מאמר אורח: נדב נוימן על הספר "דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד" מאת דוד אבידן

Posted on 10 במאי 2015 של

2


דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד –

המלחמה הבלתי נגמרת של דוד אבידן

דוד אבידן פרסם את ספר שיריו הראשון, הקובץ הוירטואוזי "ברזים ערופי שפתיים", בהיותו בן 20 בלבד, ב-1954. עבור מרבית הקוראים, שם הוא גם סיים את תפקידו ההיסטורי. הרחובות המריאו לאט ונעצרו לבסוף בדרכם. מיטיבי לכת העניקו לו עוד עשור של חסד, עד 1964, אז יצא האוסף "משהו בשביל מישהו". אבל אבידן המשיך ליצור גם בעשורים הבאים והעובדה שהקוראים ויתרו לעצמם ועליו, אולי בשל חשש מהתמודדות עם חומרים ניסיוניים יותר, היא די עצובה. אבידן הבוגר והמנוסה הוא משורר שהכיר בעוצמתו והשכיל להשתחרר מעצמו, דבר נדיר אצל משוררים מתבגרים, שעם התברגנותם נעשים רפויים וחסרי מוטיבציה ויצר חדשנות. אבידן, לעומת זאת, רק הלך ונעשה חד יותר, נוקב יותר וחוש ההומור הייחודי לו הפך יותר ויותר מרתק וביזארי.

שנות השישים המאוחרות היו תקופה פורה מאוד עבור דוד אבידן, בה בין היתר החל לעסוק באמנות חזותית ובקולנוע. הפנייה למדיומים הללו משתקפת, לדעתי, בשירתו מהתקופה הזו, בין היתר באמצעות גישה כמעט-פלסטית לטקסט ונסיונות ליצור קישורים בין השירה לדברים קונקרטיים במציאות (עזרים טכנולוגיים, מבחנים פסיכולוגיים ועוד).

אחד מספריו המעניינים ביותר, ודאי בתקופה המדוברת, הוא "דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד.", במסגרתו תיעד טריפ פסיכדלי באמצעות מה שאפשר לקרוא לו שירים, אך הוא למעשה דה-קונסטרוקציה של ממש לשפה ולטקסט. רבים מכירים ויודעים על קיומו של הספר, שיצא יחד עם "שירים בלתי אפשריים" ב-1968, אולם מרבית הקוראים, נדמה, לא התעכבו עליו מספיק, וזה חבל, כיוון שהוא מעניק היכרות אינטימית, כמעט בלתי-אמצעית (כמתבקש מחוויה פסיכדלית), עם הלך המחשבה האבידני.

אבידן, כמובן, לא היה הראשון שניסה לתאר את החוויה הפסיכדלית באמצעות טקסט. התקדים המפורסם ביותר לכך היה "דלתות התפישה" של אלדוס האקסלי, שראה אור ב-1954 (השנה בה יצא לאור ספרו הראשון של אבידן), בו הוא מתאר את רשמיו לאחר נטילת מסקלין. ההבדל המשמעותי בין שני הטקסטים, מלבד העובדה שהראשון נוטה לכיוון העיוני-תיעודי בעוד האחרון הוא ספר שירה (עם הסתייגות מסוימת, אליה נגיע בהמשך), נוגע בחוויה עצמה: בעוד האקסלי הרשה לעצמו להתיר את כבליו ואת המלבושים התרבותיים ו"לצלול" אל תוך החוויה, אבידן, בעל האגו הכבד, הגיע מצויד ולפניו מטרה: לנצח את הסם. דבר זה בא לידי ביטוי בשירים, שהם למעשה תמלול של הדברים שאמר אבידן בעודו תחת השפעת הסם, אותם הקליט ברשמקול.

