ביקורת ספרים: "להיות-בעולם: עולמות גרמניים במפנה המאה העשרים" מאת בעז נוימן

Posted on 16 במאי 2015 של

7


אני מפרסם את הביקורת הזו מחדש לזכרו של בעז נוימן שנפטר היום בגיל 43 בלבד. בעז לא ידע שאקרא את הספר ואכתוב עליו (וגם לא ידע על הבלוג שלי), אבל כששלחו לו את הביקורת הוא כתב לי מייל תודה בו הוא מסביר מדוע חשובות לו תגובות הקוראים.
אני אתגעגע להיותו בעולם. 

בעז נוימן  תודה   yarinkat gmail.com   Gmail



לאחרונה הוסבר לי ששימוש במושג "גילוי נאות" בישראל הוא מיותר, כיוון שבמדינה קטנה כמו שלנו "כולם מכירים את כולם". ובכל זאת, אנקוט בשמרנות ואפתח בגילוי נאות; במהלך לימודי בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת ת"א, השתתפתי בשני קורסים שהעביר ד"ר בעז נוימן ואף כתבתי את הסמינר הסופי של התואר במסגרת קורס שלו על רפובליקת ויימאר. זאת ועוד – ההיכרות עם הגישה ההיסטוריוסופית של נוימן הקלה עלי את הקריאה בספר ואת הבנת הטענות השונות, ומכאן שהפעם (ואולי לראשונה מאז שפתחתי את הבלוג) לא ניגשתי לספר כקורא הדיוט.

עד כאן גילויים נאותית, ועתה לביקורת עצמה.

המחקר ההיסטורי מעצם טבעו פועל בדיעבד. כיוון שההיסטוריון נמצא ב"עתיד" של מושא המחקר שלו, הוא יודע את סופם של כל אותם אירועים, תהליכים ותופעות שהתרחשו בעבר, וכעת הוא מנסה להשתמש בכלי המחקר שלו כדי לתאר כיצד הם קרו ולהציע הסברים מדוע הם קרו.

צורת המחקר הזו דורשת לרוב תיאור כרונולוגי ונראטיבי של ההיסטוריה – דבר הוביל לדבר, תהליכים השפיעו אחד על השני, החלטות גורליות של מנהיגים הביאו לתוצאות מסוימות וכולי. כשנרצה להסביר מדוע פרצה מלחמת העולם השניה, למשל, נוכל לנסות ולחקור את הסוציולוגיה של החברה הגרמנית בתקופות שקדמו למלחמה; נוכל לנקוט בגישה פסיכו-היסטורית ולנסות להבין את הרקע המשפחתי ואת המניעים הרגשיים של בכירי המפלגה הנאצית; נוכל לחקור את הפן הכלכלי שהשפיע על אזרחי רפובליקת ויימאר, או אולי את הפן הפוליטי בחייהם וכן הלאה. תמיד נצא מנקודת הנחה שמשהו קרה (מלחמה במקרה הזה) ויש צורך להבין איך ומדוע הוא קרה.

בעז נוימן מנסה לנקוט בגישה היסטוריוגרפית שונה. הוא אינו מעוניין להסביר מדוע קרו תהליכים מסוימים ומה גרם להתרחשותה של תופעה כלשהי. הוא רוצה לתאר בני אדם כשהם "הווים בעולמם". 

כדי להבין מדוע רוצה נוימן לתאר בני אדם כשהם "הווים בעולמם" צריך להבין רעיון מרכזי בפילוסופיה של מרטין היידיגר – פילוסופיה שלאורה נכתב הספר "להיות-בעולם".

היידיגר טוען שהחלוקה שמפרידה את "האדם" מ"העולם" שגויה ביסודה. האדם לא נמצא אל מול העולם, אלא הוא בתוכו. אין "אדם" ו"עולם" אלא יש רק "אדםעולם"; האדם נמצא זה מכבר בעולם.

היידיגר יוצא נגד רבים מהפילוסופים ששואלים "מיהו האדם?" "איך הגענו לפה" "מיהו ה'אני'?" "מהי ידיעה?" וכו'. לדידו אין טעם לשאול את השאלות האלה, משום שהאדם כבר מתקיים בעולם, וכל שאלה על "למה" ו"איך" מניחה מצב בלתי אפשרי (לטענתו) ש"אדם" נמצא מחוץ ל"עולם".

