ראיון עם המשוררת והמתרגמת טל ניצן

Posted on 21 במאי 2015 של

4


היי טל, בימים אלה מתפרסם ספר הפרוזה הראשון שלך "אֶת כל הילדים בעולם" (הוצאת אחוזת בית). נתחיל בשאלה המתבקשת – אחרי שנים של עיסוק בשירה ובתרגום, מה הביא אותך לכתוב ספר פרוזה? כתבת פרוזה תמיד או שמדובר בפריחה מאוחרת?

התשובה די פרוזאית… מה שהביא אותי, או בעצם מי שהביאה אותי לכתוב פרוזה, היתה העורכת והמו"לית שרי גוטמן שפנתה אלי וביקשה ממני לכתוב רומן. ברגע הראשון זה נשמע לי רעיון מטורף, ברגע השני הרומן התחיל להיכתב, או ליתר דיוק, הרומן שחיכה שנים בתודעה קיבל אפשרות להיכתב: הוא כבר היה שם, הוא הלך נכתב במחשבה, ועכשיו התיישבתי לסדר ולהקליד אותו.

בעבר כתבתי ופירסמתי סיפורים בכתבי עת ובמוספים לספרות. אחר כך מצאתי את הקול שלי בשירה, אבל תמיד שמרתי על קשר עין עם הפרוזה, בתרגום ובעריכה. ספר השירה האחרון, 'להביט באותו ענן פעמיים', כולל לא-מעט קטעי שירה בפרוזה, ואולי גם בהם היה משהו שבישר שהרומן הנסתר הזה עתיד לצאת.

במה מתבטאים ההבדלים בין כתיבת פרוזה לכתיבת שירה?

שירה היא לרוב הבזקים של השראה, צריך להיות קשובה וללכוד אותם. לכתוב רומן זו מלאכה, משימה כבירה. זה ללכת לעבודה, לתת שעות לבוס. כשאני כותבת שיר אני אף פעם לא חושבת על הקוראים, אני הכי לבד בחדר גם אם הוא 'נכתב' בהליכה ברחוב. בפרוזה אני לגמרי מביאה אותם בחשבון, הם פקטור, אני בוחנת את הכתוב מול הנוכחות הערטילאית שלהם. בכתיבה עצמה התברר לי שההבדל הכי מוחשי הוא משהו שאפשר לקרוא לו 'ארגון האינפורמציה'. אפשר לומר שמושג האמת שונה בשירה ובפרוזה. בפרוזה יש שיקולים של אותנטיות, קוהרנטיות, רצף, אמינות, התקבלות על הדעת – גורמים שלא רלוונטים לשירה. בכתיבת הרומן ויתרתי על איזו חירות שהיתה – שעוד יש לי – בשירה, לטובת משהו אחר.

הרומן עוסק באם יחידנית ובנה הקטן, בגבר רווק ובנערה מתבגרת מיוסרת. ההחלטה להתמקד בדמויות כאלה (בעלות גיל וסטטוס משפחתי מסוים), היא החלטה מודעת לפני שמתחילים לכתוב, או שהדמויות והמאפיינים הברורים שלהן נוצרו תוך כדי כתיבה?

הרומן התחיל מהן. ארבע הדמויות האלה הולכות איתי כבר שנים, אני קשורה בהן. כשאני אומרת שהרומן כבר היה שם, הכוונה בעיקר אליהן. בשבילי הנושא הגדול של הרומן הוא הקושי והאיום על דמויות פגיעות ו'רכות' בחברה שהולכת ונעשית יותר קשוחה ואלימה. כל אחת מהן צריכה להתמודד עם הקושי הזה באיזה אופן, עד כדי סכנה לקיומן.

עטיפה ק את כל הילדים בעולם

הספר מתרחש בעיר הגדולה – הרועשת, הסואנת. בתור מישהי שמסתובבת לא מעט בעולם וחיה אותו גם דרך התרגומים – האם בישראל יש בכלל "עיר גדולה" הדומה למטרופולינים בעולם? האם הניכור המיוחס לכרך הגדול הסואן אפשרי במדינה שבה כמאמר הקלישאה "כולם מכירים את כולם"?

