לפייסבוק. שאלתי אותו איך קוראים לחברה, אבל לא הבנתי את התשובה שלו. נתתי לו שיחפש בעצמו. המסך המואר של האייפד הבהיר את האצבע השחורה שלו, בעוד שהלילה החשיך את האצבע הלבנה שלי. האצבעות שלנו נראו עכשיו כמעט אותו הדבר. הוא הפנה אלי את המסך עם הפרופיל. החברה שלו מתחת לעץ. הסטטוס האחרון שהיא פירסמה היה מלפני שנה בערך, וכתוב בשוֹנָה, השפה המקומית. לא הבנתי כלום. הוא תירגם.

טוב להתעורר בבוקר עם פְּרֶייר.

מה הכוונה?

שהיא אוהבת אותי. פְּרֶייר זה אני, קוראים לי פְּרֶייר.

וכמה זמן אחרי זה…

באותו יום! נסעה נסעה נסעה ו— באנג! אבל עכשיו אני יראה לך את השנייה.

הוא חזר לשדה החיפוש של השמות, ואז הבנתי שכבר יש לו עוד מישהי. זה עיצבן אותי קצת, אבל לא התערבתי. גם השנייה עמדה תחת עץ.

אתה מצלם את כל החברות שלך ככה, מתחת לעץ?

כן. זה יפה.

זה את זו פשוט נשכח/ כמו הקיץ שדעך ניעלם מהעולם… פְּרֶייר המשיך לזמזם פָּה פָּה פָּה, אבל עכשיו לא היה לי חשק לשיר יחד איתו. נזכרתי שהיו לי תרגילים בהתאפקות. כשהכאב היה בלתי נסבל והייתי מוכנה לוותר על הכול רק בשביל לשמוע את הקול של יהב — הייתי, למשל, שוברת משהו במטבח. כוס או צלחת, לא משנה, העיקר שיהיו הרבה רסיסים. משהו שיכול להרגיז את אמא עד כדי כך שהייתי מוכרחה לנקות אותו ישר, במקום להתקשר. הייתי מנקה ומנקה ומנקה, ואחרי כמה דקות הייתי חושבת, איזה מזל שלא נכנעתי לעצמי. מסתכלת על הרסיסים המתים בתוך היעה ומתְחזקת מזה. לא תודה, אין לי כוונה לגמור ככה. הרבה פעמים ביצעתי את התרגיל. שחטתי סרוויס שלם, באותו קיץ. אספתי יום של גבורה, ועוד יום של גבורה, ושבוע, ושבועיים, וחודש, ושנה, והברקתי את הטפט שעטף לי את המוח — אני לא מדברת עם יהב שחר יותר בחיים.

אבל פייסבוק הזה. עשרים שנה עברו, ועכשיו יש פייסבוק, וכמובן שביקרתי בדף שלו כמה פעמים. כל פעם חשבתי איזה מזל זה שאי-אפשר לראות מי מבקר בתוך הדף שלך. הדף שלו היה פתוח לכולם, וככה למדתי שהוא גר בגליל, גרוש, בלי ילדים, עובד ביוקנעם, בהיי-טק. בתמונת הפרופיל הוא עומד על פסגה באיזה טרק או משהו. נראה אותו הדבר עם השיער והכול, רק עם קמט חדש על המצח.

מרשָה לי לשלוח הודעה לחברה שלי בכלא, מדאם?

בטח, למה לא.

נתתי לו שוב את האייפד. הוא החליף את שם המשתמש של פייסבוק לפְּרֶייר מָפוּגֶה. לא לקחתי את זה בחשבון, ולמען האמת, לא היה לי נוח לראות את האייפד שלי ככה, תחת השם שלו. כאילו שהוא בעל הבית ואני האורחת הזרה. שאפתי אוויר ובלעתי סבלנות. הרמתי את העיניים גבוה לשמים, הסתכלתי על אלפי הכוכבים ונזכרתי שבעלי אמר לי פעם שאי-אפשר לראות מכאן את כוכב הצפון, כי אנחנו מתחת לקו המשווה.

