ראיון עם העורכות הספרותיות דנה אולמרט ונוית בראל לכבוד פרוייקט "חודש הביכורים"

Posted on 28 באפריל 2015 של

2


הוצאת "ידיעות ספרים" יחד עם הוצאות הבת שלה "אחוזת בית" ו-"ליריקה" החליטו להקדיש את החודש הקרוב להוצאה לאור של 7 ספרי ביכורים. בחרתי לראיין שתיים מהעורכות המשתתפות בפרוייקט, דנה אולמרט ונוית בראל, ולנסות ללמוד מהן על עבודת העריכה, על התובנות שלהן לגבי הספרות העברית, ועל האהבות הספרותיות שלהן. 

דנה ערכה את הספר "כתונת משחק" מאת תמי שני (הוצאת אחוזת בית) ואילו נוית ערכה את הספר "עריק" מאת עילי ראונר (הוצאת ידיעות ספרים). 


היי דנה ונוית, החודש רואים אור ספרי ביכורים חדשים בעריכתכן במסגרת פרוייקט "חודש הביכורים" של ידיעות ספרים והוצאות נוספות. אז קודם כל, תוכלו לספר על המפגש שלכן עם כתבי היד שהפכו לספרים בפרוייקט הזה? איך נראית העבודה על כתב היד? מה הרגשתן כשקראתן את כתב היד לראשונה? איך נראית אחר כך העבודה עם הסופר, וכמה זמן לוקח מרגע קבלת כתב היד עד צאתו של הספר לאור? 

דנה: ספר הביכורים "כתונת משחק" עבר דרך ארוכה. קראתי אותו כבר לפני כמעט שנתיים והתלהבתי מן הבשלות והמקוריות שלו אבל היתה הרבה עבודה לעשות, בעיקר סביב הזיקה בין שתי עלילות האהבה השונות המופיעות בו. לקח לתמי שני זמן להחליט על עתידו של כתב היד וכשהחליטה שהיא רוצה להיענות להצעתי – התחלנו לעבוד. התגבשותו של הנוסח הסופי לקחה חודשים ארוכים והיתה מרתקת עבורי.

נוית: נתקלתי בפרגמנט מאת עילי ראונר באחד הגליונות של כתב העת "הו!" והתרשמתי לטובה לא רק מהכישרון שניכר שם לכל קורא, אלא מעומק המחשבה המטה-ספרותית שעילי מציג בכתביו, ובתוכה חשיבה מרעננת וייחודית על סגנון ועל אזלת היד של הספרות. על כתב היד עבדנו לאט, משך שנתיים ויותר, תוך דיאלוג שנדמה היה לעתים כמו וויכוח ולעתים תוך שיחות נפש גלויות לב. לא כל סופר קונה לו אחיזה בנפשי, אבל הרגישות העצומה של עילי, האופן שבו הוא רואה עצמו חוליה בשרשרת של כותבים והאומץ שיש לו לומר דברים על העת שבה הוא חי, גרמו לי להתאהב לא רק בסופר, אלא גם באדם.

יש משפט או פסקה שאהבתן במיוחד בספר שערכתן?

דנה: אני אוהבת את קולו של המורה לציור בספר, אסיר ציון לשעבר שמסביר ליהלי, הגיבורה הצעירה, תלמידתו, איך עובד העולם:

"תראי, הסברתי אז, חוקים של חברה מתאימים בשביל ממוצע, בעיה שאנשים לא שטאנס! שלטון לוקח אוטוריטה להחליט מתי ילדה מוכנה. למה? למה דווקא שמונה עשרה? למה לא מספר תשע עשרה? שבע עשרה וחצי?" (עמ' 244)

נוית: אני אוהבת את הפתיחה של ספרו של עילי ראונר. היא אמיצה ומלאת תוכחה, מבלי להיגרר לפאתוס או לצדקנות. מי שפותח כך את ספרו, לא ישקר לקוראיו בהמשך.