העיר הגדולה אמנם שם, אבל למעשה הספר מתרחש בשוליה, בגבעתיים. הדמויות האלה לא מספיק חזקות כדי לחיות במרכז העניינים, הן נהדפו. העיר הופכת לעוד אחד מהכוחות שספק אם הדמויות יכולות לגבור עליו. אבל הבדידות שלהן לא קשורה בהכרח לניכור שנכרך לרוב ב"עיר גדולה" אלא לאותה נקודת תורפה שטבועה בהן: הן לא מאלה ש"מכירים את כולם".

אחרי שסיימת לכתוב את ספר הפרוזה הראשון שלך, מתעורר בך חשק להמשיך ולכתוב את השני, או שאת מרגישה צורך לנוח ולהתרחק מהכתיבה הספרותית לזמן מה (אולי לתמיד)? או במילים אחרות: האם כתיבת ספר מחדשת ומעוררת את מעיין היצירה, או דווקא מייבשת אותו עד שאפשר לצבור עוד כוחות כדי לחדש את נביעתו?

למען האמת אני בעיצומו של הרומן השני, שהתחלתי לכתוב זמן קצר אחרי שסיימתי את הראשון, ומסתמן כשונה מאוד ממנו. מתברר שעצם הכניסה והשהייה במצב כתיבה, שמחייב איזו הפניית עורף לשגרה ולתביעות שלה, יש בו משהו מפרה. מצד שני כתבתי פחות שירה בתקופה הזאת. הפרוזה דרשה את מלוא המשאבים, ומלבד זה כל המנגנון – המבט, החשיבה, ההשראה – מכוּונן אחרת.

ועכשיו לכמה שאלות כלליות יותר על פועלך הספרותי עד היום – נתחיל בתרגום. איך הגעת לתרגום? זה משהו שתמיד רצית לעשות או הגעת אליו במקרה? או בקיצור –תוכלי לספר על ההתחלה שלך בתחום?

לא תכננתי את זה. התחלתי במקרה משיר יפהפה של פדריקו גרסייה לורקה, 'עם צאת הלבנה', שקראתי בספרדית והוא ממש תבע ממני לתרגם אותו (אמילי דיקנסון: "כשאני מרגישה שראשי נערף מעלי…"). הייתי סטודנטית (לתולדות האמנות וללימודים היספאניים), זה נראה לי מעשה מאוד הזוי ולגמרי הכרחי. אחר כך תרגמתי ספר שירה של אוקטביו פאס, 'סלמנדרה', זה היה הרבה יותר מרגש מכתיבת עבודות סמינריוניות. ואחר כך התחלתי לתרגם גם ספרי פרוזה והעיסוק הזה הפך מעצמו למקצוע.

tal nitzan (by iris nesher)טל ניצן. צילום: איריס נשר

את בוחרת את הספרים שאת מתרגמת, או מתרגמת את מה שמציעים? האם את צריכה לאהוב את הספר שאת מתרגמת?

בהתחלה תרגמתי ספרים שהוצעו לי, אחר כך התחלתי למצוא ולבחור יצירות שנראו לי ראויות לתרגום. בהמשך ערכתי את סדרת 'לטינו' בהוצאת הקיבוץ המאוחד, שהספרים שיצאו במסגרתה נבחרו על ידי. יצא לי לתרגם כמה ספרים שלא אהבתי – זה הופך את המלאכה להרבה יותר קשה ואבסורדית. קורה – והרבה – שיצירות בינוניות רואות אור. אבל לטרוח לשכפל אותן בשפה אחרת זה כבר פחות מתקבל על הדעת.

 היום אני כותבת יותר ומתרגמת פחות, ובכל מקרה לא הייתי מתרגמת ספר שאני לא אוהבת. את הספר האחרון שתרגמתי, 'תחת כיפת השמים' של חסוס קראסקו (עם עובד), אהבתי מאוד: זה ספר ייחודי, מסוגנן, מלא עוצמה, שלכד אותי מהפיסקה הראשונה – אתגר מענג לתרגום.

