קצרים על שני ספרי ילדים וקומיקס אחד: "יקינתון – סיפור על חברות ושיר","ברמלי" ו-"באטמן – הגיבור בגלימה האפלה"

Posted on 20 באפריל 2015 של

2


הקדמה: מאז שפתחתי את הבלוג כתבתי מעט מאוד על ספרי ילדים ונוער. בחודשים האחרונים החלטתי לנסות בכל זאת לקרוא ספרי נוער קלאסיים (בקרוב תופיע ביקורת על "גבעת ווטרשיפ"), אבל בכל הקשור לספרים לילדים – כאלה המכילים איורים ומעט טקסט – נמנעתי כמעט לחלוטין. כשכבר כתבתי זה היה אחרי שניסיתי לראות מה האחיין שלי בן ה-4 וחצי חושב עליהם.

הצרה היא שבגלל שאני פוגש את האחיין שלי פעם בשבוע בזמן ארוחה ולאחריה – הוא לא תמיד מוכן לקרוא סיפורים ולמעשה רוב הזמן אין לו חשק. הבנתי שזה יהיה קשה לחוות דעה על ספרים כאלה דרכו, והשבוע החלטתי שפשוט אפרסם סקירה קצרה – לא מקצועית וחסרת הבנה – על הספרים שמגיעים אלי בכל זאת. (הסקירה היא לא מקצועית וחסרת הבנה כי אני בור מוחלט כמעט בכל דבר שקשור בספרות ילדים – החל מהיכרות עם הספרות הזאת, דרך הבנה באיורים ועד הקשר הרופף לילדים בתור אדם בלי ילדים או אחים קטנים).

אז הנה כמה דברים שחשבתי על שני ספרי ילדים וספר קומיקס אחד שהונחו על שולחני באחרונה.


1) יקינתון – סיפור על חברות ושיר. כתבה: שהם סמיט, איירה: רוני פחימה (הוצאת כנרת).

סיפור על החברות שנרקמה בין לאה גולדברג – כותבת השיר האהוב והמוכר "פזמון ליקינתון", לרבקה גווילי – מחברת הלחן לשיר.

הספר מסופר במעין "עריכה צולבת"; בעמוד אחד מופיע סיפורה של רבקה גווילי, ובעמוד הבא סיפורה של לאה גולדברג. כך מתנהל הספר, החל מילדותן של השתיים באירופה (ילדות שונה – רבקה כילדה עשירה ושמחה, לאה כילדה בודדה ועגמומית), ועד לפגישתן המקרית בישראל והפיכתן לחברות טובות. בסוף הספר ישנה אחרית דבר קצרה ומרגשת של שהם סמיט שמספרת כיצד הגיע לידיה במקרה הסיפור על החברות בין גווילי לגולדברג.

זה ספר חמוד על חברות, על מוסיקה ועל כתיבה. אפשר לומר שהוא גם מעביר לילדים פן מסוים בסיפורה של יהדות אירופה שהגיעה לארץ (החיים באירופה וההגעה של שתיהן לארץ ישראל).

מעבר לסיפור עצמו, נדמה שהוא מאפשר לערוך פעילות מעמיקה לילדים סביב השיר "פזמון ליקינתון" (מלבד השמעת השיר על שלל ביצועיו, כעת אפשר גם להכיר את הסיפור מאחוריו, ואולי דרכו לגלוש לעוד יצירות של לאה גולדברג ורבקה גווילי). האיורים של רוני פחימה יפים מאוד (אם כי אני מודה שרוב האיורים יפים בעיני), ואם היה לי את הידע הדרוש הייתי יכול להסביר על הטכניקה שבה היא משתמשת. אבל אין לי, אז תצטרכו לנסות ולהתרשם בעצמכם.

*) דעתה של גיסתי שגם היא קראה את הספר: "מקסים ומרגש".

  יקינתון-מגנטה-חזית-2

11046312_856807201025088_5416298524862662983_n

2) "ברמלי" מאת קורני צ'וקובסקי. תרגם מרוסית: נתן אלתרמן. אייר: דוד פולונסקי (הוצאת עם עובד).

קודם כל, במקום לקרוא את המילים חסרות ההבנה שלי, אני ממליץ לכם תכף ומיד להכנס לפוסט הנפלא הזה של מרית בן ישראל על הספר, ולראות איך אפשר לכתוב באופן מחכים ומעמיק על ספרי ילדים.

אם משום מה בכל זאת נשארתם פה (או שחזרתם אחרי שקראתם אצל מרית), אז אספר על החוויה שלי מהספר.

