סיפור קצר: "טיפול" מאת דנה ג. פלג (מתוך הספר "אשתתי" בהוצאת סיאל)

Posted on 4 במאי 2015 של

2


כדי להגיע לשם בזמן היא צריכה לעלות על המיניבוס של קו 23, בתחנה של החיילים. בין השעות ארבע אחרי הצהריים לשבע בערב האוטובוס מלא בהם כל כך בתחנה שליד הבית שלה, שהיא תמיד מוצאת את עצמה, כובע ובקבוק מים וקרם הגנה, כאילו יצאה לטיול שנתי, הולכת בחלק החם של הרחוב, החלק החשוף, שבו השמש קופחת, לעבר התחנה "שלהם". והיא תמיד מתרעמת בלבה על  הצבא החזק במזרח התיכון שלא מוצא תקציב להסעת חייליו לתחנת הרכבת. כשהיא מגיעה לתחנה, בהליכה מהירה, תמיד קצת מתנשמת, היא נדבקת לפס הצל שמאחוריה. כשהאוטובוס מגיע סוף סוף, לפעמים באיחור, היא ממש נלחצת, כי היא שונאת לאחר. תוך כדי שהיא נרכנת מעל למחסום שמפריד בין הנהג והנוסעים כדי להניח את הרב קו בעמדה, היא זוכרת תמיד לחייך אל הנהג, להגיד שלום, לא להתייחס אליו כאילו הוא שקוף. היא מכירה את כל הנהגים, ואת הנהגת היא תמיד שואלת מה שלומה. פעם הן אפילו דיברו קצת. ואז היא מתקדמת למרכז המיניבוס, רק כדי להידחק בין חייל עם צ'ימידן ענק לחיילת שמדברת בפלאפון עם החבר שלה או ההפך. הפעם היא עומדת מאחורי תיירת הולנדית שמדברת בסקייפ בטלפון. בלבה היא מצטערת שהיא לא יודעת את השפה. הגרמנית שלה לא מספיקה בשביל להבין הולנדית מהירה כל כך. היה יכול להיות מעניין.

התיירת והחיילים יורדים בתחנת הרכבת, ושם, לפני נהר האנשים שעולה למיניבוס, היא  מצליחה למצוא מושב יחיד ולשקוע בספר שהורידה לסלולרי, או במחשבות שלה. הרבה מחשבות יש לה, אחת מובילה לשניה, עד שלפעמים היא שוכחת מאיפה הן באו, איך זה התחיל, מה הוביל למה. לפעמים היא נזכרת, ויש לה תובנות. בינתיים המיניבוס יוצא מהתחנה, עובר לנתיב הימני ביותר מבין כל הנתיבים הפונים שמאלה ועוצר בתחנה שמול בית קלקא שלידו דרך בלתי סלולה, מלאה חול ואבק. טוב שהיא במיניבוס הממוזג. הוא שועט לו הלאה, דרך הפיח של רחוב המסגר, עוצר ליד בית הביטוח הלאומי להעלות עוד כמה נוסעים שגמרו להתכתש עם הבירוקרטיה, ואז עומד בצומת מול הבנין הקעור והכעור של בית מעריב. הוא מתעלם מקרליבך וחולף על פני בתי הקפה האופנתיים יותר ופחות של לינקולן, פונה שמאלה ביהודה הלוי, הפוגה קצרה למשוררים בין כל הנשיאים והגנרלים, לפני שהוא ממשיך לבלפור שהיה טוב לציונות אבל רע אל האירים. רגע לפני שהוא חוצה את רוטשילד כמו אוטובוס צעצוע בתוך דגם לגו, היא נזכרת, כאילו היה לה שעון מעורר בתוך הראש, מרימה ראש מהסלולרי, או מקיצה משרעפיה. היא מושיטה יד אל הלחצן הקרוב, ומצלצלת. אחרי מעבר חציה קטן אחד המיניבוס נעצר בתחנה, שבכלל לא נראית לה כמו תחנה. 