ושאלה קצת ילדותית: מה יותר קשה לתרגום – שירה או פרוזה?

לי קל יותר, משמעותית, לתרגם שירה. אני מוצאת שהעברית היא שפה נפלאה לשירה, ונוקשה ובעייתית ולא נעתרת בקלות לתרגום פרוזה: יותר היתקלות בקיר מנשיקה דרך המטפחת.

לסיום, בקשה זהה מכל מי שהתראיין אי-פעם ב"קורא בספרים" – תוכלי להמליץ על ספרים שאת אוהבת (בכל הז'אנרים)? ואולי גם תוכלי לציין ספר שלדעתך לא זכה להערכה או להכרה שהוא ראוי לה.

ארבעה ספרי שירה טובים שראו אור לאחרונה: 'הבית לָקח', ספר ביכורים חזק ומפתיע של מיטל זהר (הליקון), 'שטחים פתוחים', ספר ביכורים של מאיה ויינברג, תגלית מקסימה (עיתון 77), 'עד הבוקר' המטלטל של הילה להב (הקיבוץ המאוחד) ו'אררט' של נורית זרחי (הקיבוץ המאוחד), שלא מאבדת את הכוח להפתיע ולהפעים.

בשירה מתורגמת חזרתי אל 'כל השירים' (קשב לשירה) של המשורר השוודי הגדול, חתן פרס נובל, תומס טראנסטרומר, שמת לא מזמן.

בפרוזה עברית אהבתי את 'סוס אחד נכנס לבר' הנהדר כל כך של דוד גרוסמן (הספריה החדשה), 'בתים של אחרים' הסוחף והאינטנסיבי של דקלה קידר (זמורה ביתן), את 'גדר חיה' המעולה של דורית רביניאן (עם עובד) ואת 'מתנות החתונה' של שמעון אדף (כנרת-זב"מ), מוזר, עשיר ומפתיע, בכתב היד האדפי המובהק.

בתרגום, ולמעשה בכלל, הספר הכי טוב שקראתי לאחרונה הוא 'החוחית' של דונה טארט. ספר לא נטול חולשות ויחד עם זה יצירה אפית אדירה, מהפנטת. החלק האחרון – שחזרתי וקראתי שלוש פעמים – הוא יצירת מופת בפני עצמה.

ובאנגלית אני קוראת עכשיו את המשורר האמריקאי הצעיר, ממוצא רוסי, איליה קמינסקי, משורר נפלא.

בפינת הספר שלא זכה להכרה שהוא ראוי לה הייתי רוצה לציין את אחד הספרים הראשונים שתרגמתי לסדרת 'לטינו', 'התמימים הקדושים' של מיגל דליבס הספרדי – ספר פיוטי, נוקב, הומניסטי, עם עוצמה מיתית, הישג אמנותי מדהים ואחד הספרים הטובים שקראתי.

31-3760-B(1)

***

טל ניצן היא משוררת, סופרת, עורכת ומתרגמת. פירסמה עד כה שישה ספרי שירה, האחרונים שבהם 'להביט באותו ענן פעמיים' (קשב לשירה) ו'לחצר הפנימית' (אבן חושן), ואחד-עשר מבחרים משירתה תורגמו וראו אור בספרדית, בפורטוגזית, בצרפתית, באיטלקית, באנגלית ועוד. ערכה שלוש אנתולוגיות לשירת אמריקה הלטינית ולשירת מחאה עברית, תירגמה כשמונים ספרי פרוזה ושירה מספרדית ומאנגלית, ופירסמה שלושה ספרי ילדים ונוער: 'הרפתקאות דון קיחוטה' (הקיבוץ המאוחד) ו'שקספיר לפני השינה' (אחוזת בית) – עיבודים ליצירות הקלאסיות – ו'בארץ אחרת' (עם עובד), פרי עטה.

