ראיון עם הסופר והעורך עמיחי שלו

Posted on 12 במאי 2015 של

1


היי עמיחי, ראשית, בנימה אישית, אני רוצה שוב להודות לך על כך שהיית הסופר הראשון שענה על "השאלון" בבלוג שלי, עוד לפני שהיה ברור מה ייצא ממנו. אז אני שמח שאחרי שנתיים וחצי אני יכול לארח אותך כאן לרגל שני פרוייקטים חדשים שאתה אחראי עליהם – אנתולוגיה של סיפורים קצרים בשם "לא נשכח, נצא לרקוד" שערכת יחד עם נורברט קרון וראתה אור בהוצאת אפיק, וסדרה חדשה בעם עובד בשם "טרמינל" שהספר הראשון היוצא במסגרתה הוא "אסרה" של הסופר הגרמני מקסים בילר.

לגבי האנתולוגיה – איך נולד הראיון? הכרת את נורברט קרון לפני הפרוייקט הזה או שנפגשתם לצורך עריכת האנתולוגיה?

את נורברט הכרתי ב-2008. נבחרת סופרי ישראל בכדורגל הוזמנה לברלין לשחק נגד נבחרת הסופרים המקומית. אחרי שנה הם הגיעו לכאן לביקור גומלין (שם הפסדנו, כאן ניצחנו). שם נוצר הקשר הראשוני. לפני כשנה וחצי, דרך אסף גברון, נורברט פנה אלי והציע לי את הרעיון. מאוד נתלהבתי כי באותה תקופה תכננתי לעשות משהו דומה, אם כי בסדר גודל קטן יותר. ולאט לאט גיבשנו את הקונספט, מצאנו בתי הוצאות כאן ובגרמניה (אפיק ופישר), מצאנו את הסופרים הנכונים (זה לא היה כל כך קל בדיעבד) והתחלנו לעבוד. בדרך כמובן הפכנו לחברים טובים ונפגשנו לא מעט בשנה האחרונה.

אנתולוגיות הן ז'אנר ספרותי קצת חמקמק. הן מציעות לקורא מגוון של כותבים וסגנונות כתיבה, אך מטבע הדברים מתקשות לשמור על רמה אחידה של כתיבה וכתוצאה מכך הן לרוב לא זוכות לחיי מדף ארוכים. מה לדעתך מקומה הספרותית של האנתולוגיה? מה היתרונות של הפורמט הזה? האם כקורא אתה אוהב לקרוא אנתולוגיות? (אולי תוכל להמליץ על כמה).

זה אכן חמקמק, במיוחד האנתולוגיה הזו, כי היא שונה מאנתולוגיות אחרות שם העורך אוסף את הסיפורים, בוחר לפי טעמו ושיקול דעתו ומתנהל אחרת לגמרי. כאן זה היה ניסוי: שלחנו 19 סופרים (האמת שלחנו יותר, חלק לא חזרו עד היום) למשימה מוגדרת, לכתוב על הארץ האחרת. לא ידענו מה נקבל מבחינת איכות, הקשר היסטורי וכיוצא בזה, לכן יותר משזו אנתולוגיה ספרותית, זה ניסוי אינטלקטואלי, בדיקת דופק של יחסי ישראל-גרמניה. לגבי אנתולוגיות בכלל, אנתולוגיות נושאיות די מיצו את עצמן, זו לפחות התחושה, אם כי תמיד יש הברקות. זאת אומרת להוציא היום אנתולוגיה בנושא "אהבה", "אירוטיקה" וכדומה, כפי שיצאו לא מעט בעבר, נראה לי חסר רלבנטיות. אבל כל דבר מוגדר על פי איכותו. אסור לפסול על הסף. יש לא מעט אנתולוגיות שיש לי פינה חמה אליהן, במיוחד אלו שערך משה (מוקי רון) של הסיפור האמריקני.

forget_cover_72dpi

תוכל לספר על עבודת העריכה המשותפת עם קרון, ואולי על עבודת העריכה באנתולוגיה בכלל, בהשוואה לעבודות העריכה שגרתיות יותר? האם היו קשיים מיוחדים בעריכת האנתולוגיה הנוכחית?