בהערת סוגריים יש להדגיש את העובדה שמסמך כזה יצא בישראל ב-1968, כלומר פחות-או-יותר בשיאה של ה"מהפכה" ההיפית מעבר לים, ואבידן אכן מזכיר בהערותיו את יחסו לטימותי לירי, ל"תנועת ההיפיס" ול"פולחן-הסימום-ההזיוני". כפי שכותב אבידן בהקדמה, "יש יחס – אך אין, חוששני, מקבילות". אבידן תוהה על מהותה של "החוויה-הסמית", ומציע כי "פולחן-חווית-היחיד, כתחליף לחווית-היחיד-ולהבנתו, הוא בגדר 'משחק-חברתי' לא פחות מהמשחקים האחרים (קרי: כלל הטקסיות של חיי-יומיום ודפוסי-הסדר-והאירגון של החברה ה'נורמאלית והמכובדת'), שלירי טרח לסמנם". למרות חשדנותו, הוא כן מאמין ש"אין להתעלם מערכו ומתועלתיותו-האפשרית של ל.ס.ד. בתיזמור-סגלי-מוחות", ואף מציע שמטכ"ל במלחמה יתפקד טוב יותר אם יקחו כל המפקדים יחד ל.ס.ד. אבידן גם רומז על סגולותיו של הסם כמקדם דמוקראטיזציה של שדות תרבותיים, באמצעות "ביטול החיצוי-המתסכל בין אמן-מוכר לבין אמן-לדעת-עצמו ובין אמן-יוצר לבין מי שהוא 'רק-צרכן אמנות'" – הרי אם אין הבדל בין ה"אני" לזולת, כפי שיכולים להעיד "יורדי-סם" (כינוי הולם שטובע אבידן בספר למתנסים בסמים פסיכדליים), מה ערכו של אמן יוצר ואיזו תביעה הוא יכול לתבוע מיצירתו?

על מנת לסבר את האוזן ולהעניק פרספקטיבה ראויה ליצירה, נציין שמדובר בטריפ ארוך ומתוחזק (אבידן נטל LSD מספר פעמים על מנת להאריך את השפעת הסם), אשר החל בחצות הלילה ונמשך עד לעומקו של היום שלמחרת. באמצע, בשעה אחת עשרה בבוקר, מגלה הקורא למרבה האימה, אבידן ביקר אצל רופא השיניים. רק על ביקור זה שווה לכתוב ספר שירה (מהשירים מתברר גם שהוא יצא עם האוטו לקנות סיגריות. לא מומלץ). בסך הכל נטל המשורר 400 מיקרו-גרם של LSD, כמות מכובדת לכל הדעות, ואף למעלה מכך. אבידן הקליט את דבריו על שלושה סרטי-קול, אולם על הראשון הוקלט בטעות הסרט השני, וכך נותרו שני סרטים בלבד: השני (אשר הוקלט על הראשון) והשלישי (בו בין היתר הוא מתייחס למחיקה המצערת).

"היוזמה, היוזמה"

כאמור, "דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד" מתאר מלחמה. כפי שאבידן מיטיב לתאר בהקדמה ובהערות (אשר מהוות יחד כמחצית מהספר), כל מהלך הטריפ הוא מלחמה בין "המערך הסימומי", שהוא בעל יסוד נקבי, לבין "המערך המילולי", בעל היסוד הזכרי – אבידן נגד העולם, אם תרצו. התימה הזו הולמת למדי את כלל שירתו, אולם בקובץ זה היא באה לידי ביטוי באופן המהותי ביותר והקונקרטי ביותר.

אם בפואטיקה של אבידן עד לקובץ זה התפישה האקזיסטנציאליסטית שלו בא לידי ביטוי במלחמה חסרת תוחלת ("מלחמה אבודה") או בחוסר היכולת לברוח מהמציאות, מהמעגליות של הקיום ("יפוי כח"), כאשר האפשרות היחידה לפעולה בתוך עולם כזה היא להיות, ובכן, אבידן (גבר-גבר, כוחני, ציני, אך כמה לעתים לחמלה) – כאן אפשר לראות סטייה מסוימת. המערך הסימומי, כפי שהוא מכונה בשירים, הוא-הוא אותו עולם המנסה להדיח את המשורר ולנצח אותו. המערך המילולי, עם זאת, לא נכנע, ונלחם בחזרה. כלי הנשק החזק ביותר של המשורר, או של האדם בכלל, נראה, היא "היוזמה".

