סיפור קצר: "אופה האוזניים" מאת גונן נשר, מתוך הספר "לעוף כמו בוב בימון" (הוצאת הקיבוץ המאוחד)

Posted on 20 באפריל 2015 של

1


עכשיו אמצע אוגוסט ואני הולך למעבדה של אישטוואן גומבר. בפעם הראשונה שפגשתי את אישטוואן גומבר הייתי בן שש. מאז כבר עברו שלושים ואחת שנה ושום דבר לא השתנה. הכל נשאר ממש כמו באותה פגישה ראשונה. אישטוואן גומבר נותר כשהיה. הוא היה בן שלושים וחמש כשנפגשנו בפעם הראשונה, קצת יותר צעיר ממה שאני היום, ועכשיו הוא כמעט בן שבעים. חוץ מצלקת בחזה שבולטת דרך צווארון החולצה הוא נראה אותו דבר. אני חושב שהוא אפילו נראה טוב יותר, מסוג הגברים שאפשר לומר עליהם שהשתבחו עם השנים, כמו פול ניומן או קלינט איסטווד, שכל הנשים שאני מכיר טוענות שהם יותר חתיכים ככה, בגיל שבעים, עם השיער הדליל, הדהוי, והעור הצרוב והיבש והמלא סימנים של זקנה. זה מושך אותי הרבה יותר מאשר בלורית ושרירים, אמרה לי פעם גליה, החברה הכי טובה שלי, שדווקא עליה אני לא חושב שאפשר להגיד דברים דומים. היא יותר צעירה ממני ונראית כמו אשה בת חמישים, ואני קצת עצוב כשאני חושב על זה.

    אישטוואן גומבר הוא גבר נשוי, ובכל פעם שפגשתי אותו פגשתי גם את אשתו. אף פעם לא שאלתי איך קוראים לה, ובגלל זה אני תמיד מנחש כל מיני שמות בהונגרית. הם הגיעו מפשט, שזה חלק אחד מן הצירוף המשלים את העיר בודפשט. ביקרתי בעיר הזאת לפני כמה שנים. שהיתי שם חודש שלם, שבועיים בחלק שנקרא בודה, ושבועיים בפשט. בכל חלק של העיר היתה לי חברה שאצלה התארחתי. לשתיהן קראו ז'וזה, אבל שמן הפרטי היה הדבר היחיד המשותף להן. לז'וזה מבודה קראתי בחיבה ז'וזה הגדולה, ולז'וזה מפסט קראתי ז'וז'ה הקטנה. בגלל הגוף שלהן קראתי להן ככה, בגלל הגוף הענקי והחם והרך, ובגלל הגוף הקטן והרזה, השדוני. כמובן שחלק הגוף שהכי התעסקתי עמו ואשר שימש השראה לכינויים היה השדיים שלהן. לפני שהכרתי אותן לא חשבתי בכלל שיכולות להיות מידות כאלה של שדיים, כל כך גדולים וכל כך זעירים, ובעצם גם מאז שנפרדתי משתיהן, לא נתקלתי במידות כאלה. חוץ מהגוף שלהן אני לא חושב שאני זוכר משהו משמעותי אחד מבודפשט. אולי עציצים של גרניום זקוף שהציצו כמעט מכל חלון בבניינים המכוערים של העיר וכמות עצומה של נקניקים חומים ואשכולות פפריקה אדומים שהיו תלויים בכל מקום.

    אישטוואן גומבר ואשתו הכירו מאז ימי ילדותם. משפחותיהם גרו בבתי עץ קטנים על גדת הדנובה, או ה'דאנייוב' כמו שההונגרים קוראים לנהר הזה באמת. קצת לפני שהנאצים עלו לשלטון הגיעו המשפחות שלהם ארצה. גומבר סיפר לי פעם שהוא הרגיש שמשהו רע עומד להתרחש. המשפחה שלו היתה נורא עצבנית באותה תקופה. בעיקר אביו, שבכל יום חזר הביתה עם סימנים כחולים, בכל יום במקום אחר בגוף, והילד גומבר עדיין לא ידע מדוע מפוצצים את אבא שלו ואת אחיו הגדול במכות. זה קצת בלבל אותו. הוא חשב שבני משפחתו הם אנשים טובים, וזה לא ממש הסתדר לו במחשבות, שאנשים טובים חוטפים מכות.