על יצירתה זכתה בשלל פרסים, ביניהם פרסי שר התרבות למשוררים בתחילת דרכם ולספר ביכורים, פרס היצירה למתרגמים, פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, פרס ראש הממשלה לסופרים, פרס ברנשטיין לשירה, פרס אקו"ם ליצירות שהוגשו בעילום שם ועוד.

בימים אלה ראה אור רומן הביכורים שלה, "אֶת כל הילדים בעולם", בהוצאת אחוזת בית.​

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן

לאתר הבית של טל ניצן לחצו כאן.

אֶת כל הילדים בעולם

מאת

טל ניצן

 

(191 עמודים, 64 ₪)

*****

"אֶת כל הילדים בעולם", רומן ראשון מאת המשוררת והמתרגמת המוערכת טל ניצן, הוא סיפור עדין וטעון על ארבע דמויות אנוש וחתולה אחת, שבמהלכו נרקם קשר זהיר בין גבר לאישה צעירה וילד קטן, הגרים דלת מול דלת. היא, אלי דיין, כתבת תרבות ברשת, שעברה מדרום תל אביב לבניין ישן בגבעתיים עם בנה, נועם. הוא, אלכס קוגן, בחור מתבודד ושתקן, חולק את דירתו עם חתולת רחוב שבאה ויוצאת כרצונה. כשאלי מספרת לנועם סיפורים לפני השינה, צלילי הגיטרה של אלכס חודרים את הקיר. כשאלי מחפשת הרפתקאות מיניות עם גברים זרים, אלכס מנהל רומן אסור חשאי. נועם הקטן – מדמויות הילדים המכמירות שנוצרו בספרות העברית – הוא שיסלול לשני המבוגרים את הדרך להיחלץ מן המבוי הסתום ששניהם לכודים בו, שעה שמעל ראשו שלו נקשרת סכנה גדֵלה והולכת. 

בעלילה נשזר גם סיפורה של סיוָן, נערה שנפשה מיטלטלת בסערות גיל ההתבגרות. היא מחפשת טעם לחייה, מתעבת את גופה ומתייסרת בנידוי חברתי. גם סיוָן –  כמו אלי ואלכס – היא דמות שבירה שמפרפּרת במציאות המתאכזרת לרגישוּת-יתר, והקשר המפתיע בינה לשאר הדמויות יתבהר במהלך הרומן. 

ברקע, כמו דמות נוספת, העיר הגדולה, הסואנת, האדישה אל היחיד, העלולה לרמוס אותו בכל רגע. עיר שהיא גילום ההוויה הישראלית הדורסנית, בָּמה למלחמת הישרדות יומיומית – נפשית, קיומית ­– שעקבותיה נמצאים בכל שורה בסיפור: אצל אלי החרֵדה מפני פורענות שצפויה לה ולבנה האהוב במפגש עם העולם הקשוח; אצל אלכס המשותק מביישנות, המתקשה להגיח מבדידותו; אצל סיוָן שאינה מצליחה למצוא אחיזה; וכן בהתעמרות שנאלצת אלי לספוג מן הבוסית שלה, וביחסים המנוכרים והחלולים שהיא מנהלת עם גברים אנונימיים, ואפילו בחילופי העונות ובנוף העירוני הנוקשה והמכוער.

זהו עולם קר של אלימות שרירותית, שכנגדו מציב הרומן רגעים של עדינות אין-קץ, רוך ופגיעוּת, ובסופו הדרמטי ­– אולי פתח לנחמה ולגאולה. ומעל לכול תלויה השאלה, איזו תקווה יש לחברה נעדרת סובלנות כלפי המתקשים לעמוד בקודים הכוחניים שנטבעו בה. 

"אֶת כל הילדים בעולם" הוא רומן בשל שחושף את יכולותיה של טל ניצן ככותבת פרוזה, לאחר שזכתה בפרסים ספרותיים רבים על שירתה ועל תרגומיה.

עטיפה ק את כל הילדים בעולם

מודעות פרסומת