אין צורך בספרות היום, אין צורך, אין עוד צורך בספרות כשהזמן נעשה זִקנה נצחית. אני רוצה לומר שמשהו מטביע את התרבות שלנו, שפתאום זִקנה גדולה מדי אוחזת בנו ומתפשטת בכל מקום. התחושה הזאת, איזו ודאות עמוקה שהסוף קרב, שזה הולך וסוגר עלינו, אפילו עכשיו, זה הולך ומתארע – האסון העתידי שלנו. אני מתכוון, האסון שיחריב את המקום הזה, כמו את היהודים אז, ערימה קפואה של זקנים. הם לא עמדו על המשמר, הם השאירו אותנו עם מבט הקרח שלהם, עם הסבל שלהם, הם לימדו אותנו לעצום את העיניים ולשתוק. נו מילא, הולכים האסונות הישנים ומגיעים אסונות חדשים, ועכשיו אנחנו עומדים עם הדבר שלנו, עם השתיקה שלנו, עם מחלת המוות שלנו, זה בלתי־נמנע. עכשיו, כשהאסון יגיע, לא נוכל לדבר יותר, זה יהיה מאוחר מדי, אין עוד צורך בספרות, אין צורך.

ktonet mishak

arik

מה התפישה שלכן לגבי ספרות עברית עכשווית? מה כדאי שיהיה בה ולאן כדאי לה לשאוף? או שאולי ספרות טובה היא אוניברסלית וטובה תמיד, בלי קשר לתקופה בה היא נכתבת?

דנה: אני חושבת שהאוניברסליות לא יכולה לעבוד כרעיון מכוון שמוליך את הכתיבה. היא עשויה להתגלות כתוצר בלתי מתוכנן של הרצון לספר סיפור קונקרטי, שתמיד אחוז בהקשר של זמן ומקום. מעניינת אותי כתיבה ספרותית שהמציאות הנפשית והפוליטית, החברתית והכלכלית, מכתימות אותה ואחוזות בה.

נוית: יש בספרות העברית העכשווית רחש גדול, שלפעמים נדמה לי מאני, כמו עץ אורן מתפקע מאצטרובלים, שלמעשה מעיד על מחלה סופנית של העץ. ואמנם ארצנו מתפקעת מכישרון, בניגוד למה שחושבים. מתי מעט כותבים ספרים שיישארו איתנו לנצח, אך גם מבין הספרים הזמניים, החטופים, הנכונים לעכשיו – ישנן יצירות בעלות ערך.

בתור בנות אדם שעוסקות בשפה העברית למחייתן, מה המילה האהובה עליכן בעברית (אם יש כזו. אפשר גם כמה מילים)?

דנה: כשהייתי ילדה המילה האהובה עלי היתה 'כיסופים' בזכות השורה 'מה רבו הכיסופים' בשיר על רותי.

אני אוהבת לגלות מילים בלתי מוכרות לי בעברית או מילים מומצאות, כמו למשל המילה 'שתק' [מנוקדת בסגול סגול] שמופיעה בצעקה הפוכה או המילה פעוטית שיובל שמעוני משתמש בה כמה פעמים במעוף היונה.

אחד הצירופים הלשוניים החביבים עלי הוא 'נשים מסוללות' – הכינוי המקובל במקורות הבתר-מקראיים לנשים המקיימות קשר מיני ביניהן. בתור אישה מסוללת אני נהנית להשתעשע במחשבה על עושר המשמעויות שיש לצירוף הזה ומאפשר לחתור תחת ההקשרים השליליים שבהם הוא מופיע במקורות.

נוית: זו שאלה שאני אוהבת לשאול אחרים, אך נשאלת בפעם הראשונה. ישנן מילים שכיף להגיד וישנן מילים שכיף להניח על הכתב. אצטט תשובה מאת אגי משעול. היא כתבה באחד משירי האהבה היפים שלה שהיא לוחשת את המילה "ינשוף" כי היא אוהבת את מה שהיא עושה לה בשפתיים. כשלעצמי, תמיד אהבתי את המילה "נים". צלילית ותוכנית היא נהדרת. כל מה שמשתמע ממנה, מתקיים בה גם ברמת ההברה והעיצור: דק מן דק, כחוט השערה. מילה טובה לאלה המאמינים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים.

כמי שקוראות עשרות כתבי יד בחודש, מהם הרגלי הקריאה שלכן? איפה אתן קוראות (במשרד או בבית)? רעשים מפריעים לכן? קל לכן להתרכז בקריאה? יש בכלל הזדמנות לקרוא ספרים אחרים של הוצאות אחרות? עדיין אפשר להינות מקריאה שהיא לא מקצועית?

דנה: אני קוראת בכל מקום ובכל זמן. בבית, בלילה, בבוקר, בבתי קפה, במחשב ומתוך כתבי יד מודפסים. ואף פעם לא מספיקה.

