קצרים על שלושה ספרי ילדים: "דב ושמו פדינגטון", "בועה על חוט" ו-"החיים המאושרים שלי"

Posted on 19 במאי 2015 של

2


"דב ושמו פדינגטון" מאת מייקל בונד. איורים: פגי פורטנם. מאנגלית: אברהם יבין (הוצאת אחוזת בית)

דב קטן מגיע מפרו הרחוקה לתחנת הרכבת פדינגטון באנגליה, חבוש בכובע ובידו מזוודה. מר וגברת בראון שהגיעו לאסוף את בתם מהתחנה, נתקלים בו ומתחילים לדבר איתו. הם מבחינים בתווית שמודבקת על מזוודתו ובה כתוב "נא לדאוג לדב הזה. תודה". אחרי התלבטות קצרה מחליטים מר וגברת בראון לאמץ את הדב ולקרוא לו על שם התחנה בה מצאו אותו – פדינגטון.

מכאן והלאה העלילה מגוללת שלל אירועים בהם מסתבך פדינגטון – הזר האולטימטיבי – כשתמיד לבסוף הוא מצליח להלחלץ מהם כשידו על העליונה.

הספר הזה חמוד ומתוק במידה שקשה לתאר. מדובר בתענוג צרוף, בעיקר אם אתם חובבים סיפורים יפים שנכתבו לילדים. אפשר לנתח את סיפורו של פדינגטון בראי של בעיות הגירה ויחס לזרים, אבל את זה אשאיר למומחים.

בשורה התחתונה – פדינגטון הוא חמוד ומצחיק, וגם מעורר הזדהות. הוא לא מבין עד הסוף את חוקי החברה החדשה בה הוא חי, אבל להבדיל מרוב בני האדם שמנסים להתאים את עצמם לסביבה החדשה ולמצוא חן בעיניה – לפדינגטון לא איכפת. הוא הולך קדימה ופועל על פי ההגיון הפנימי שלו, מבלי שיש לו צורך לקבל אישור ממישהו. כשהוא מגיע עם משפחתו החדשה לחנות בגדים בלונדון כדי לקנות לו מעיל חדש, הוא מוצא עצמו חומק אל חלון הראווה ומקים שם מהומה לאחר שנתקל במדפים ובבובות. כשאיש הבטחון של החנות עוצר אותו ואומר שמתפקידו לתפוס את הפושעים, פדינגטון אומר "אבל אני לא פושע […] אני דב!".

וכאן טמונה אולי הייחודיות של פדינגטון בתור מהגר וזר – הוא בסופו של דבר לא בנאדם, ולכן החוקים של בני האדם לא חלים עליו. זרותו לא מאיימת עליהם, ובני האדם סולחים לו בסופו של דבר על כל מעשיו הלא מנומסים והבלתי תקינים חברתית.

 פדינגטון חזית עטיפה

"בועה על חוט" מאת יעל קלו-מור. איורים: רעיה קרס (הוצאת עם עובד)

ספר שירה לילדים נשמע כמו משהו משונה במיוחד, ולכן ניגשתי לספר של יעל קלו-מור (איורים של רעיה קרס) בחשדנות מסוימת ואף בחוסר חשק. בלי לשים לב, היו לי ציפיות לפגוש ספר מתחכם וגבה-מצח.

ובכן – לא מיני ולא מקצתי. כשהתחלתי לקרוא בספר, פתאום נזכרתי שרוב הספרים לילדים קטנים, הם למעשה שירה ולא פרוזה (מעצם העובדה שרובם כתובים בחרוזים). ההבדל בין ספרה של קלו-מור למרבית ספרי הילדים טמון בהיעדר גיבור מרכזי אחד; ב-"בועה על חוט", כל שיר הוא למעשה סיפור ילדים קצרצר שמכיל דמות אחת או שתיים.

רוב השירים בנויים על אי-גיון (נונ-סנס) ופנטזיה. למשל, השיר השני בספר, מתאר "שלכת הפוכה" – מצב בו העלים נושרים כלפי מעלה עד שהם מכסים את העננים; בהמשך מופיע גינה ובה במקום פרחים צומחות נעליים, וגזע עץ תפוז שאוכל את התפוזים מענפיו עד קשה לו לזוז, ופסנתר שמתעורר לחיים כשבני הבית לא נמצאים – שר ומרקד ומנגן נעימות שונות, עד שבני הבית חוזרים ואז הוא שב למקומו ומעמיד פני דומם.