ראשית, על אף הבורות המדוברת, חלה אצלי איזושהי התקדמות בקריאת ספרי ילדים, והיא  קשורה בהבנה שאת הספרים שכתב או תרגם אלתרמן (ובטח יש אחרים שכתבו ככה), יש לקרוא במקצבים נורא ברורים – כמו דקלום או שירה. כשקוראים רק את המילים של הסיפור כמו בפרוזה, קשה מאוד להבין משהו – בטח שלא לראות את היופי של הספר (אולי לחלקכם זה ברור מאליו, אבל לי זה לא היה).

הסיפור הרוסי הקלאסי של צ'וקובסקי (שכתב אותו בשנת 1927) מספר על שני ילדים בשם גד וימימה שלא שועים לאזהרות הוריהם, ובורחים לאפריקה המסוכנת, שם שוכן הפרא בַּ‏‏רְמַ‏לַ‏י (כדי לדייק בחריזה בזמן ההקראה חשוב מאוד לקרוא את שמו נכון, לכן הוספתי את הניקוד). בתחילה הם נהנים מכל השפע שיש לאפריקה להציע, אך אז מגיע הענק בַּ‏‏רְמַ‏לַ‏י ומחליט לבשל אותם לארוחת צהריים. לעזרתם של הילדים מגיע דוקטור בשם אויזמר שמנסה להניא את ברמלי ממעשיו, אך הפרא הענק מחליט לבשל גם אותו. הדוקטור קורא לתנין גדול שבולע את ברמלי, ומתוך הבטן ברמלי חוזר בתשובה, מבין את חטאיו ומבטיח שלא יחזור עוד על מנהגיו הרעים. גד וימימה מסכימים שישוחרר ומזמינים אותו איתם לחיפה, שם הוא הופך למוכר ממתקים שאוהב מאוד ילדים וכבר לא רוצה לבשל אותם.

כל העניין בספר הוא המשקל והחריזה – כלומר ממש אפשר להרגיש איך הסיפור הזה נועד להפעיל ילדים ולגרום להם לשיר, לפחד ולצחוק (צריך לשנות את הקול ברגעים הדרמטיים, למשל, או לעשות מעין המחזה של הסיפור).

בפוסט של מרית תוכלו לקרוא גם על כל הפן האתני שיש בסיפור הזה (לא כתוב שברמלי שחור, אך בכל התרגומים הקודמים צוייר ברמלי כשחור בגלל שהוא נמצא באפריקה, וד"ר אויזמר המושיע צויר כאיש לבן. כאן לעומת זאת, מסבירה מרית בן ישראל, דוד פולונסקי בחר לאייר דווקא את ד"ר אויזמר כשחור).

לסיכום – ספר מיוחד מאוד, שאם קוראים אותו כראוי, מגלים גם את כשרונו האדיר של אלתרמן בתרגום.

האיורים של דוד פולונסקי צבעוניים במיוחד ו-"גדולים מהחיים"; אפשר ממש לטבוע בתוכם.

 Barmalay(2)

bado

 

3) באטמן – הגיבור בגלימה האפלה. כתב: בילי מתני, צייר: כריסטופר ג'ונס. מאנגלית: דידי חנוך (הוצאת כנרת).

טוב, אם טענתי קודם שאני לא מבין בספרי ילדים, אז אני לא יודע איך לתאר את ההבנה שלי בקומיקס (או את חוסר ההבנה אם לדייק). אפשר לומר שאני וקומיקס זה כמו השר ישראל כץ וחמלה – מעולם לא נפגשנו.

קראתי כמה נובלת גראפיות, אבל הן שונות לחלוטין מקומיקס גיבורי-העל שהונח לפני. למען האמת, אני לא בטוח אם הקומיקס הנ"ל הוא כזה שמעובד לילדים, או שזה הקומיקס המקורי של באטמן. כך או כך, ניסיתי להגיע בראש פתוח לקריאה.

הספר מושקע מאוד מבחינת חיצונית – הדפים איכותיים והדפסת האיורים מרהיבה. בפתיחה ישנה הצגה של שש הדמויות המרכזיות שיופיעיו בשלוש העלילות שמובאות בחוברת הזו (באטמן, המשרת אלפרת פניוורת', הבלשית אלן ין, ד"ר קורט לנגסטרום/ מן-באט, הג'וק וביין).