אני אוהב אותך, אישה יפה.

הוא שלח הודעה לחברה שלו בכלא. כתב באנגלית, אולי כדי שגם אני אוכל לקרוא.

אני אוהב אותך, אישה יפה.

הוא שלח גם לאישה השנייה, ואז יצא משֵם המשתמש והחזיר לי את האייפד שלי. חשתי הקלה. אם הוא לא היה מחזיר אותו עכשיו מיוזמתו, הייתי חוטפת אותו ממנו בלי להסס.

אתה מרשה לעצמך הכול, אה? ישן בשמירות, מחזיק שתי נשים.

מצטער.

וגם זה שלקחת את האם-פי-שלוש שלנו, ככה, בלי רשות. לפחות היית לוקח בשקט, ולא מנגן את זה עם רמקול בחניה.

מצטער.

ועוד בקול רם כל כך!

פעם קראתי באיזה מקום שאנשים שיש להם עניין לא סגור, ממשיכים לרדוף אחריו כל החיים, גם אם זה לא במודע. ניסיתי לחשוב באיזו צורה העניין העתיק שלי עם יהב שחר משפיע עלי גם היום. נתתי עוד ביס בתירס שלי. השעה היתה עשרה לארבע, ונכנסתי לפייסבוק. חיפשתי אותו. זה היה קל. חמש שניות אחר כך הוא חייך אלי מהפסגה של הטרק. הלוואי שהיה רואה אותי פה, גרה בבית היפה הזה, באפריקה, עם הבעל שלי ושני הילדים.

אחרי שנעלמתי, הוא רדף אחרַי חודשים ארוכים. התקשר כל יום, שלח מכתבים, פרחים, התקשר לאמא שלי לעבודה, התחנן שתתערב. הוא רצה אותי כי לא רציתי אותו, זה היה לי ברור. זה היה מין דבר דפוק כזה. פחדתי לרצות אותו מחדש וככה לגרום לו שוב לא לרצות אותי. אם כבר לא להיות ביחד, חשבתי, לפחות שהוא יהיה המתוסכל. הנשק שלי הוכיח את עצמו. אסור לי לדבר עם יהב שחר יותר בחיים.

אבל הלילה היה מין לילה כזה, וישבתי מתחת לשמיכה החמה. השומר לידי, הבעל ישן, הילדים ישנים, והמרחק משם היה של עשרים שנה וחמשת אלפים קילומטר. התחילה לדגדג בתוכי ההתרגשות המסוכנת שלי. הרעיון לשלוח ליהב הודעה בעַט בי כמו עוּבָּר ערני. ומכיוון שאני מכירה את עצמי היטב, ידעתי שעשר דקות בלבד יידרשו כדי להפוך את הרעיון למעשה. חסכתי מעצמי את הטרחה שבאותה התלבטות מדומה — כן או לא לשלוח — שסופה היה ידוע לי מראש, ונגעתי עם האצבע בריבוע הכחול של שליחת הודעה ליהב שחר, שהוא עצמו חייך אלי מהפינה של המסך כאילו שהוא מצפה לי.

היי יהב! מה קורה? זוכר אותי?… עברו הרבה שנים…

אחר כך מחקתי את הזוכר אותי, זה נראָה לי פתטי מדי. והורדתי את סימן הקריאה.

היי יהב, עברו הרבה שנים…

רומנטי מדי.

היי יהב, מה קורה?

לקוני מדי.

היי יהב, מה שלומך? מצאתי אותך במקרה בפייסבוק 🙂

כן, סתמי באופן מספק. שלחתי. מהר, לפני שאתחרט. נהיה לי חם והורדתי את השמיכה עד הברכיים. השומר קילף לעצמו קלח תירס. יכולתי להישבע ששמעתי את הטפט מתקלף באלימות מהצד הפנימי של המצח שלי. ציפור לילית ייללה. בואי כי כל כך פשוט לראות/ שאהבה שכזאת שוב לא נפגוש כל החיים…

פָּה פָּה…

טוב, מספיק עם הפָּה פָּה פָּה הזה שלך. וגם עם השיר. כמה אפשר, עוד פעם ועוד פעם. תסגור את זה כבר, עוד תעיר לי את התינוקת.