הקשיים היו שסופרים מסוימים התחייבו לכתוב, ואז, בהגיע הדדליין, פתאום הודיעו שאין להם כלום. וכמובן, השעון מתקתק, והיה צריך לאלתר ולמצוא חלופיים, אבל סך הכל אני מרוצה מהתוצאה. לי ולנורברט היתה כימיה מיוחדת; תמיד הסכמנו אחד עם השני בכל דבר, ולמעשה השלמנו אחד את השני. כתבנו ביחד את המבוא, כתבנו ביחד לאחר מכן מכתב לאיזו מערכת עיתון, אנחנו צמד יעיל וטוב.

למדת משהו חדש על גרמניה או על הגרמנים החדשים במהלך העבודה על האנתולוגיה?

למדתי כל כך הרבה שאני עדיין חושב ומעכל את הדברים; למדתי את הפרופיל האריכטפי של הגרמני החדש, בעצם של רוב סוגי הגרמני החדש, הרי אין סוג אחד כמובן, לא של חדש ולא של ישן. למדתי איך הם תופסים את ההיסטוריה שלהם, את מדינת ישראל, ובעיקר – איך הם רוצים לבנות את העתיד. בסופו של דבר, יש רבים שם שישראל פשוט חשובה להם, שהם מאוד רוצים שיהיה פה טוב. במובן מסוים, הבנתי את המורכבות שלהם ואת היחסים שלהם עם ההיסטוריה שלהם, ועבורי זה היה מאוד חשוב.

 kron2עמיחי שלו (משמאל) ונורברט קרון.

ונעבור ל"סדרת טרמינל לספרות עכשוית" שהתחלת לערוך בהוצאת עם עובד ובימים אלה רואה אור הספר הראשון בסדרה – "אסרה" מאת מקסים בילר. תוכל לספר קצת על הסדרה? מה מייחד אותה מהספרים האחרים הרואים אור בעם עובד? מדוע בחרתם בשם טרמינל ?

היא אמורה להיות סדרה מקבילה לספריה לעם, ולהתרכז בספרות עכשווית, זאת אומרת 10 שנים אחורה, לא מעבר לכך, ולא להיות סדרה קלאסית. כל מיני כותרים איכותיים שמשום מה לא מתאימים לספרייה לעם. כמובן, זו לא אמורה להיות סדרה אליטיסטית, זו אמורה להיות סדרה של כותרים איכותיים אבל כן כאלו שיש להם פוטנציאל מסחרי, וכמובן, ספרים שאני אוהב לקרוא. מלבד אסרה, צפויים לצאת גם "דור הריטלין" של אליזבת וורצל, זו שכתבה את "דור הפרוזאק", וכן הרומן הראשון והמצליח של שרה שטריקר – גרמנייה תושבת ישראל שסיפור שלה גם מופיע באנתולוגיה – שנקרא "חמש קופיקות". עבורי היציאה של "אסרה" מרגשת לא פחות מיציאה של ספר שלי. אתה יודע מה? אולי אפילו יותר.

תוכל לספר על עבודת עורך שאחראי על סדרה? איך מגלים את הספרים המתאימים? האם יש ספרים טובים שנדחים כי הם לא מתאימים לקו של הסדרה? איך בוחרים מתרגם?