לא כל השירים אחידים ברמתם, אבל כמעט בכולם יש את קסם הפנטזיה הזה.

לקראת סוף הספר הופיע שיר שמגשים חלום משותף להמון אנשים – מגלשה שמגיעה מחדר השינה עד לגן (או במקרה שלנו – לעבודה או ללימודים).

אני לא אוהב להשתמש במילה מקסים, אבל הספר הזה פשוט מקסים (ויפה).

 בועה על חוט

"החיים המאושרים שלי" מאת רוסה לגרקרנץ. איורים: אווה אריקסון. משבדית: דנה כספי (הוצאת טל-מאי וידיעות ספרים)

ספר הילדים השלישי שקראת השבוע נמצא בדיוק בתווך בין שני הספרים האחרים; בעוד "בועה על חוט" מיועד להקראה לילדים קטנים ו"פדינגטון" מצריך כבר כישורי קריאה של ממש (או כישורי הקשבה מצויינים – כי יש בו לא מעט מלל), "החיים המאושרים שלי" מתאים ממש לאלה שמתחילים לקרוא. יש בו אמנם מעל 130 עמודים, אבל ברובם מופיע משפט אחד או שניים בפונט גדול, לצדם של איורים המתארים את הכתוב באופן ויזואלי.

מדובר בסיפורה של ילדה שוודית בשם דוני שכדי להרדם, במקום לספור כבשים, היא מנסה לספור את כל הרגעים בהם הייתה מאושרת. וכך, דרך הרגעים המאושרים שלה אנחנו מגלים את סיפור חייה. אמה של דוני נפטרה כשהייתה קטנה, ואביה הוא זה שמגדל אותה. כשהיא מגיעה לכיתה א', היא מתחברת לילדה בשם אלה-פרידה, והן הופכות לחברות הכי טובות. אולם למרבה הצער, ההורים של אלה-פרידה עוברים לעיר אחרת, וכך השתיים נאלצות להפרד. דוני מסתגלת אט אט לחיים החדשים, מוצאת לה חברים ומגדלת בביתה שני שרקנים. בינתיים היא ואלה-פרידה מחליפות מכתבים, והסיפור מסתיים כשבחופשת הפסחא, דוני עומדת לנסוע לביתה החדש של אלה-פרידה כדי לפגוש אותה אחרי כל הזמן שבו לא התראו.

יש כאן סיפור על חברות, על הסתגלות, כל אופטימיות ומבט על חצי הכוס המלאה. מבחינת ילדים ישראלים, יש כאן גם היכרות עם תרבות אחרת (שוודית במקרה הזה), והצצה לחייהם של ילדים מהעולם.

הקריאה בו כמבוגר לא מפיקה את אותה הנאה שחשתי בשני הספרים הקודמים שסקרתי בפוסט הזה, אולם לטעמי הדבר נובע מעצם הפורמט והייעוד שלו. הפניה לקוראים מתחילים מכריכה את הכותב לשמור על פשטות ונקיון, כיוון שהוא מיועד לקריאה לבד ללא תיווך מבוגר, והספר הזה במיוחד מדבר אל לבם של בני 6-7 ועוסק בבעיותיהם. אין בו את אותה אוניברסליות שמאפיינת לעתים ספרי ילדים וגורמת להם להתאים לכל הגילאים.

נדמה לי שהספר הזה יכול להתאים במיוחד לילד כיתה א' (אני לא אוהב לעשות הפרדה מגדרית, אבל כנראה שבנות ימצאו בו יותר עניין כי הוא מסופר מנקודת מבטן), והוא יכול בהחלט לעודד קריאה עצמאית בקרבם. בנוסף, הפורמט של הספר (כריכה קשה, צבעוניות, איורים) עושה חשק לקרוא אותו, וזה לא פחות חשוב – במיוחד בגילאים האלה.

השבוע פורסמה ב"הארץ" ביקורת מלומדת ומעמיקה של מאשה צור-גלוזמן על הספר, כך שלמתעניינים בספר כדאי מאוד לעיין בה.

15-1126f

מודעות פרסומת