הוא משתמש בדוגמה של נגר העובד בסדנא שלו; הנגר דופק עם הפטיש על מסמר. הוא אינו עוצר ושואל "רגע, מה זה הפטיש הזה? ואיך הוא פועל? ומה אני עושה פה בכלל?". הוא "זה מכבר" פועל בסדנא בעזרת הפטיש. אם הוא ישאל את השאלות הללו, הוא לא יוכל לבצע את עבודתו ו"להיות בעולם". וכך אנחנו "הווים בעולמנו" בלי לעצור ולשאול "מה זה בעצם כסא?" או "איך מפעילים את הרכב הזה שאני נוהג בו כבר חצי שעה?".

נוימן לוקח את ההבחנה הזו של היידיגר ומתרגם אותה לפעולה. כמו שהיסטוריון כלכלי יתאר את ההתנהגות הכלכלית של בני האדם, והיסטוריון פוליטי יתאר פעולות פוליטיות, כך היסטוריון של "היות-בעולם" יתאר את בני האדם כשהם הווים בעולמם בנקודה מסוימת ובמקום מסוים בהיסטוריה, תוך התעלמות מאירועים עתידיים הידועים לו מתוקף השתייכותו ל"עתיד" של מושאי המחקר שלו.

 

אני מודע לכך שההסברים עד כה היו סבוכים, אבל קשה מאוד להתייחס לספרו של נוימן מבלי להציג בצורה זו אחרת את הבסיס הפילוסופי לכתיבתו.

כאמור, נוימן רוצה לתאר אנשים כשהם "הווים בעולמם", ולשם כך הוא משתמש בכמה אלמנטים: ראשית, הוא בוחר לתאר תחומים מסוימים שלטענתו מאפשרים להיסטוריון לתאר את בני האדם כשהם "הווים בעולמם". הוא מתחיל בתיאור של אנשים "הווים" בבתים (וגם חסרי בתים שהטבע משמש להם כבית), עובר דרך תיאורים של ההוויה בבתי כלא ובחדרי המתנה, ומסיים בתיאור הוייתם של "המשוטטים" ברחובות העיר.

שנית, נוימן בוחר להשתמש בכתיבה פרגמנטרית ואנקדוטלית; אם, למשל, הוא מתאר חדרי המתנה, הוא לא מתחיל מחדר ההמתנה הראשון והמוקדם ביותר ואז מתאר את ההתפתחות והשינויים שהתרחשו בתחום. הוא בוחר להתחיל מנקודה כלשהי, שרירותית, למשל – מתיאור של מגזינים שהיו נהוגים בחדרי המתנה בגרמניה,  ומשם גולש לבחירות העיצוביות של חדרי המתנה ומה הן ביקשו להשיג, ממשיך ועובר להמתנה בתחנות רכבת ולתיאור של חיי אסירים בבתי כלא וכך הלאה. לא תמצאו כאן היסטוריה שיטתית של חדרי המתנה, אלא רק אנקדוטות לגבי פנים שונים של חדרי המתנה בתקופה ספציפית בהיסטוריה.

ממתינים בברלין

האלמנט השלישי הוא הבחירה של נוימן להשתמש בעיקר ביומנים כמקור ידע להווייתם של בני התקופה. הבחירה ביומנים מאפשרת לו להגיע לחומר גולמי יותר, כזה שעבר פחות מניפולציות, ובכך להתקרב ל"היות בעולם" של אותם אנשים.

התקופה שנבחרה כמושא מחקר – גרמניה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – היא במידה רבה שרירותית ונובעת בעיקר מהידע שרכש נוימן בתור חוקר גרמניה ומהשליטה שלו בשפה הגרמנית.

 

הבחירה לתאר בני אדם כשהם "הווים בעולמם" מעקרת את התכלית מהמחקר ההיסטורי. במובן מסוים מדובר בגישה, שאם תתקבל, תסתום את הגולל על חקר ההיסטוריה כפי שאנחנו מכירים אותו כיום. ההיסטוריה תהפוך לחומר גלם אינסופי של בני אדם אשר "הווים בעולמם", והרי על פי היידיגר (ונוימן בעקבותיו) – בני אדם "זה מכבר הווים בעולמם", כך שלא יהיה טעם להבחין בין תקופות מסוימות לאחרות ובין אנשים כאלה לאנשים אחרים.