הוא לא סגר, אבל חיבר לעצמו אוזניות.

השעה בישראל היתה חמש לפנות בוקר. יהב בטח יראה את ההודעה שלי רק בעוד כמה שעות. המחשבה הזאת הרגיעה אותי, אין סיבה להיות במתח עכשיו. אבל עצם החשש הזה שלי מלהיות במתח הכניס אותי למתח. מה פתאום אני חוששת מזה. יכולתי להמשיך להתיש את עצמי במחשבות טורדניות, אבל חדלתי באחת. צליל של הודעה הקפיץ אותי. השומר ישב עם האוזניות על האוזניים ועצם את העיניים ולא ידע מכלום.

היי! מה שלומֵךְ?

בום. יהב שחר. הא ענה לי ישר, והדבר היחיד שעלה לי לראש היה, אם לא לדבר איתו בחיים פירושו עד היום שאמות, או שעשרים שנה זה מספיק. כמו שאומרים מאסר עולם, אבל לא מתכוונים לעולמי עולמים. עניתי לו את הדבר הראשון שזרם לי לאצבעות.

בסדר, מה פתאום אתה ער בכזאת שעה?

ואחרי שנייה הוא ענה.

מה פתאום את ערה בכזאת שעה?

המילים הראשונות שכתבנו אחרי כל הזמן הזה הקפיצו בתוכי את הדיבור שלנו, המוכר. את השיחות הארוכות, את איך שהיינו קופצים בזריזות מנושא לנושא, וצוחקים, ושנונים, תמיד היינו שנונים ביחד, ואת איך שהוא היה מלקק לי את האוזן כי גילינו שזה עושה לי טוב, ורואים את הסדרה "שולחן לחמישה" מתחת לשמיכה, ואת איך שפחדתי שהוא יקום, תמיד פחדתי שהוא יקום ויגיד משהו כמו, אני לא יודע מה יש לי פתאום, אני לא יודע מה אני רוצה.

מה פתאום את ערה, הוא שאל אותי, ולא ידעתי מה לענות. מה פתאום הייתי ערה בלילה ההוא, יושבת מתחת לשמיכה עם השומר ואוכלת תירס ושומעת שיר בעברית בריפִּיט, כאילו הייתי נערה מתבגרת שיצאה לטיול, או הלכה לאיבוד או משהו. לא ידעתי מה לענות ולכן לא עניתי. השארתי את השאלה המוארת הזאת תלויה עוד כמה דקות, ולאחר מכן כיביתי את המכשיר. נשענתי עם הגב אל הג'יפ. האור הראשון של הבוקר הבא הפציע מעל שדרת הברושים, וחשבתי כמה יפה כאן. וחשבתי על יהב ששוכב עכשיו במיטה שלו עם הפייסבוק שלו ולא מבין לאן נעלמתי. ואספתי את קלחי התירס המרוטים וקילפתי מגופי בעדינות את השמיכה, שלא להעיר את פְּרֶייר, ששוב נרדם. בחנתי אותו וציינתי לעצמי שיש בזה משהו נחמד דווקא, באיך שהוא נרדם בשמירה. בזה שהוא לא נלחם בעצמו, אלא סתם, ישן לו בכיף. חוטי האוזניות נזלו מכובע הגרב שלו כמו שני נחלים, ובזכות השקט המוחלט שמסביב יכולתי לשמוע את השיר מתנגן מתוך האוזניות. אם נישאר חלום/ אם נישאר חלום/ מה יכול כבר להיות/ אהבה אחת פחות בעולם.

***

שירה כרמי זכתה בשנת 2013 במקום השני בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" ובמקום הראשון בתחרות "צרצר פיס". "האהבה הכי גדולה בעולם" (אחוזת בית) הוא ספרה הראשון.


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


מודעות פרסומת