לא פשוט לבחור ספרים. תיבות המייל מוצפות בקטלוגים, וקשה מאוד למצוא משהו ראוי. זה כמו אוקיינוס שכמעט כל החרא צף על פני המים, והאוצרות האמיתיים הם בקרקעית אליה קשה להגיע. עד כה, בחרתי ספרים שקיבלתי עליהם המלצות מאנשים שאת דעתם אני מעריך, בעצם הקמתי מעין רשת חרישית של ממליצים, וכמובן, אני חייב לקרוא כל המלצה שנשמעת לי בעלת פוטנציאל. לי אישית בסדרה הזו חשוב לבחור ספרים שיש להם ערך מוסף מלבד איכותם, מלבד התוכן שלהם, שיש להם פוטנציאל לעורר תהודה, לא שיווקית, אלא כאלו שיוכלו לתפוס את מקומם הראוי בשיח הדל שיש פה.

עטיפה_-_אסרה(2)

ונעבור לכמה שאלות כלליות על פועלך הספרותי: פרסמת עד היום 4 ספרים. כיצד נראה תהליך העבודה שלך על הספרים? האם אתה מחפש רעיון לכתיבה, או שהרעיון מכה בך ומכריח אותך לכתוב עליו?  אתה כותב באופן קבוע בכל יום, או בתקופות קצובות?

אני לא כותב באופן קבוע. אני עסוק מדי לזה. אני מלמד הרבה, תלוי בתקופה כמובן, אבל כשאני כותב משהו, אני איכשהו מוצא לו זמן בין כל העיסוקים, כשזה בוער בך, אתה לא מכבה את זה, אתה נותן לזה לבעור. הלוואי והיתה לי איזו ערכת עקרונות מדעית לכתיבה, כזו שהיתה עובדת עבורי כל פעם, אבל זה לא עובד ככה. לכל ספר יש את סיפור הכתיבה שלו. גם אתה לא תמיד מודע לעובדה שאתה מחפש רעיון, לפעמים זה מתגבש אצלך באופן תת הכרתי, לפעמים אתה חושב על כך באופן מודע. לפעמים עולה בך רק רעיון גולמי, לפעמים המון רעיונות גולמיים שמתנפצים כמו גלים אל החוף. אבל כשמשהו תופס אותך, אתה מתמסר לו, ובזכות הניסיון אתה מרגיש מתי רעיון יכול לצמוח לספר ומתי כדאי להניח לו.

ברוב הספרים שלך נוכחת גם המוסיקה (בעיקר פופ ורוק). אם היית יכול, היית מעדיף להיות מוסיקאי במקום סופר? והאם אתה שומע מוסיקה בזמן שאתה כותב?

כשהייתי נער רציתי להיות גיטריסט, וניגנתי בגיטרה חשמלית באי אילו להקות בינוניות שמתו מוות טבעי, או שהמציאות עשתה להן המתת חסד. עדיין יש בי תשוקה אדירה למוסיקה, והיא תמיד חלק חשוב מהחיים שלי, היא מאזנת אותי רגשית וחושית, ואני לא יכול בלעדיה. לצערי או לשמחתי, הייתי מוסיקאי די בינוני, והחלטתי להניח לגיטרה, אם כי עדיין מנקר בי לפעמים הצורך נניח ללמוד קלידים בצורה מקצועית, להתחיל לנגן על סינטי ומחשב. אני מסתכל למשל על אהד פישוף, על המוסיקה שהוא עושה, על איך הוא לוקח צעצועים ומכשירי חשמל ומחווט אותם ככה שיהפכו לכלי נגינה, זה פשוט מרתק בעיניי. כשאני כותב אני כמובן עם מוסיקה, אפשר לומר שלכל ספר יש פסקול שמלווה אותו, שלא בהכרח מוצא דרכו לכתוב, אבל אולי בעצם כן. כרגע למשל אני עובד על משהו, ומתאים לי במיוחד לשמוע פלייליסטים של אלקטרוקלאש, אבל זה יכול להשתנות. בזמן האחרון גיליתי להקה קנדית מופלאה בשם Suuns. היא לא עוזבת אותי לרגע.