זאת ועוד – ההיסטוריה של "היות בעולם" משוללת כל פן מוסרי. בספר העובדה הזו בולטת במיוחד, כאשר מתוארים זה לצד זה ארכיטקטים, פילוסופיים, בכירי המפלגה הנאצית, אסירים בבתי כלא, אנשים אלמונים לגמרי וכו'. בפרק העוסק בטכנולוגיה, למשל, מובא קטע מיומנו של יוזף גבלס בו הוא מספר על אדולף היטלר שהגיע לאסוף אותו במכונית והם נסעו ביחד בהנאה רבה:

"יוצאים לדרך. גשם זלעפות. אוגסבורג. נקר בצמיג. היטלר כמו בחור צעיר. משתובב, שר, מחייך, שורק. אוּלם! אוכלים צהריים באיזו מסעדה קטנה. מזהים אותו."

נכון, היטלר וגבלס היו עוד שני בני אדם שהוו בעולם בתקופת רפובליקת ויימאר (והיומנים שכתב גלבס מהווים מקור מצוין לתיאור הווייתם), אך השרבוב של שני אלה בין שאר אנשי התקופה מציב בעיה מוסרית. האם אפשר לקרוא על הטיולים של גדולי המרצחים בהיסטוריה כמו שקוראים בספר "בדרכים" של ג'ק קרואק? האם אפשר להתעלם ממה שאנחנו יודעים עליהם? וגם – הסיבה שתיאוריו של גבלס מעניינים יותר מתיאוריהם של פלונים ואלמונים בני התקופה, היא שאנחנו יודעים לאן מוביל עתידו של גבלס. כשקוראים את יומניו, כל משפט מקבל משמעות כפולה לאור העתיד לבוא.

כאמור, שתי בעיות עיקריות מצויות בגישתו ההיסטורית של בעז נוימן: האחת היא היעלמותה של הקטגוריה המוסרית בתוך התיאורים הללו; והשניה היא עיקור התכלית של עצם המחקר ההיסטורי. על אף שנוימן טוען שרק האדם פתוח לעולמו ולעתידו, אני לא רואה הבדל מהותי בין היסטוריה של בני אדם בגרמניה במפנה המאה הקודמת, לבין היסטוריה של ג'ירפה מסויימת באפריקה בזמן כלשהו בהיסטוריה. נוימן יטען שהג'ירפה סגורה בג'ירפיותה, ובכל זאת – לא השתכנעתי שעדיף לתאר את בני האדם "הווים בעולמם" מאשר קבוצה של ג'ירפות בסאוונה.

למרות האמור לעיל, "להיות-בעולם" הוא ספר מרתק. הוא מציע זוית הסתכלות שונה על בני האדם ועל ההיסטוריה, וגורם לקורא להרהר בלי סוף. הכתיבה של נוימן בהירה וברורה והוא מצליח להפוך את הנושא הגדול והערטילאי הזה לנגיש ומובן. כל פרק נפתח בהסבר קצר על נושא מסוים (ביחס לנקודת המבט שנגזרת מהפילוסופיה של היידיגר), וממשיך לשניים או שלושה עמודים של אנקדוטות המובאות מיומניהם של בני התקופה.

כלומר – בהחלט לא מדובר בספר משעמם, על אף שבגב הספר כתוב ש"נוימן עוקב אחרי בני התקופה שישנים, שמשתעממים ומשחקים, שמתעצלים ועובדים…". יש כאן מהלך הפוך מכל מה שאתם מכירים בתחום יחסי הציבור. פעמים רבות יחסי הציבור מבטיחים ספר "מרתק", "מרגש", "נפלא", "מטלטל" וכד',  והקריאה עצמה מוכיחה שאין ממש באף אחד מהסופרלטיבים האלה. כאן, מבטיחים ספר שמתאר אנשים משתעממים, ממתינים, מתעצלים וכו' – ובכל זאת, הפלא ופלא, מדובר בספר מעניין מאוד.

בעיני, "להיות-בעולם" יכול להיות ספר שימושי מאוד דווקא לכותבים ויוצרים. ההתעכבות שלו על חיי היומיום הרגילים של בני התקופה מעוררת השראה וגורמת להרהורים. העיסוק שלו בזמן, במוות, בלידה, בעבר, בעתיד, בטכנולוגיה ואפילו באהבה – כל אלה הם חומרים נפלאים כדי למלא את מעיינות היצירה.