כשנפגשתי עם הקומיקס עצמו, עמדתי במבוכה מסוימת. לא ידעתי איך לאכול את זה. למרות שאהבתי מאוד את סדרת באטמן המצויירת שראיתי בילדותי, כאן בקומיקס היה משהו שונה. יש מעט מאוד מילים, ומהר מאוד עוברים מאקספוזיציה (ברוס וויין מתעסק בענייניו, מתכונן למשהו), לשיא (באטמן מצליח למנוע מפשע גדול להתחולל) ולסיום הרך (ברוס וויין חוזר לביתו ומשוחח עם משרתו). חלק ניכר מהעלילה הקצרה מבוסס על מה שאנו נוהגים לקרוא "אקשן" – המאבקים בין באטמן ליריביו ושלל האביזרים בהם הם משתמשים כדי לגבור אחד על השני.

השפה הציורית של הקומיקס הייתה גם היא קשה לעיכול בשבילי; למשל – כשמישו מתואר כשהוא שורט דפים, כתוב בצד בענק "שרוטט", וכשמישהו חובט כתוב "חבטט", וכששלשלאות מורמות באוויר כתוב "סווווש". כלומר יש אפקטים של סאונד לאורך הטקסט – שפת יצירה שקשה היה לי להתרגל אליה (למרות שהייתי מודע אליה, בעיקר דרך פארודיות); קשה היה לי לקרוא את זה ברצינות.

ניסיתי לחשוב על ההיסטוריה של הקומיקס. יכולתי להבין איך הוא תפס בתקופה שבה הקולנוע והטלוויזיה לא היו זמינים; אבל כיום, לרוב הילדים יש נגישות לשלל תכנים דומים שעשויים בצורה הרבה יותר סוחפת ומרשימה. נכון, גם בתקופה שבה יש קולנוע וטלוויזיה, אנשים עדיין קוראים ספרים למרות שזה אמצעי כיביכול "מיושן" (כי בכל זאת לספר יש עומק שסרט לא מאפשר), אבל איכשהו הרגשתי שההבדל בין הקומיקס של באטמן, לסדרה המצוירת שלו או לסרטי הקולנוע, הוא כמו ההבדל בין טלפון חוגה לטלפון לחצנים. האחרון מייתר את הראשון.

אני חוזר ומדגיש שאני מספר על תחושותי האישיות כאדם בן 31 שמעולם לא קרא קומיקס ואין לו שום חיבור ממשי לעולם הפנטזיה והמד"ב (אם כי בחודשים הקרובים אנסה את מזלי עם כמה יצירות בתחום). אני רוצה גם לציין שזו הפעם השניה או השלישית שאני כותב דברים לא חיוביים במיוחד על ספרים שיוצאים תחת ידה של מיכל פז מהוצאת כנרת (היא אחראית להפקת הקומיקס הזה בעברית יחד עם דידי חנוך), ואני רוצה לנצל את הבמה הזו כדי להגיד שעל אף הכתוב, אני נלהב מאוד מעשייתה של מיכל ומהדברים שיוצאים תחת פיקודה (אל דאגה – היא מעולם לא דיברה איתי על זה ולא אמרה לי כלום ואין לה שום מושג שאני עומד לכתוב את זה). יחד עם זאת, אני מנסה להביא לכם, הקוראים של "קורא בספרים", את מחשבותי הכנות והאמיתיות ביותר במפגש עם הספרים הללו.

הדמות המעניינת ביותר בקומיקס הזה בכל זאת, היא זו של הג'וקר שמופיעה רק בעלילה השניה בחוברת. זו דמות משוגעת, מלאה בדיחות, ודווקא בשל כך קשה להבין את מניעי הפשיעה שלה. הייתי שמח לקרוא עליה יותר (אולי בגליונות הבאים).

אם הקומיקס הזה אכן מיועד לילדים, אני תוהה מה ההורים יחשבו עליו. סביר שיחשבו שהוא אלים מידי או "לא חינוכי". כשמדובר בספרים, הורים רבים אוהבים לפתור את הסוגיה הזו ב-"לפחות הוא קורא משהו". אבל האם קריאה בקומיקס היא באמת קריאה? אולי, אני באמת לא יודע.

מה שבטוח הוא שהקומיקס הזה אלים הרבה פחות מהתכנים שמקיפים ילדים כל הזמן (ואם תיזכרו לרגע בילדות שלכם תגלו שאחד המקומות האלימים ביותר הוא חברת הילדים בבית הספר).

בסיכומו של דבר, אף על פי שהמפגש עם הקומיקס של באטמן היה לא פשוט עבורי, אני שמח מאוד שהוא תורגם לעברית. בעיני זה חשוב מאוד להכיר יצירות פופלריות של תרבויות אחרות, ואין ספק שקומיקס גיבורי-העל נמצא בלב לבה של התרבות האמריקאית (שברבות השנים הפכה גם לתרבות שלנו).

batman1-cover(2)

9-059a222328

מודעות פרסומת