לאחרונה השתתפת ואף נאמת ביריד הספרים בלייפציג. בהנחה שהיית בכמה ירידים כאלה בישראל ובעולם, תוכל לספר קצת על רשמיך מהמקומות האלה, ואולי להשוות בין הירידים והפסטיבלים כאן לאלה שנערכים בעולם? הם לדעתך יש חשיבות ספרותיות מהותית לאירועים כאלה?

בגרמניה מדובר באירוע מפלצתי. כמותה  אנשים שמגיעה לשם היא בלתי נתפסת, ובאים מכל הגילאים. שם אתה למד כמה ישראל היא מקום קטן, כמה העברית היא טריטוריה אינטימית. אבל באמת השתתפתי בלא מעט אירועים ופאנלים, וחלק היו נפלאים, וחלק היו סתמיים. אני יכול להגיד דבר אחד ודאי שאולי יישמע טריוויאלי, אבל הוא לא: בגרמניה מאוד מכבדים כותבים באופן אקסיומטי. תמיד משלמים להם על כל השתתפות באירוע, ויש הרבה אנשים שבאמת מתעניינים לבוא ולהקשיב למה שיש לך לומר, לא רק בירידי ספרים, למשל התארחתי גם בכנסייה פרוטסטנטית בפאתי המבורג, ותוך כדי האירועים והדיבורים גם עולים בך תמיד מחשבות חדשות על מה שעשית. אני חושב שבארץ יש אירועים מוצלחים יותר ופחות, אבל האמת היא שבנקודת זמן זו קצת התעייפתי מהאירועים האלה. כבר לא יכול לשמוע את עצמי מדבר. אבל אני קטנוני, זה לא שאני סובל בהם, לרוב לפחות.

ועוד שאלה שקשה להתחמק ממנה בשנים האחרונות: מה דעתך על חוק הספרים? יש לטעמך פעולות אופרטיביות שצריך לנקוט על מנת לשפר את שוק הספרים הישראלי?

איבדתי קשר עם המציאות הזו לגמרי. לא הייתי בחנות ספרים קרוב לשנה או יותר. לא יודע מה קורה שם. כדי לא להיות מדוכא, אני משקיע את עצמי במה שאני קורא לו מהות, ומשאיר את ענייני השוק לאלו שאמורים לשפר אותו. אבל די ברור שהחוק הנוכחי לא ממש עוזר. הוא היה מלא חורים. יש עדיין בעיות מהותיות שלא טופלו ולא ברור אם יטופלו. כולם מתעסקים במחיר, אבל אף אחד לא מתעסק בתצוגה. לי חשוב שספר חדש שיוצא יקבל צ'אנס יחד עם כולם, אבל זה לא קורה. לכן אני מקווה שאולי משהו יקרה בזמן הממשלה הנוכחית, שסביר להניח יהיה קצר כמו הקודמת, אבל אני חושב –  ושוב אני לא מומחה – שהצרכנים צריכים לצאת קצת מהרשתות ולהתחיל לקנות באינטרנט, שהעולם הממשי המקומי מיצה את עצמו, שהתמונה שאתה מקבל כשאתה נכנס לצומת או סטימצקי היא תמיד מוטה ומעוותת, ואי אפשר להגיע לספרים טובים. וכמובן, תקומה של החנויות הפרטיות, אולי זו נשמע אוטופי, אבל הלוואי שזה יקרה. אלי עוד דור אנשים כבר יקנו יותר דרך האינטרנט, לא שזה פתרון מושלם. הבעיה היא תמיד ההפרדה בין איכות לזבל, בין אמנות לבידור. היום כל בדרן נחשב כסופר, וכל זבל ממותג כאיכות, וכך הספרים הטובים באמת לפעמים נשכחים. זו הטרגדיה הגדולה, שמלעיטים את הצרכנים בזבל ממותג, אבל כנראה שזה היה קיים תמיד.