שם היא יורדת, בתחנת בלפור-מלצ'ט שרק ממש לא מזמן נקראה "אוהל שם" על שם האולם המפורסם שמולה, זה שביאליק נהג לערוך בו את העונג שבת שלו, ועשרות שנים אחר כך, קיימה בו מפלגת העבודה, את ועידותיה. היא יודעת את כל זה, היא אוהבת את ההיסטוריה של העיר כאילו היתה ההיסטוריה הפרטית שלה-עצמה. לפעמים היא מסתובבת ברחובות העיר, מדמיינת איך נראו כשנבנו, את האנשים שהילכו בהם אז, את פועלי הבנין העברים שבנו את בתיה. האמנם היו עברים? אם היו יהודים, אולי לא תמיד דיברו עברית, וכשדיברו, היה זה בוודאי במבטא פולני, יידישיסטי, רוסי. אולי תימני.  יותר מכל היתה רוצה שעברה, ילדותה ונעוריה יהיו בעיר, שתוכל להגיד בנון שלנטיות משפטים כמו "אני זוכרת את שינקין לפני שהוא נהיה שינקין", או "חולדאי לא היה משהו גם כשהוא היה מנהל הגימנסיה. לא יודעת איך הוא נהיה ראש עיר".  אבל איתרע גורלה והיא גדלה באיזו פתח תקוה בצפון. פתח תקוה, ככה היא קוראת לכל הערים שנראות כמו פתח תקוה, היא הסבירה לי פעם. היא פונה אל הפינה של אחד העם, שגם היא כמו כל פינה שניה בלב תל אביב, בשיפוצים כמעט תמיד. על גדר הבית המצוחצח – עדיף על מפויח, לא? – שבפינה כבר הספיק מישהו לרסס "אתה גויאבוש", וזה נשמע לה נורא הומואי, ומעלה חיוך על שפתיה. "טיפש מי שצוחק לעצמו", היתה אמא שלה אומרת, וזה כמעט מוריד לה את החיוך מהשפתיים, אבל הוא עוד נשאר שם, קצת כמו צל או אדווה. היא אף פעם לא הבינה את המשפט הזה של אמא שלה, שכבר מתה כמעט שנתיים, והן מעולם לא דיברו עליו. למה טיפש? אולי בעל חוש הומור? אולי במצב רוח טוב? ולמה לא לחייך סתם, לעזאזל. מגיל צעיר מאוד חשבה את זה, אבל אף פעם לא ענתה לאמא שלה. תמיד מצאה את השיחה איתה מעייפת.

את בית הספר לאמנות שהיה שם צבעו באפור מדרכות קודר, אבל על הרמזור שלפני הכניסה לחניה התת קרקעית שלו מישהו צייר  סמיילי. אחר כך יש עוד איזה קשקוש חמוד על השלט של מגרש החניה, ואז היא עוברת ליד בית שנראה קצת כמו אקורדיון שנפתח, ובין שני החלקים שלו, מרפסת. פעם, לפני כמעט מאה שנה, חי בו רבניצקי, יהושע חנא רבניצקי, ביידיש מבטאים חונא. מה היה כינוי החיבה שלו? היה לו כינוי חיבה? איך קראו לו חברים שלו? לפעמים היא תוהה אם מעבר לספר האגדה היו לו ולביאליק עניינים. מה הוא עשה חוץ מכתיבת ספר האגדה? היא מבטיחה לעצמה לבדוק את זה ושוכחת עד הפעם הבאה. היא כמעט מאחרת, ואין לה זמן לבדוק עכשיו בסלולרי.

הלאה. היא חוצה את מעבר החציה הבא, נכנסת בשער האבן הקטן, יורדת במדרגות לקומת המרתף. אריחי המדרגות כתומים, בצבע המקורי שהיה פעם. ויש גם מעקה שאפשר אפילו להישען כמו איזו יוליה מהמרפסת בוורונה, לפני שנעמדים מול דלת הפלדלת הלבנה. צריך להדוף אותה בעדינות. המרצפות כאן אפורות, ושקט. תמיד שקט כאן כל כך. היא נזכרת בכל הפעמים שהייתה שם, כשרק יצאה מהארון, בישיבות רבות המשתתפים, באנשים המעניינים. היה כל כך סוער. ועכשיו שקט. אפילו עגמומי. כמעט נטול חיים. צנצנת גדולה, מלאה פקקים צבעוניים לפי סדר דגל הגאווה, ופסלון סמי-הומו-אירוטי מנסים להוסיף קצת צבע, ללא הצלחה יתרה. שקט כאן.

ואז אנחנו נפגשים. אני יוצא מתוך המשרד ומסמן לה להיכנס אל החדר. היא נכנסת, אני סוגר את דלת ההזזה מצדה האחד, היא מצדה האחר. היא מתיישבת על הכורסה הנמוכה, מורידה סנדל ועוד אחד. על השולחן כוס פלסטיק מלאה במים שהנחתי מבעוד מועד. היא לוגמת ממנה. אני כבר ישוב בכסא שלי, מסתכל עליה. מחכה. 

"היה כאן רצח", היא אומרת.

____________________________

מתוך הספר "אשתתי" מאת דנה ג. פלג בהוצאת סיאל. 

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן 

 

***

דנה ג. פלג היא סופרת, מתרגמת ועיתונאית.  עוד מיצירותיה: "תאנים אהובתי", ו-"קדושה".

 

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


מודעות פרסומת