נוית: אינני קוראת בכל מקום, אלא רק בבית ואך ורק תוך שקט מוחלט. אזניות שמונעות רעש הן כלי עבודה. כשאני מרוכזת בקריאה, העולם נפסק וקיים רק העולם המיוצג במילים. תחושת הריחוף שמלווה לכך מייצרת שקט פנימי גדול ועל כן, בעיניי, רצויה ואפילו מרפאת. בטרם הייתי עורכת לא הקפדתי לקרוא ספרות עכשווית, ונצמדתי ליצירות המופת ולספרים שמתאימים בדיוק לטעם שלי, אבל כיום אני מתאמצת להספיק ולקרוא את העדית מתוך החומרים שמצויים על שולחנות התצוגה ברשתות הספרים. את הספרים של "זיקית" לא אחמיץ בשום מצב.

מה החלקים הנשגבים והמעניינים ביותר בעבודו של עורך, ומה החלקים המתסכלים והקשים יותר?

נוית: אני אוהבת להסתובב משך חודשים עם הידיעה שספר נהדר נמצא בדרך לפרסום ורק אני יודעת על אודותיו. הסוד הגדול הזה, שלפעמים הוא גדול רק עבורי, דומה לנשיאת אוצר. קשה לי כשספר שאמור להצליח, נבלע בין עשרות הספרים שרואים אור מדי חודש. על הספר "בן יחיד" אוסיף לקונן עד שיזכה לקהל הקוראים הגדול שהוא ראוי לו. זהו ספר כיפי, מותח וישראלי מאוד.

תוך כמה זמן (או כעבור כמה עמודים של כתב יד) אתן יכולות להבין אם בכתב היד שלפניכן יש פוטנציאל להפוך לספר (או להיפך – שאין לו שום סיכוי ומדובר בחוסר כשרון חסר תקווה)? 

דנה: להבין שאין סיכוי לא לוקח הרבה זמן. לזהות כישרון אפשר די מהר. לדעת אם יש כאן כתב יד שלם בשל ומגובש אפשר לדעת רק כשקוראים את כולו.

נוית: זה תלוי, כמובן, אבל על פי רוב ממש עם קריאת העמודים הראשונים ברור לי מהו טיבו של הטקסט.

 צילום: זהר שטרית, מגזין אתנוית בראל (מימין) ודנה אולמרט. צילום: זוהר שטרית, מגזין "את"

קרה שהתחרטתן על כתב יד שהוצאתן לאור (גם אם התחרטתן שלא ערכתן בו כמה דברים נוספים)? ובכלל – נדמה שעבודת העריכה מזמינה נקיפות מצפון. האם אתן מתעלמות מהרהורי החרטה האלה, או שמראש עבודה העריכה מזמנת אליה אנשים החלטיים שלא מהרהרים שנית בהחלטותיהם לאחר שבוצעו?

נוית: חרטות מתוקף הקפדה יתרה או רדיפת שלמות הן חלק מהיומיום, ואינן קשורות לספרות דווקא. יחד עם זאת, אני אכן אדם החלטי, חד ומהיר מחשבה.

עבודת העריכה משפיעה על חיי היומיום? אתן מוצאות את עצמכן עורכות כתבות בעיתון, סטטוסים בפייסבוק או משפטים של בני זוג ובני משפחה?

נוית: הו, כמובן. למגינת לבם של בני הזוג ולמורת רוחם של החברים בפייסבוק.

האם לדעתכן כותבים חייבים להיות משכילים ספרותית (כלומר לקורא המון ספרים), או שלא מדובר בתנאי הכרחי?

דנה: הם חייבים להיות אנשים קוראים.

נוית: כמובן! זהו תנאי סף.

נדמה שיש יותר ויותר נשים עורכות. את הפרוייקט הנוכחי למשל עורכות רק נשים (בנוסף לשתיכן משתתפות כעורכות בפרוייקט גם עינת יקיר, יערה שחורי, שרי גוטמן, עליזה ציגלר והילה להב). האם זו מגמה במו"לות הישראלית והאם יש לטעמכן הבדל קטגורי בין עריכה של נשים לעריכה של גברים?

נוית: כראש מדור המקור ב"ידיעות ספרים" הוכחתי גם שעמיתותיי המשוררות הן עורכות פרוזה מצטיינות במיוחד, אולי בזכות הקשב הרב שלהן לאיכות החומרית של המילה, לשדות המשמעות שהיא קשורה אליהם ולחשיבות הגדולה שיש לאופן ולסדר ההנחה שלה על פני רצף הטקסט.

ולסיום – אנחנו אוהבים ב"קורא בספרים" לקבל המלצות על ספרים. תוכלו להמליץ על ספרים שאתן אוהבות במיוחד, ואולי על ספרים שלדעתכן לא זכו למספיק הכרה והערכה? אולי תוסיפו להמלצות האלה גם ספרי ביכורים אהובים.