    את אשתו של גומבר אף פעם לא שמעתי מדברת וזה היה קצת מוזר, כי גומבר ואשתו עובדים במקום שבעצם אפשר לדבר בו חופשי, מבלי לחשוש שמישהו ישמע. הם בעליהם של מעבדה לייצור ותיקון אוזניות, או אטמים כמו שקוראים לזה היום. במשך ארבעים שנה הם מייצרים אוזניות מכל הסוגים, לפועלי ייצור במפעלים רועשים, לבריכות שחייה, אבל את הכסף הגדול הם עושים מהספציאליטֶה שלהם, שזה האוזניות למכשירי השמיעה. כנראה שהם ממש מקצועניים. אין דרך אחרת להסביר כיצד אנשים באים במיוחד מערד או מקריית שמונה כדי לקנות מהם אוזניות. אפילו בשיטוטים הליליים שלי בכל מיני פורומים של חירשים באינטרנט, אני מוצא אזכורים של אישטוואן גומבר כמי שעושה את האוזניות הכי טובות בארץ. ובדיוק מהסיבה הזו אף פעם לא הבנתי למה אשתו של לא מדברת. שלושים ואחת שנים אני מגיע אליהם, פעמיים בשנה, ומעולם לא שמעתי את הקול שלה. לפעמים חשבתי שהיא פרנואידית, ובעיניה כל חירש שנכנס למעבדה מקשיב לדיבורים שלה. ולפעמים חשבתי, שהיא לא ממש אשה – ואני מתכוון לאשה אמיתית, עם ריח של אשה ושדיים ושיער ארוך – אלא מין בובה, מסוג הבובות שניצבות בחלון ראווה או חלק מתפאורה של תיאטרון שהוחלט להיפטר ממנה ואישטוואן, שהתיאטרון העירוני נמצא במסלול המוביל אל דירתו, נתקל בה בזמן שניסה לדרוך על דוושת ההרמה של מכל האשפה, נבעת בהתחלה מפני שחשב כי מדובר בגופה, ולאחר שהתעשת הרים אותה ביד אחת, יד ימין, בתנועה של מזלג מכאני, כמו המזלגות הרובוטיים שבהם משתמשים באתרים של פסולת ברזל וביד שמאל מישש את פניה, כאילו חשב לבסוף שזאת לא בובה אלא אשה אמיתית, מחפש סימני חיים, נשימה וריח וקצב לב, ורק כאשר הוברר סופית שזו בובה, נטל אותה עמו ולמחרת הושיבה על הכיסא במעבדתו.

    מעבדת האוזניות של אישטוואן גומבר נמצאת ברחוב יונה הנביא. הרבה שנים נהגתי להגיע אליה במונית שירות, מין מיניבוס צהוב שנוסע במסלול של קו אוטובוס מספר ארבע. הייתי יורד ברחוב אלנבי, חוצה את מעבר החצייה וגולש אל תוך יונה הנביא. כדי להיכנס למעבדה הייתי צריך לחתוך קצת שמאלה ולהיעלם בתוך כניסה מכוערת. בכל פעם שהגעתי למעבדה חשבתי, הנה הים, הוא ממש בהמשך המורד של יונה הנביא, אבל במקום להמשיך אליו, נכנסתי למעבדה, ובכל פעם עם אותה הבטחה, שאחר כך, כשהסיוט של המעבדה ייגמר, אני אמשיך לים.

    רק בשנים האחרונות למדתי לדעת שיש דרך אחרת להגיע אל המעבדה, ומאז, במקום לרדת באלנבי אני מגיע אליה מכיוון הים, וכמו ששום דבר לא השתנה בגוף של אישטוואן גומבר, ככה גם המעבדה והרחוב הקטן שבו היא נמצאת, יונה הנביא, נשאר כשהיה: קירות הבניינים הטחובים, חלקם משוחים בסיד לבן, והדוכן של גלידה אמריקאית, וחנות הנעליים שבכל פעם מחליפה שם של מותג או בעלים אבל תמיד נשארת חנות נעליים, וגם הדבר שהכי סיקרן אותי: בתי הזונות.

      עד לפני כמה שנים היו כמה וכמה בתי זונות ברחוב הקטן הזה, בוודאי חמישה או שישה, אבל בשנים האחרונות הם נסגרו וכיום פועל שם רק אחד וגם הוא במסווה. על הדלת תלו שלט שעליו כתוב 'מכון לרפואה אחרת'. הפעם הראשונה שנכנסתי אליו היתה ביום ההולדת הארבע-עשרה שלי. ערב קודם ראיתי בסינמטק סרט ספרדי. ראו שם כיצד הדמות הראשית, ילד בן שלוש-עשרה, מקבל מאביו מתנה ליום הולדתו, ביקור אצל זונת צמרת. הגלגל השני של הסרט התמקד בביקור הזה. הראו כיצד האב מוליך את בנו ברחובות מדריד. שניהם לבשו בגדים חגיגיים. אנשים ברחוב נדו בראשם ובירכו אותם לשלום, ואני כל הזמן חשבתי על האבא החרמן הזה, שרוצה לנצל את יום ההולדת של בנו כדי לשכב עם זונה. עוד לפני שהגיעו הוא הסביר לבן מה הוא צריך לעשות. הילד לא שאל יותר מדי שאלות, ונראה כאילו הוא הולך לשם בניגוד לרצונו. הסברי האב לוו בתנועות ידיים נחושות וחזקות, אבל פני הילד נותרו חתומים. הייתי משוכנע שהוא בכלל לא הבין מה מצפה לו. בכניסה לבניין בו התגוררה הזונה משך הילד ביד אביו לעבר המדרכה, אבל האב משך חזק יותר, וכעבור רגע הם נראו בלובי של הבניין, מול המעלית. בתוך המעלית סובב האב את בנו לעבר המראה הגדולה, מוודא שהעניבה קשורה היטב וכל הכפתורים רכוסים. לבסוף, בתנועה מהירה, העביר קצת רוק מפיו אל כף ידו העבה והחליק את שיער הפוני השחור של בנו. ברגע שהגיעו לקומה המיועדת, נשמע צליל פעמון ונפתחה דלת המעלית, שהיתה גם דלת הכניסה לדירה. מול האב ובנו ניצבה אשה גבוהה, גופה עטוף רק ברשת של תחרה שחורה. אני לא זוכר אם נרדמתי או התעלפתי, אבל זו היתה התמונה האחרונה שראיתי בסרט, ומשום שאני מוכרח לדעת מה באמת קרה בסרט והאם האב או בנו הצליחו לשכב עם הזונה, אני מזכיר לעצמי עד היום לחפש את הסרט ב'האוזן השלישית' או ב'בלוקבאסטר'.