ולסיום, בקשה זהה מכל מי שהתראיין אי-פעם ב"קורא בספרים" – תוכל להמליץ על ספרים שאתה אוהב במיוחד (בכל הז'אנרים)? ואולי גם תוכל לציין ספר שלדעתך לא זכה לערכה שהוא ראוי לה (או זכה להערכה אבל לא מספיק מוכר ע"י הקהל הרחב). אמנם אתה כבר המלצת כאן בעבר, אבל יש לך הזדמנות להוסיף עוד המלצות.

יש כל כך הרבה ספרים שאני יכול להמליץ עליהם, אם אתחיל לא אסיים. אני יכול להגיד לך שעכשיו סיימתי ספר מצוין, "תמונות עירום" של ענת עינהר, ספר לו חיכיתי המון זמן – עד שהיא סיימה היא הוציאה לי את הנשמה – והוא כתוב בכישרון נדיר, ומה שמבדיל את האיכות ואת התוכן אצלה היא האחרות, אין סופרת אחרת שאפשר להשוות אליה. כמו כן, אני יכול להמליץ על ספר שערכתי שתיכף ייצא, הרומן החדש של יותם ראובני, "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן", ראובני הוא גם משהו אחר ומיוחד, הכתיבה שלו היא משהו פלאי פראי. ועוד ספר, שטרם יצא, אבל אני מחכה לו בכליון עיניים, הוא "הארכיברית" של ענת לוין, ספר פרוזה ראשון שלה, שתיכף יראה אור ואני נרגש לקראתו.

עטיפה_-_תמונות_עירום(2)

***

עמיחי שלו, יליד 1973, סופר, מרצה, עורך ומבקר. פרסם את הספרים "ימי הפופ", "הנפשיים", "ילדה גדולה" ו"על החתרנות". מלמד כתיבה יוצרת וחשיבה ביקורתית במכללה למנהל, מכללת ספיר, מכללת מנשר וסדנת אמני הקיבוץ. זוכה פרס ראש הממשלה לספרות לשנת 2012.

לאחרונה ראתה אור האנתולוגיה "לא נשכח, נצא לרקוד" בעריכה משותפת של שלו ונורברט קרון (הוצאת אפיק), ובימים אלה שלו עורך גם סדרת תרגום חדשה בעם עובד בשם "טרמינל" שהספר הראשון הרואה אור במסגרתה הוא "אסרה" מאת מקסים בילר.

לעמוד הספר "לא נשכח, נצא לרקוד" באתר הוצאת אפיק לחצו כאן

לעמוד הספר "אסרה" באתר עם עובד לחצו כאן

ועוד על שני הספרים מתוך ההודעות לעיתונות:

לא נשכח נצא לרקוד  

סופרים ישראלים וגרמנים כותבים על הארץ האחרת 

עורכים: נורברט קרון, עמיחי שלו ; 271,; תרגום הסיפורים מגרמנית: שירי שפירא;\272 עמ';  65 ₪; הוצאת אפיק   

 

השנה, 2015, מציינים 50 שנות יחסים דיפלומטיים בין גרמניה לישראל. קובץ הסיפורים "לא נשכח, נצא לרקוד" נולד ממפגש בין העורך הגרמני, נורברט קרון, לעורך הישראלי – עמיחי שלו – במהלך משחק כדורגל בין נבחרות הסופרים של שתי המדינות. הקובץ יוצא לאור במקביל בגרמניה (הוצאת פישר) ובישראל (הוצאת אפיק) ומלווה בעשרות מפגשים ודיונים אקטואלים ותרבותיים המתקיימים בקו העובר דרך ירושלים – חיפה – לייפציג – ברלין – ותל אביב. 

"לא נשכח, נצא לרקוד", הוא קובץ סיפורים יוצא דופן, המגלם דבר והיפוכו, הרי איך אפשר לצאת לרקוד, פיזית ומטאפורית, כשהעבר עדיין שותת בתודעה ותוסס בלבבות, ודומה כי השואה מעולם לא היתה נוכחת יותר בשיח התרבותי? 