דוגמה טובה לכך ניתן לראות בחלק הראשון, שנקרא "סרטקול א/2", בקטע מספר 3, בו ניתן ממש לשמוע את אבידן, הנמצא תחת השפעת LSD ומדבר ממעמקי תודעתו המפורקת. (מכיוון שהטקסט עצמו מונח על הדף בצורה שלא ניתנת להעתקה, ניתן אותו כאן בצורה פשוטה יותר):  "הנסיון הזה היה במידה רבה ניסיון ה ת ח ל ת י  מאד, שהקנה לנו אולי סוג מסוים של נידות או לאודוקא נידות, אלא זכות חדפעמית או רבפעמית או ארעית של מיתוח-מרפקים במרווחים מסוימים שבין מילים לבין עצמן, במרווחימסוימים שבין מ י ל י ם  לבין עצמן. מתוח-מרפקים רגעי נידות נידות מסוימת, גם בין המרפקים הממותחים לבין עצמם … רפוק  ו ה ת ר פ ק ו ת  מסוימת על המרפקים –  ה י ו ז מ ה , היוזמה".

נדמה שבקטע זה אבידן בוחן את אפשרות הדיבור ואת ההרגשה של שימוש במילים תחת השפעת הסם. בהקדמה הוא מסביר קטע זה באמצעות ניתוח של קרב: שני הצדדים (הסימומי והמילולי) חותרים להכרעת האויב לא על ידי יצירת מגע עימו, אלא על ידי המנעות ממגע כזה, כל עוד לא הושגה הכרעה. כאשר תושג הכרעה, לבסוף, תיווצר הרמוניה בין הצדדים. ברגע בו אמר את הדברים לעיל, הוא מסביר, המילים מנסות להדוף את הסם על ידי השארת השכל במצב של קליטה וניתוח רגיל, אולם הסם מוצא את נקודת התורפה – והיא ההנאה שבהגיית המילים עצמן: לפתע אבידן מתחיל להתעכב על השורש "רפק". וכך נמשכת הלחימה לכל אורך הטריפ, עד ניצחונן של המילים, כביכול.

דוד אבידן לשער

"היוזמה", אם כך, היא הדבר שבאמצעותו מנסה אבידן לצאת מהמעגל הזה, כך ניתן להבין. בהקדמה הוא כותב על היוזמה: "ומהי היוזמה? אין לדעת. אין לדעת בהוראה כפולה: גם לא-ידוע (לפחות לי) וגם, ובעיקר, אין צורך לדעת". בנוסף, אבידן קורא את כלי הלחימה של המערך הסימומי-נקבי כהצעה מפתה למערך המילולי-זכרי, לנוח (ההתעכבות על "רפק", למשל), להגיע למצב של שלמות – ו"היוזמה היא אותה מנוחה, האומרת למנוחה: 'אל תנוחי!'". וכמו כן: "המערך המילולי-זכרי … מזכיר לעצמו מיד, בכוח זכרונו-הזכרי, כי אפילו השלם-המוחלט-והסופי אינו יכול שלא לרצות להשתפר, כלומר להתאבד, כלומר להיחרג. לצאת. היוזמה".

כאמור, מרבית המשתמשים ב-LSD מדווחים דווקא על ההיכנעות למערך הסימומי ועל ויתור מוחלט על המערך המילולי כמצב האופטימלי, אשר מוביל ל"טריפ טוב" – גילויים חדשים ומהנים של דרך הטבע והאדם. לא אבידן. ומכיוון שלא ניתן לחשוד בו, כאשר הוא נמצא תחת השפעת "סם האמת" הזה, שהוא לא כן לגמרי עם הקורא, הדבר משליך על כל הפואטיקה שלו – אכן, היוזמה הזו, המלחמה של שיריו בעולם ובעצמם – אמיתית היא.

האמנם ניצחון?