 

באותו לילה בסינמטק גמלה בלבי החלטה שגם אני יכול לתת לעצמי מתנת יום הולדת כמו בסרט, ולמחרת היום, אחרי שיצאתי ממעבדת האוזניות, הדבר הראשון שעשיתי היה לשכב עם זונה ולמלמל לעצמי ברכבת שהחזירה אותי הביתה, מזל טוב, אתה כבר לא ילד, אתה גבר גבר. מאז ועד היום הסתובבתי ברחוב יונה נביא כמו חתול המדלג מפח זבל אחד לשני, נכנס בדלת של מעבדה, יוצא ממנה, נכנס בדלת של בית זונות, יוצא ממנה.

    כשבאים ליונה הנביא מכיוון הים, הבניין הראשון מצד ימין של הרחוב הוא הבניין של מועדון הסטייג', שלפני שנים ספורות התפוצץ בו מחבל מתאבד. אני זוכר שבעיתונים היה כתוב על חבורה של מילואימניקים שבילו במקום. זה היה יום הולדת לאחד מהחבר'ה ובמקום שאריות של עוגה וגברים שיכורים, כל מה שנשאר מן המסיבה שלהם היה גופות והרס.

    הכניסה למעבדה לא נעימה. בין הרחוב לכניסה הפרידו חמישה או שישה מטרים מרובעים של חצר, ובחצר עמדו פחי אשפה ירוקים, פתוחים, מסריחים. בכל פעם שעברתי שם הסתובבו במקום חתולים דקים ורזים. חוץ מפחי אשפה אפשר היה לראות גם בלוני גז צמודים לקירות המפויחים של הבניינים. בזמן שהייתי מסתכל על בלוני הגז, הדהדו בי מילים של שיר ילדים, ובלי לשים לב הייתי מתחיל לשיר אותו: בלוני, בלוני, קח אותי קח אותי. אבל חוץ מהשיר הזה החצר העצובה הזאת תמיד הזכירה לי את הספר של מרים רות על מעשה בחמישה בלונים. זה ספר שרק בגיל שלושים ושש יצא לי להכיר אותו ממש. תמיד ידעתי שהוא קיים, אבל אף פעם לא קראתי אותו ורק עכשיו אני לומד להכיר אותו בגלל שאני מספר אותו לילדים הקטנים של החברים שלי. את המעשה בחמישה בלונים, ובעצם את כל הסיפורים שהיה נהוג להקריא לילדים, פספסתי בגדול. נולדתי חירש, ובגלל זה כל הילדוּת שלי עברה בלי לשמוע אף סיפור ילדים. בחצר הסמוכה למעבדה של אישטוואן גומבר, הייתי מצטמרר מהמחשבה שגם בלוני הגז יתפוצצו, כמו שקרה לבלון הכחול של רותי ולבלון הצהוב של רון ולבלון הסגול של סיגלית לבלון האדום של אלון. לא רציתי לחטוף בלון גז בפרצוף, אז חציתי את החצר במהירות, משתדל לעקוף את הטינופת ששררה סביב. רק הכניסה למעבדה, שתי מדרגות שיש דביקות ווִילון מרצועות פלסטיק, היתה מטונפת ומדכאת יותר. היא שימשה, הכניסה הזאת, ועדיין משמשת, גם כחדר המתנה קטן. בינו לבין המעבדה חצץ דלפק מצופה פורמייקה ולידו ניצבו שני כיסאות וסלסלת מגזינים. בכל פעם שבאתי לאישטוואן גומבר, קיוויתי למצוא משהו חדש בסלסלה הזאת, אבל תמיד מצאתי את אותם העיתונים: 'להיטון', 'לאשה', 'העולם הזה', 'פנדל', 'כדורסל', 'מוניטין'. כולם מגזינים משנות השבעים, שחוץ מ'לאשה' כולם כבר לא קיימים.

    כשהייתי בן שתים-עשרה חיכיתי להם בכל חודש. רובם הופיעו בתחילת השבוע השני של כל חודש. אני חושב שבכוונה הוציאו אותם לקיוסקים בימים של תחילת השבוע, כדי שלא יצטרכו להתחרות עם מוספי סוף השבוע של היומונים הגדולים. הייתי יוצא מוקדם בבוקר מהבית שלנו כדי להגיע ראשון לקיוסק. זה לא היה ממש בית, אלא דירה בבניין דירות שעמד במדרונות התלולים של שכונת ורדיה בכרמל. ידעתי שהטנדר עם העיתונים מגיע בשש וחצי בבוקר, קצת אחרי המשאית של תנובה, ובגלל זה כיוונתי שעון כבר לשש ורבע, למרות שבעצם בכלל לא הייתי צריך אותו. בלילות שלפני הופעת העיתונים לא הצלחתי להירדם. היה נורא חשוב לי להשיג אותם ראשון, ומרוב מתח והתרגשות נשארתי ער. בלילות האלה נהגתי לשבת על הרצפה בחדר שלי ולבדוק שהכסף לעיתונים מוכן. חסכתי כל חודש סכום מדויק לרכישתם. את הכסף השגתי מכל מיני מקורות. אבא ואמא היו נותנים לי דמי כיס ולפעמים הסבים היו דוחפים לי מטבעות בימי שישי בערב, אותם הכנסתי לקופסת פח עגולה וקטנה שפעם היתה של סוכריות. לא קניתי שום דבר, אפילו לא מרשמלו או מיץ, הכל היה קודש לעיתונים, שהדבר הכי חשוב בהם היו הפוסטרים שהופיעו בעמוד האמצע, פרושים על פני שני עמודים. ב'להיטון' היו פוסטרים של זמרים וכוכבי קולנוע, בעולם הזה היו תמונות של בחורות עירומות, וב'פנדל' ו'כדורסל' היו פוסטרים של ספורטאים בודדים או קבוצות ונבחרות.