דנה: אני אוהבת מאד את ספר הביכורים של יובל שמעוני, מעוף היונה שראה אור ב1990 ואת קול צעדינו של רונית מטלון. שני הספרים זכו להכרה ולהערכה רבה ובצדק.

אני ממליצה בחום על ספר הביכורים של המחזאי גלעד עברון, מראה מקום, שיצא ב- 2003 ולא זכה לטעמי להכרה מספקת וגם, אם מותר להעיד על עיסתי כעורכת, את ספרה של ארנה קזין, פיקניק. שניהם ספרי סיפורים קצרים, סוגה שלא זוכה לכבוד המגיע לה בעשור האחרון. 

נוית: בנוסף לספרו של אבי גרפינקל, "בן יחיד" – שהוא באמת ספר מהנה ומעניין לכל קורא, בעיקר זה המבקש לחשוב על החברה הישראלית שבה הוא חי ועל סד הגדרות הזהות האלים והתובעני שהיא מייצרת – אני ממליצה בכל פה על הספר "המולדת הישנה" מאת לילך נתנאל בהוצאת "כתר". מעט ספרים מצליחים להבהיק כאבני חן באופן כה מענג. אפליג ואומר, שאם היתה וירג'יניה וולף כותבת היום, ובעברית, היתה כותבת בדיוק כך.

ספרים נוית ודנה

____________________________

*) תמונת השער באדיבות מגזין את. צילום: זוהר שטרית. מתוך המדור "2 נשים יפות ושאלה אחת".

***

דנה אולמרט, ילידת 1972, עורכת סדרת ספרי ביכורים בהוצאת אחוזת בית, חוקרת ספרות ומרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. מתגוררת בתל אביב ומגדלת שתי בנות במשפחה אלטרנטיבית בת ארבעה הורים.

נוית בראל, ילידת 1977, משוררת, עורכת ודוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות של אוניברסיטת תל אביב. מנהלת מדור המקור בהוצאת הספרים "ידיעות ספרים". ספרה "ממש" ראה אור ב-2011 בהוצאת "עם עובד". מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה.


עוד על פרוייקט "חודש הביכורים" מתוך ההודעה לעיתונות של "ידיעות ספרים":

מסורת של חודש ספרי ביכורים נפתחת:

מעל שנה לחוק הספרים, ודבר אחד כבר ניתן לקבוע בוודאות: החוק פוגע פגיעה ישירה ואנושה בסופרים ישראלים וצעירים, כאלו שטרם קנו לעצמם שם – ובפרט בסופרי ביכורים. ספרים אלו עומדים בחנות ללא דורש, וקולם של הסופרים החדשים לא נשמע.

אדם אינו יכול להיהפך לסופר מבלי שיוציא לאור את ספרו הראשון. גם גדולי הסופרים כתבו את ספר הביכורים שלהם. ספרות אינה יכולה להישען על העבר בלבד, ללא סופרים חדשים ורלוונטיים שיציגו מחוזות רעננים של לשון, סיפור וחוויה.

במצב הקיים, ספרי ביכורים הם עולם הולך ונעלם. הוצאות הספרים הישראליות הפסיקו באופן אפקטיבי להציע חוזים לסופרים חדשים. המגמה הלא מוצהרת היא ללכת על בטוח עד עבור זעם. בשנה האחרונה ליווינו סופרים נהדרים שספריהם הובלו אל תהום הנשייה מייד עם צאתם, והקוראים לא זכו להפיח בהם חיים.

במהלך העומד בניגוד מוחלט למגמה ההרסנית, החלטנו לייחד את חודש אפריל להוצאה לאור של ספרי ביכורים בלבד. בחודש זה יראו בהוצאת ידיעות ספרים ובהוצאות השותפות אחוזת בית וליריקה, שבעה ספרי ביכורים חדשים. יש בהם ספרים שזכו בפרסים עוד בטרם ראו אור, יש בהם כאלה הכתובים במתינות וכאלה הכתובים בתחושה של דחיפות רבה. יש בהם רומנים וסיפורים אישיים, סיפורים מן הפריפריה ומן המרכז, התלבטויות בנושא זהות, מדינה ושפה.

כל אחד מהם הוא צעד ראשון – כזה שאנו מקווים שיהיו עוד רבים אחריו. במהלך חודש אפריל נגייס את מרב מאמצינו וניסיוננו על מנת לתת לספרים הללו קול. הם יזכו מאיתנו לדחיפה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת – מכיוון שאנו מאמינים בהם ומכיוון שאנו מאמינים שיש בהם כדי לדבר אל לבם של קוראים רבים.

unnamed

מודעות פרסומת