בנוסף לכך, קריאה של ה"שירים" מגלה כי אבידן אכן חקר במהלך הטריפ גם איכויות ותכונות אשר עולות לרוב במהלך חוויות פסיכדליות – השאלה אם הוא מדבר בקול רם או בראש, או האם זה בכלל הוא שמדבר או שמא מישהו אחר. גם מושג הזמן עולה. גם כאן, כמובן, הוא מאשים את המערך הסימומי בניסיון "להרדים" אותו ולתת לו להתעסק ב"זוטות". גם כאשר הוא בוחן את הדואליות שבעולם, או בודק את עצמו מול האישה שאיתה לקח את הסם, הוא מייד מבקש לצאת מהאזור הזה. גם כשהוא בעצמו אומר שהחוויה הפסיכדלית מחזירה אותו "אל סביבתי הטבעית, הקדמלדתית, התתימית" – הוא בורח משם באמצעות היוזמה: "ובכן אניודע ובכן שנינו יודעים שלושתנו ידענו וארבעתנו מאזומתמיד וחמשתנו והכל יודעים, שהמילים, שאנחנו משתמשים בהן, איננכונות, ובכן איננמדויקות, ובכן, מ ע ב ר  לזה  ע י ל ו י. נתיחס לכיווני העליה-והירידה אנרגיה וחומר, ובכנרוב האנשים מאמינים, שהפלרטוט עם הסמים-ההזיוניים יקדם אותם לעבר חויות-אנרגיות … יתמרץ בהם את התהליך של מעבר-מחומר-לאנרגיה … ז ה  ל א  נ כ ו ן". הבחורה, הוא אומר, לא אהבה שהוא התעקש לדבר על "דבר שלישי" כל אימת שעלה הנושא של חזרה לסביבה טבעית או ענייני דואליות, שאיתם "הנשיות הסתדרה הרבה יותר טוב". הבחורה שלצדו, ניתן להבין, משולה בעצמה לסם. ואבידן, מילותיו, ואותה "יוזמה", הם ה"גברים" העקשנים בעסק הזה. והוא מסביר בדיוק מירבי: "ואני אמרתי לה: תראי, אנחנו חיים חיים ספרטניים … אני יודע, שהמציאות, שבתוכה אני פועל, היא פחות-נכונה מסביבתי הטבעית, הקדמלדתית והתתימית … ואפעלפיכן לעולם אל לנו לטעות ולעולם אלּנו להחליף את ההחזרה-הארעית … אל הסביבה הקדמלדתית עם היוזמה היוזמה היוזמה היוזמה".

ובכן, כל חקר המלחמה הזה מוביל את אבידן למסקנה, כפי שניתן לקרוא בהקדמה ובהערות, שהמילים הן המנצחות, ושרק השירה יכולה לתאר את כל הסיפור הזה, שרק היא יכולה לנסות ולהתקרב לתיאור מדויק של החוויה הפסיכדלית. לכן הוא תמלל את ההקלטה בצורה שירית. לדבריו, זהו הניצחון. אולם, מי שמכיר את הפואטיקה האבידנית וינסה לחפשה ב"שירים" שבספר – ינחל אכזבה רבתי. אם בוחנים את התוצאה על פי היכולת של המשורר "לגבור" על הסם ולשורר שירים קוהרנטיים ובעלי מוזיקליות אבידנית, התוצאה היא הפסד מוחץ למערך הסימומי.

למעשה, קשה לקרוא לקטעים ב"דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד." שירים. מדובר יותר במלמולים הנוטים לסכיזופרניה ופרגמנטים של רעיונות מעניינים שנקטעים ללא הרף על ידי אסוציאציות שונות ומשונות – דבר לא מפתיע בהתחשב במצב התודעתי. אבל, וכאן נעוצה הנקודה, מדובר במסמך מרתק ששופך אור על המחשבה האבידנית ברגעיה הטהורים והכנים ביותר, ללא תחבולות רטוריות וציניות שמכסות על המחשבה שעומדת מאחורי השירים. ובמקרה של דוד אבידן, זה יקר מזהב.

 ***

"נעמן", ספר הביכורים של המשורר נדב נוימן, צפוי לראות אור בקיץ הקרוב בהוצאת "רעב" ובעריכת ערן צלגוב.

מודעות פרסומת