 

     לפני זמן קצר ביקרתי את הורי בביתם. בזמן שהם פרשו לחדר השינה למנוחת הצהריים עליתי על סולם וטיפסתי לעליית הגג, שם מאוחסנים עד היום בקלסרים כל הפוסטרים שאספתי לפני יותר מעשרים שנה. אלטון ג'ון וה'בִּי גִ'יז' וברברה סרייטסטנד ועופרה חזה ורוד סטיוארט ו'אבבא' ודון מקלין וסטיב אוסטין, כולם מקופלים לחצי, מנוּילנים בניילון עם חורים בצד ומחוברים לקלסר, הכל לפי שיטה של מיון וקטלוג שפיתחתי בעצמי.

    בעליית הגג שמרתי גם קלסר עם כתבות על ספורטאים. כתבה שאני אוהב במיוחד נכתבה ב'כדורסל' על חיים זלוטיקמן. היא הופיעה בגיליון מיוחד של החוברת שיצא בסוף שנות השבעים לרגל זכייתו של השחקן בתואר תגלית השנה בכדורסל הישראלי. אני זוכר שהלכתי לראות אותו משחק באולם של רוממה על הר הכרמל. הוא היה רזה וחיוור, ובכלל לא נראה כמו ששחקן כדורסל צריך להיראות. היו לו מבנה ותווי פנים כמו של סבסטיאן קו, הרץ שכמעט שלושים שנה לא מצליחים לשבור את השיא העולמי שלו בריצת שמונה-מאות מטר, ואפילו בין השבילים של קריית הטכניון הסתובבו הרבה בחורים שנראו כמוהו, סטודנטים להנדסת חומרים, מתמטיקאים, וכל מיני חנוּנים. בכתבה המיוחדת הזאת זלוטיקמן אמר: תמיד הייתי טוב, אבל אתם לא ידעתם את זה. ואת המשפט הזה אני לוקח אתי כבר המון שנים, ובכל פעם שמישהו או מישהי אומרים לי, במין הבעה של הפתעה, משפט כמו: וואו, לא ציפיתי ממך, או: וואו, איך עשית את זה, אני מרכין את הראש, מחייך קצת, ואומר: תמיד הייתי טוב, אבל אתם לא ידעתם את זה. זה קורה לי המון פעמים, וזה נורא מעצבן שאנשים מופתעים, כאילו אין להם ציפיות ממני לשום דבר.

    בעליית הגג אני יושב הרבה שעות, לפעמים יום שלם, ומתבונן בפוסטרים. לא את כולם מוציא מהניילון ופותח. לפעמים רק מדפדף בקלסר. להרבה פוסטרים אין היום משמעות. למשל, הפוסטרים של הנשים העירומות מ'העולם הזה'. בגיל שתים-עשרה הם היו עבורי הדבר הכי קרוב לסקס. ככה למדתי איך אשה נראית. הן היו מצטלמות עירומות לגמרי, לפעמים עם רגליים מפושקות, ואני הייתי בפירוש יכול לראות את המסלול הבשרני והמפותל שמוביל אל החמימות הרכה והלחה. אבל היום אני לא צריך פוסטרים בשביל לדמיין, הדברים שהגוף של האשה מציע הם כבר הרבה שנים חלק מממשות חיה ופועמת.

    זה היה הדבר הכי חשוב בשבילי כילד, להשיג את הפוסטרים האלה ראשון. חוץ מפוסטרים כמעט ולא היו לי חפצים או דברים שאפשר היה להצביע עליהם ולהגיד, אתם רואים, זה שלי.

    בחדר הילדות שלי היתה שידת מגירות מעץ מהגוני שאבא ואמא קיבלו מסבתא, וארון שפעם הבאתי ביחד עם אבא. מצאנו אותו ליד מכולת זבל שעמדה באמצע הוואדי המוביל לכביש רופין ולגרנד קניון. זה היה באחד מהימים שחזרנו מחיפוש פטריות יער בין עצי האורן שבוואדי. הארון פשוט היה שכוּב ליד המכולה. שתי הדלתות שלו היו פתוחות, ארבעת רגליו הקצרות פנו לעברנו ומהבטן שלו נשפכו המון בגדים. המחשבה הראשונה שלי באותו יום היתה, זה לא ארון בגדים, זו פרה מתה, שכובה על צדה, מעיה שפוכים, ומחשבה זהה עלתה בראשי לפני כמה חודשים, במהלך סיור בברצלונה. נכנסתי למוזיאון שהציג עבודות של האמן הספרדי אנטוניו טפייאס, ומן החלל העצום ניבט אלי חזיון מוכר של ארון עץ פעור שבגדים נשפכים ממנו. מול היצירה של טפייאס, אגב, זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי את מה שנקרא דז'ה ווּ. את הארון העמסנו על טנדר של מכר שבמקרה עבר ליד המכולה. אחרי שהגענו לבניין שלנו ירדנו מהטנדר, ואבא צעק לאמא שתפתח את הדלת. הארון היה נורא כבד והיינו צריכים לעלות שלוש קומות בגרם מדרגות צר. אבא שלח אותי למעלה כדי להביא שמיכה ישנה וכשחזרתי לכניסה לבניין פרסנו אותה ואת הארון, מוטה על צדו, הנחנו עליה. ככה העלינו את הארון. במקום להרים אותו, פשוט גררנו אותו. אבא נכנס לגרם המדרגות ראשון. הוא תפס באגרופים השעירים שלו את השמיכה והתחיל למשוך כלפי מעלה. חוץ מכפות הידיים של אבא לא ראיתי דבר, בגלל מידותיו של הארון. גרם המדרגות היה חשוך לגמרי ועל רקע החשיכה נצנצה טבעת הנישואין שכרכה את אצבעו של אבא. הסתכלתי על האצבע וראיתי גוש בשר שמנמן, לכוד באמצעו בטבעת זהב. האצבע היתה יותר רחבה מהטבעת, והיום אני יודע שזה אחד הסימנים להשמנה.