אף על פי שהקדשתי חלק ניכר מהביקורת הזו להסבר טענותיו של נוימן, לא התייחסתי לכל הפנים של גישתו ההיסטורית כדי לא לסרבל את ההסברים המורכבים ממילא. סביר שאם נוימן עצמו ייקרא את הביקורות הזו, יהיו לו אי-אלו השגות ותיקונים לגבי ההסברים שלי. לכן, רצוי שמי שמתעניין בהיסטוריה, פילוסופיה ובכל מה שקשור לגרמניה במאה הקודמת, יקרא את הספר בעצמו ולא יסתפק בהסברים החסרים שלי.

אני, כאמור, נהניתי מאוד מהקריאה ונשארתי עם לא מעט חומר למחשבה. מדובר בספר מהפכני, גם אם תוצאות המהפכה הזו יהיו בלתי נעימות לחובבי המחקר ההיסטורי המקובל.

יתרה מזאת, למרות הנסיון של נוימן לחמוק מהקניית ידע שיטתי לקוראי הספר ולהסתפק רק בתיאור ה"היות-בעולם", אני מרגיש שלמדתי לא מעט על חיי הגרמנים במפנה המאה, גם אם הלימוד הזה נעשה בצורה פרגמנטרית ואנקדוטלית (אני מניח שההחלטה של נוימן להימנע מאחרית דבר שהייתה יכולה לעזור בסיכום הטענות שמובאות בספר, נבעה מתוך אותו רצון שלא לסגור את האדם בתוך גוף ידע נוקשה, אלא להשאיר אותו "פתוח לעתידו").

"להיות-בעולם", אפוא, הוא לא ספר קלאסי לחובבי היסטוריה ולא כל אחד יוכל להפיק ממנו הנאה; אבל הוא מעניין מאוד ובהחלט מומלץ למי שמוכן לנסות ולעמוד באתגר.

_______________

להיות-בעולם: עולמות גרמניים במפנה המאה העשרים, בעז נוימן. הוצאת עם עובד. 243 עמ', 84 ש"ח.

*) כל הצילומים הם של פרידריך זיידנשטוקר, מלבד תמונתו של היטלר ליד המכונית. 

 

ציטוט נבחר:

בפרק זה אתאר את מקצת בני התקופה המשתהים בעולמם. בפרק זה לכאורה לא יקרה דבר. מה כבר יכול לקרות כאשר דבר אינו קורה? איזה עניין יכול להיות למשל כשמשעמם? תיאורי ההשתהות הם לכאורה חסרי כל חשיבות היסטורית. אולם הם יהיו חסרי חשיבות היסטורית אך ורק בהנחה שאנו מבינים את ההיסטוריה בתור רצף של אירועים דרמטיים שמשנים את מהלכה.

בתור היסטוריון של ההיות-בעולם אטען שההיסטוריות של ההשתהויות חשובות לא פחות, אם לא יותר, מההיסטוריות הדרמטיות. וזאת בראש ובראשונה מכיוון שבני אדם לעתים אכן משתהים, אינם עושים דבר. אולם חשובה מכך היא ההנחה שהצגתי לעיל ולפיה רק בהשתהות ומתוכה מתחולל הזמן ומופיע העתיד העתידי. מבחינה זו ההשתהות אינה רק הכרחית לקיומה של ההיסטוריה. ההשתהות אולי אף דרמטית יותר מהאירועיים הדרמטיים לכאורה, כמו למשל הוצאה להורג של מלך או הכרזה על מלחמה.

ההיסטוריות של ההיות-בעולם הן היסטוריות של עכבות, המתנות, השתהויות וכיוצא באלה. בתור כאלה הן לעתים היסטוריות של חוסר תוחלת, של אירועים חסרי משמעות, של שיעמום. אולם בתור כאלה הן גם ההיסטוריות של תקווה לעתיד שיבוא

(מתוך הפרק "כל עכבה לטובה", עמ' 91)

על הספר ברשת:

שירה סובל, אנשי הספר

עוזי כהן, נוריתה

קטע מתוך הספר בכתב העת "אלכסון"

מודעות פרסומת
Posted in: עיון