אך הזמן בכל זאת עושה את שלו: עוד מחיצות ועכבות מוסרות, ומילים וסוגיות שבעבר אסור היה לדוש בהם, שוצפות את זרם הדם של השיח. הדור השלישי להיסטוריה, לטרגדיה, זה שעל כתפיו נועד המשא להעביר הלאה את הזיכרון, את הלקחים, את המורכבות – מתייחס לזה מעט אחרת. 

אבל לא מדובר במסר פשוט שאפשר לסכם בקלישאה כמו "החיים מממשיכים אחרי הכל", אלא במסר של ידידות ונורמליות, מסר של הבנה ושל הפנמה מחודשת של העבר, שמפנה את עיקר כוחה אל העתיד, ורוצה וגם מייצרת עתיד חדש של יחסים, כמובן, גם ברמה המדינית והתרבותית, אבל בעיקר ברמה האישית, במפגשים הלא רשמיים בין ישראלים לגרמנים, ובפרויקטים תרבותיים משותפים. 

"לא נשכח, נצא לרקוד" היא אנתולוגיה חד פעמית וייחודית, המפגישה את מיטב הדור הצעיר של הספרות העברית החדשה, אל מול הדור הצעיר של הספרות הגרמנית החדשה, כשכל צד כותב על חוויותיו בארץ האחרת. התוצאה היא חוויה של התבוננות מעמיקה בארץ האחרת ומסע ספרותי יוצא דופן. 

בין הכותבים: שהרה בלאו, נורברט קרון, אסף גברון, שרה שטריקר, ענת עינהר, עמיחי שלו, אלברט אוסטרמאייר, ליאת אלקיים, קתרינה האקר, יפתח אלוני, אווה מנסה, מוריץ רינקה, יפתח אשכנזי, יוכן שמידט, יאיר אסולין, ריינר מרקל, עידית אלנתן, מרקו מרטין, גלית דהן קרליבך

forget_cover_72dpi

אסרה / מקסים בילר

62 ₪ 168 עמודים

כשיצא לאור הרומן אֶסְרָה של מקסים בילר בגרמניה ב־2004, איש לא שיער אילו עוצמה והדים הוא יעורר. בתוך זמן קצר הגישו נגדו תביעה שתי נשים גרמניות שטענו כי דמויות בספר מבוססות עליהן. בית המשפט הוציא צו שאוסר למכור את הספר ברחבי גרמניה, ובילר מצא את עצמו בלב מסע השמצות פומבי וסערה תקשורתית שסירבה לדעוך.

אסרה מספר סיפור אהבה מטלטל, נועז, חסר עכבות ויוצא דופן, בין בחור גרמני, בן דמותו של בילר עצמו, למהגרת טורקייה שיש לה אמא דומיננטית. סיפור כן, חשוף, מלא תהפוכות, שלוקח את דמויותיו הכי רחוק שאפשר, הן מבחינה הגילוי הפנימי שהנפשות הפועלות חוות, והן מבחינת הגילוי החיצוני, בייחוד של אסרה עצמה, שבשלב מסוים מגלה שורשים משפחתיים מפתיעים, ואלה הופכים עליה את עולמה. 

בילר, יליד 1960, פרסם ספרים רבים וזכה בלא מעט פרסים. הוא נחשב ל"וודי אלן הגרמני", ומלבד היותו סופר עוצמתי וייחודי, הוא גם פובליציסט מושחז, שמתייחס קבוע לבעיות של היהדות הגרמנית העכשווית, ליחס מתעתע של הממסד והחברה הגרמנית אל היהודים, וכמובן לעבר, לפצע השותת דם שעדיין לא הגליד.

אסרה הוא ספרו הראשון המתורגם לעברית בסדרה "טרמינל" של עם עובד, בעריכת עמיחי שלו.

עטיפה_-_אסרה(2)

מודעות פרסומת