     התפקיד שלי במבצע היה לתמוך בארון, שלא ידרדר. לא הייתי צריך להפעיל כוח, רק להניח עליו יד ולשמור על איזון. זו היתה פעם ראשונה בחיים שעשיתי הובלות, ולא תיארתי לעצמי שעשור מאוחר יותר, אתפרנס מהובלות במנהטן.

    כשהגענו לדירה אמא חיכתה לנו בכניסה. בזמן שעלינו היא פינתה את הפרוזדור בין הכניסה לדלת של החדר שלי. על הכיריים עמד סיר עם ביצים קשות. ריח טוב של סלט טרי וטוסטים שרופים עמד בתוך הדירה, אבל אני בכלל לא חשבתי על אוכל. רציתי כבר להכניס את הארון לחדר שלי ולהרגיש את ההרגשה הזו, של להיות ילד עם ארון פרטי כמו לגדולים.

    בתוך שידת המהגוני והארון שכבו מלא בגדים שקיבלנו מכל מיני דודים, אבל שום בגד לא היה שייך לי באופן בלעדי. ידעתי שילדים אחרים לפעמים קונים לעצמם בגדים עם כסף שהוריהם נותנים וגם בגלל זה היה נורא חשוב לי העניין של הפוסטרים. רציתי שיהיה לפחות דבר אחד בעולם, שיהיה שלי או שלכל הפחות, אני אהיה הראשון שמשיג אותו.

    ככה בניתי לעצמי בקרב הילדים את המעמד של אספן הפוסטרים. כולם ידעו שבחדר שלי נמצאים המון פוסטרים. זאת היתה הדרך שלי לקשור קשרים חברתיים. ילדים שרצו לעשות החלפות פוסטרים או אפילו לקנות ממני פוסטר של מישהו שהם העריצו היו באים אלי אחרי הלימודים. לפעמים זאת היתה הרגשה נעימה, שמישהו צריך אותי, אפילו אם זה לא היה ממש אותי אלא את האוסף שלי, ולפעמים ניצלתי את המעמד הזה כדי להיות סוחר קטן ורע. זה היה טוב גם בשביל אבא ואמא. הם ראו שבאים לבית שלנו ילדים מבית הספר, והנהנו לעצמם, נו, אז הילד בסדר, יש לו קצת חברים.

     סטיב אוסטין היה הכי פופולרי בתקופת ילדותנו. בכל יום שישי אחר הצהריים הלכנו למתנ"ס כדי לראות את 'האיש השווה מיליונים'. חצי שעה לפני שהסדרה התחילה כולנו כבר היינו באטרף של חיקויי סטיב אוסטין, עם התנועה המיוחדת בהילוך איטי של הריצה והמבט החודר שלו, בעזרת העין הביונית. היתה גם אופנה כזו של סטיב אוסטין. הבנים לבשו ג'ינס והכניסו חולצות פלנל משובצות לתוך המכנסיים ועשו בשיער שביל בצד. יום שישי אחר הצהריים היה הזמן הכי מתוק שלי. לרשותי עמדו שני דברים שעוררו עניין בכל הפסטיבל הזה של האיש השווה מיליונים: אוסף פוסטרים של סטיב אוסטין, ומכשירי שמיעה.

    את הפוסטרים שמרתי קרוב קרוב לחזה, ככה הילדים האחרים הבינו שהם יצטרכו להקריב קרבן ממש רציני כדי לעשות אתי החלפה או לקנות ממני פוסטר. שמרתי אותם קרוב ללב, כי בכל יום שישי ובעצם בכל יום של השבוע ובכל שבוע ובכל חודש ובכל שנה מהשנים ההן של הילדוּת, חלמתי וקיוויתי שבעזרת הפוסטרים אני אצליח להשיג את הדבר הכי טוב, את הצעת החברות של תמר, הילדה הכי יפה והכי מקובלת בשכבה, אבל תמר לא הציעה לי חברות אף פעם. תמר כל הזמן הסתובבה עם הבנים הגדולים יותר, ובגלל זה אני תמיד חזרתי לחדר שלי לבד ועצוב ובגלל זה גם חזרתי תמיד לפוסטרים מהעולם הזה, של הבנות פשוקות הרגליים, ושום סטיב אוסטין לא הצליח לשחרר אותי מהבדידות והקנאה וההשפלה ההן.

    הדבר השני היה מכשירי השמיעה שהיו בתוך האוזניים שלי. בימי ראשון ושני ושלישי ורביעי וחמישי הייתי הילד עם מכשירי שמיעה, אבל ביום שישי הייתי הגיבור עם האוזניים הביוניות, סטיב אוסטין ממשי, עם אוזניים אלקטרוניות צפצפניות שניחנו בכושר שמיעה לטווח ממש רחוק. זו הדמות שהלבישו אותי בה בימי שישי אחר הצהריים, דמות-על שיכולה לשמוע שיחה של אנשים בעיר אחרת, גניחות ומציצות של מזדיינים בבניין רחוק, או מזימה של אסירים לברוח מהכלא. הדמיון של כולנו עבד בצורה פראית ואני נורא נהניתי לשים רגע בצד את הילד החירש וללבוש את גלימת סטיב אוסטין עם השמיעה הביונית, למרות שלפעמים, מתחת לכל ההצגה הזו, הרגשתי בתוך הבטן שכל הפעילות הזאת סביב סטיב אוסטין אינה אלא קרקס עלוב, ואני לא באמת סטיב אוסטין, כי אם מין ג'ון מריל כזה, איש הפיל המעוות והדוחה שעסקנים מנוולים השתמשו בו כאטרקציה בשביל לעשות כסף בקרקסי רחוב.

 

אבל סטיב אוסטין כבר מזמן לא מופיע בטלוויזיה. עברו מאז קרוב שלושים שנה, ובטח גם לי מיג'ורס, השחקן האמריקאי ששיחק אותו, כבר לא חתיך כמו פעם, אולי רק שמור טוב, כמו אישטוואן גומבר, שהנה ראשו מופיע סוף סוף מעבר לדלפק. חיכית הרבה, הוא שואל או קובע, ואני לרגע מתבלבל, ועונה, לא, לא, זה בסדר, קראתי קצת.

    ריק בחדר ההמתנה של המעבדה היום, רק אני הגעתי הבוקר, ילדים לא צורחים מכאבים בזמן שגומבר מכניס אל תוך אוזניהם את השטאנצים לאוזניות, וזה מנחם, כי ככה גם אין אף איש או אשה חירשים זולתי. אני שונא את המפגשים האלה עם חירשים אחרים, הם תמיד חושבים שזה שאנחנו מרכיבים מכשירי שמיעה פירושו שאנחנו בעלי מכנה משותף, אבל זה אדיוטי בעיני לחשוב ככה, כאילו שלכל בעלי משקפי הראייה או הקרחות יש גם מחשבה כזו, שהם בעלי מכנה משותף.

    גומבר מסתכל על הכרטיס שלי. אין לו מחשב, רק קופסת קרטון ובה כרטיסיות מקוטלגות לפי שמות. כבר מזמן לא היית פה, הוא אומר, ואני מייד עונה, בדיוק לפני שנה, כמו תמיד, והוא מהנהן עם הראש ועם התנועה הזאת של השפתיים, תנועה מעוגלת שחושפת שני טורים של שיניים צהובות, ארוכות. מעבר לכתפיים הרחבות שלו אני רואה את המעבדה. עגלות גבוהות עם תבניות שעליהן מסודרות עשרות אזניות קטנות. חוץ מהסירחון של הכימיקלים המעבדה דומה למאפייה קטנה. מרחוק האוזניות נראות כמו פחזניות או עוגיות בצורות שונות, ומסביב לעגלות עומדים תנורי ברזל גדולים ורחבים, כיריים בוערים ושולחן עבודה מלוכלך עליו מפוזרים כלי עבודה קטנים. בהמשך למעבדה יש מעין מעבר המוביל אל וילון פרחוני ישן. אני יודע שמאחורי הווילון נמצאים השירותים. בכל פעם שאני מגיע לאישטוואן גומבר אני צריך לשירותים. זאת הנסיעה הארוכה ברכבת וכמויות המים והקפה שאני שותה בדרך עושות לי כאב בטן ושלשול. לרוב אני מצליח להתאפק ונכנס לבית שימוש רק אחרי שגומבר מסיים את התקנת השטאנץ לאוזנייה, כי ככה אני יכול לגמור לשלשל ומייד לצאת דרך הפרוזדור המחבר בין בית השימוש ליציאה, מבלי להיתקל בו עם כל המבוכה והאשמה הזו הכרוכות במבטים שאומרים שהוא יודע שאני שלשלתי בבית השימוש שלו.

    עכשיו אני יושב ומתפתל בחדר ההמתנה, יודע שכאב הבטן נובע גם מהמתח שלפני חדירת השטאנץ עמוק בתוך האוזן שלי. זה תהליך שרק אישטוואן גומבר יכול לעשות בצורה הכי כואבת אבל בגלל זה גם הכי טובה, ככה לפחות אומרים כל המומחים האלה לאוזניים ומכשירי שמיעה. כדי שמכשיר השמיעה לא יצפצף צריך להתקין עבורו אוזנייה מושלמת, בלי שום רווח בינה לעור של האוזן, ואת השלמות הזו יכולים ליצור רק אישטוואן גומבר והשיטות הסדיסטיות שלו. בהתחלה הוא לוקח חוט דק כמו חוט דנטאלי ומדביק אליו גוש קטן וורוד בגודל של שעועית. אחר כך הוא דוחף את השעועית לתוך האוזן, דחיפה וסיבוב, דחיפה וסיבוב, עד שהשעועית מגיעה לגרון וללב ולבטן ולביצים, כמו מכת חשמל צורבת וחדה.

    זה השלב שבו ילדים בוכים בצרחות מרוב כאבים, וגם אני רוצה לבכות, לצרוח, אבל בגלל שאני כבר מבוגר אני בולע את הכאב, נושך את השפתיים ומקלל בשקט. אחר כך הוא מוציא את האגודל שלו ובזמן שאני מתנשף ודומע הוא נוטל חומר שנראה כמו פלסטלינה ובשתי ידיים מעסה ולש אותו, בוצע ממנו חתיכה גדולה, מכניס למזרק גדול ומחדיר גם אותו באיטיות אל תוך האוזן. לחומר יש ריח דוחה, ואישטוואן גומבר עם כסיות הגומי שלו לש אותו בתוך האוזן, מדפן אותו, מצמיד לכל קירות מערת האוזן. זה כואב, אבל פחות מהשלב הראשון.

    עתה נותר רק להמתין כמה דקות. החומר צריך לתפוס את המידות של האוזן, להתקשות קצת, ובזמן הזה אני קורא את המגזינים שיש בסלסלה. מכשירי השמיעה שלי מונחים על המדף ואני לא שומע כלום. אשתו של גומבר צצה לפתע מאיזו דלת נסתרת ומצביעה על כוס, אבל אני דוחה את הצעתה לקפה או מים ומתרכז בדפיקות שאני מרגיש. אלה פעימות קצביות של כאב באוזניים, פעימות כמו פעימות לב, ואני יודע שזה יימשך ככה כל היום, פעימות באוזן במקום בלב, כמו בכל שנה, שהדופק באוזניים מחליף את הדופק בלב.

   אני מדפדף במגזינים ומתחיל להרגיש יותר טוב, מכיר בעובדה שהחלק הרע של היום נגמר, ועוד כמה דקות אצא אל הרחוב. תל אביב עושה לי כאב בטן מרוב התרגשות. בתי מרזח ובתי זונות ובתי קפה וחנויות של ספרים משומשים ושדרות רוטשילד ומשבים לחים וכחולים שבאים מבין הבתים, מן הים, ריח של מעבדה שמתחלף בריח של בושם בחדר מחניק וחשוך שמתחלף בריח אצות שמתחלף בריחות בשר צלוי ואספרסו.

    בתוך האוזן אני מרגיש חמימות והתרחבות של חומר, ואני מנסה לחשוב, האם ככה מרגיש גלגל של אוטו בזמן שממלאים בו אוויר, וככל שתחושת המלֵאוּת גוברת כן גובר הלחץ המכאיב שמתדפק על קירות מערת האוזן, ככה אני יודע שעוד רגע יבוא אישטוואן גומבר וישלוף את מה שהוא קורא השטאנץ לאוזנייה שלי, ואז יתחיל החלק שאני פטור ממנו, במעבדה, שנמשך כשבוע עד עשרה ימים, בסופם אשוב אל המעבדה ואקבל מוצר מוכן, אוזנייה אפויה היטב, כמו שגומבר אומר תמיד.

    בכל פעם שאני נמצא אצל אישטוואן גומבר אני רוצה להיות בצד החודר, בצד הנכנס, בצד המכאיב, בצד האונס. בכל פעם שאני נמצא אצל אישטוואן גומבר אני מרגיש שמזיינים לי לא רק את האוזן אלא את כל הגוף, ואין שום דרך להתנחם, רק המחשבה על הזונה היפה מרחוב הרברט סמואל, או הפנטזיה על אשתו של אישטוואן גומבר, הונגרייה יפה כמו ז'וז'ה הגדולה, שבמקום להציע לי שתייה תציע לי לבוא עמה אל מעבר לדלת הנסתרת, שם נתפשט שנינו בלחות המזוויעה של אוגוסט ונשכב, נגאל את עצמנו מהבדידות הנוראה שכרוכה בלהיות לבורנטית במעבדה מצחינה ושכוחת אל שקבורה במרתפי יונה נביא ומן החרמנות הנואשת של זר שבא לעיר הגדולה ולא מסוגל, לא מסוגל, להכיל את המראות האלה, את העקבים והקרסוליים והמחשופים והשדיים וההליכה הזו, המתגרה, העסיסית, של כל נשות העיר.

    ולפעמים אני מדמיין דבר אחר, שעכשיו בזמן הכתיבה גואות בי בחילה ותשוקה גם יחד לנוכח הדמיון הזה, לפעמים אני מדמיין את שלושתנו בחדר שמעבר לדלת הנסתרת, את אישטוואן גומבר ואשתו ואותי, תמונה מעוותת, חולנית, מרגשת, של כל פוטנציאל החדירה, ובה אני גם נחדר וגם חודר.

    בחדר החשוך אין אוויר, רק מאוורר קטן ומתכתי כמו שפעם היו לנהגי אגד באוטובוסים הישנים, נורה קטנה דולקת בגומחה, על הקיר פוסטר גדול של אוזן ענקית עם הסברים באנגלית ליד כל קו שמוביל לנקודה באוזן, כמו ציורי גוף האדם התלויים בכיתות ובמעבדות של בתי הספר. מיטה בודדה עומדת במרכז החדר, מיטה צרה וגבוהה, מן הסוג שיש לפיזיוטרפיסטים. על המיטה שוכבת עירומה אשתו של אישטוואן גומבר. היא שוכבת על הגב, רגליה נתונות בפישוק קל, כמו בתמונות ההן מ'העולם הזה' שכל כך היה חשוב לי להשיגן כשהייתי ילד. בתמונה שאני רואה עכשיו זאת אשה צעירה ויפה, למרות שמחוץ לתמונה, בחיים הממשיים, היא צריכה להיות כבר בת שבעים או משהו כזה, כמו אישטוואן גומבר. יש לה עור מבהיק בלובנו ושדיים גדולים במיוחד ויער מסולסל בין הרגליים. סמוך למיטה ובקו אחד עם ראשה, על כיסא משרדי מרופט, יושב אישטוואן גומבר. הוא לבוש מכנסי חאקי אפורים, חולצת פלנל וחלוק מעבדה ארוך ולבן. עוד רואים בתמונה גבר שוכב על האשה. זה אני, ואני עירום לגמרי. בזמן שאני עולה ויורד מעליה כמו סירת דייג זעירה בים הגדול והסוער, אישטוואן גומבר מחדיר ומוציא את אגודלו מאוזני. לפעמים הוא מתעכב כמה שניות ומעסה, דוחף, מדפן, מהדק, ולפעמים הוא מוציאו במהירות, בתנועת שליפה זריזה. מייד אחרי שאני גומר בתוך האשה, אישטוואן גומבר מסיר בגסות את כפפות הגומי מידיו, מכדרר אותן, זורק לפח, ואת השטאנץ לאוזנייה הוא שם בכיס של החלוק הלבן.

    אבל את התמונה הזאת קוטע פתאום קולו של אישטוואן גומבר: זהו, סיימתי אתך, אתה תבוא בעוד שבוע, הוא שואל וגם קובע, ואני מתעורר בבהלה מן ההזיה הזו, נשאב בחזרה למציאות של חדר ההמתנה הקטן.

    עכשיו כל מה שנשאר זה לתת לאישטוואן גומבר מקדמה על החשבון ולצאת. לשירותים אני כבר לא צריך. אני סורק בעיני את המקום, אבל אין שום סימן לאשתו של אישטוואן גומבר, רק תבניות רבועות ועליהן מסודרות עשרות אוזניות בצורה סימטרית מדויקת. זה מעורר בי חשק למאפה פריך ומתוק שחלמון ביצה שחום ודביק משוח לאורכו.

 

    אני יוצא מהמעבדה, חוצה את החצר במהירות ונעמד באמצע רחוב יונה הנביא. מעבר לכביש הולך איש לבוש מכנס ברמודה וגופייה לבנה. על הכתף שלו תלויה מגבת עם ציור של חוף ודקלים והוא מחזיק בידו שקית פלסטיק של סופרמרקט בתוכה מטקות וקרם הגנה ובקבוק מים. פניו אל מורד הרחוב, אל הים, ואני עוקב אחר תנועותיו עד שהוא נעלם. אחר כך אני מפנה מבטי לכיוון ההפוך, אל רחוב אלנבי הרועש.

    מונית נעצרת מולי ויורד ממנה איש עם גבס באחת מרגליו. בּרֵייק אֶ לֶג, התנגן לי פתאום בראש, בּרֵייק אֶ לֶג. זה ביטוי שבכל פעם שאני שומע על מישהו שרגלו נשברה, צף ועולה במחשבה שלי, כמו פזמון של שיר ידוע, בּרֵייק אֶ לֶג, בּרֵייק אֶ לֶג, ואז אני גם נזכר בגליה, שבזמן בחינת הבגרות באנגלית שנערכה בסוף התיכון, דחפה לי פתק של עידוד אל תוך האגרוף הפתוח שאחר כך נסגר כמו בשיר של עמיחי, ובו היה כתוב, בּרֵייק אֶ לֶג! ורק בדיעבד קלטתי שזו התשובה הנכונה בשאלון האמריקאי ולא איחולי הצלחה כמו שאומרים בתיאטרון האנגלי.

    בתוך האגרוף שלי אני מרגיש משהו לח. אני פותח את האגרוף, ובתוכו נייר מקומט ורטוב מזיעה. זה כרטיס ביקור של אישטוואן גומבר. אצבעותי נוטלות אותו, מניפות אותו אל השמש והרוח החמה. אני קורא את מה שכתוב בצד השני, הנקי, של הכרטיס. רשומים בו מספר טלפון וכתובת באלנבי, ושורה מתחת לפרטים האלה כתוב: זו אשה עובדת נחמדה. אני יודע שאתה צריך את זה עכשיו. בהצלחה, אישטוואן גומבר.

_______________________

מתוך "לעוף כמו בוב בימון" מאת גונן נשר (הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרית אות הזמן).

 ***

גונן נשר, יליד 1968, סופר ומנהל חשבונות.  נולד והתחנך בקיבוץ שער העמקים. בגיל 5 אובחן ככבד שמיעה ומאז מרכיב מכשירי שמיעה, מה שלא מנע את התבגרותו והשתלבותו בחברה השומעת. גונן הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה (בהצטיינות) בספרות עברית והשוואתית וכן לשון. התחיל לכתוב עוד לפני שהתחיל לשמוע. ספרו "לעוף כמו בוב בימון" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) יצא לאור בשנת 2010 וזכה בפרס רמת גן ליצירת ביכורים. 

 לעמוד הספר "לעוף כמו בוב בימון" באתר של הוצאת הקיבוץ המאוחד לחצו כאן

עטיפה חתומה!


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


מודעות פרסומת