סיפור קצר: "מה יש, אסור" מאת איתמר זהר

Posted on 23 במרץ 2015 של

2


רק כשאמרה "סליחה" בפעם הרביעית, וגם ניערה את כתפו, הוא הפנה ראש אליה. סנטרו השקוע הזכיר שלולית.

 

"יש לך במקרה אולי את 'העולם הזה'?" היא הצביעה בראשה על ערימת העיתונים שכיסתה את ברכיו.

 

"לא!" המבט שלו היה תוקפני כשל דוברמן. הוא נראה לה רווק נרגן, כזה שאף אחת לא תיגע בו אפילו במקל. השיער על ראשו היה דליל כקן של יונה. היא עברה בין כל השולחנות האחרים במועדון לחבר, בקיבוץ שהיא לא חלק ממנו, עד שהתיישבה לבסוף, בלי למצוא את מבוקשה.

 

"למה שיהיה לי?" מלמל, עוקב אחר הדפדוף המהיר שלה בעיתונים. בטח כל מה שמעניין אותה זה רק תמונות ופרסומות.

 

המקום החל להתרוקן, לאט-לאט. אנשים לקחו חופן של בייגלה ועוגיות בדרכם החוצה. התחשק לו עוד קפה, אבל מה אם אחר כך הוא לא יירדם כל הלילה? גם ככה הוא צריך לקום כבר בארבע וחצי בבוקר כדי לעבוד. יש הרבה ריסוסים בפלחה.

 

ציונה, האחראית על המועדון, ניגבה בסמרטוט את המזנון, לאורכו ולרוחבו. זה בדרך כלל היה הסימן שלה לאלה שעדיין נשארו במקום שהיא מתכננת לסגור את הבסטה וללכת הביתה. הוא הבחין במגזין, אדום ושחור, שהתנופף על שולחן, לא רחוק מהמאוורר.

"נראה לי שזה מה שאת מחפשת", הניח אותו על שולחנה של הצעירה. מעיל דובון צבאי שהבפנוכו שלו מתחיל לברוח כיסה את חלק גופה העליון. זה כנראה נחשב אופנתי בעיניה, אף על פי שמבחינתו אפשר כבר לזרוק את זה לפח. בחוץ כמעט 30 מעלות וזה מה שהיא לובשת? השתגעה לגמרי.

 

הוא ציפה שלפחות תרים את ראשה, תהנהן, משהו.

 

"זה בסדר, הסתדרתי". היא הביטה בו לשנייה, אפילו פחות, וחזרה לדפדף בעיתון. הוא היה כל כך מצומק. מה יש לקרוא בו כל כך הרבה זמן? "להביא לך משהו לשתות? אני מכין לעצמי".

 

"לא, תודה. אני לא צמאה. אבל אני לא אתנגד לבייגלה… וגם העוגיות האלה", זקפה ראשה בתנועה נלהבת, "הסנדוויץ' נו, אם עוד נשאר".

 

חוצפנית זאת. חושבת שיש לה משרתים. הוא שם על השולחן, כמעט זרק, צלחת פלסטיק גדושה. "קחי".

 

היא נאנחה, הציצה בשעון ואז בסנדליו המרופטים ובשערות שצצו מהם. נו, שילך כבר.

 

"את חדשה כאן? לא זכור לי שראיתי אותך". רגליה היו שזופות. היא כנראה שורצת בבריכה כל יום.

 

"כבר איזה חודשיים. אולי קצת יותר. למה אתה שואל? "

 

"סתם. מה יש אסור?"

 

"אני עובדת פה במפעל. חוסכת כסף לנסיעה לחו"ל."

 

"יפה. לאן תטוסי?"

 

"עוד לא החלטתי."

 

"הבן שלי עכשיו מטייל בנפאל. בדיוק שלח לנו גלויה לפני שבוע. עושה שם חיים משוגעים".

 

"הבן?" היא כמעט בלעה את הצלחת עם הבייגלה והעוגיות.

 

"כן. הבן. יש לי עוד שלוש בנות. למה את כל כך מופתעת? מה חשבת, שאני כבר סבא?" הוא התיישב על משענת העץ של הספה מולה. היא הייתה חלקה ומלטפת. כבר הרבה זמן לא חש מגע כזה, אפילו שרהיט לא יכול באמת לגעת בך כמו בן אדם.

 

"תיזהר שלא תשבור לי את הספה". הקול החורקני של ציונה היה צפוי. זו רק הייתה שאלה של זמן מתי הוא יפרוץ מגרונה, "אחר כך זה עולה הון עתק לתקן את זה".

 

"זה הקיבוץ משלם אז מה אכפת לך?" מלמל, מניד בראשו.

"אני שומעת הכול". הקול החורקני היה חזק יותר. "יש לי שמיעה פיקס. כבר שכחת?"

 

הצעירה שבה לדפדף בעיתון. היא לא נראתה מתעניינת במיוחד בתוכן אז, ודאי שלא עכשיו. פירורי בייגלה נדבקו אל שפתיה. הוא רצה להוריד אותם משם. "טוב… אני לא אפריע לך. היה נעים להכיר. אני יובל, דרך אגב. ואת?"

 

"מה? אה… למה אתה שואל?"

 

"מה יש, אסור?"

 

"לא הכול אתה צריך לדעת". כשמתחה את ידיה, לחלץ את עצמותיה, וידאה שלא שכחה דבר, אפילו שבאה בלי תיק או משהו. "נראה לי שגם אני אלך".

 

"אפשר ללוות אותך או שגם זה אסור?"

 

"יש לי חבר. אתה יודע?"

 

"ויש לי אשה. את יודעת?"

 

הם הביטו זה בזו, זו בזה, בשתיקה רועמת של מקרר.

 

ציונה כיבתה את המיחם ואספה את העיתונים מהשולחנות. עם הציצית הזאת שעל ראשה, הדומה לכרבולת של דוכיפת, היו צריכים לקרוא לה ציפורה.

"נראה לי שאני אזוז". יובל הסתכל לעבר דלת ההזזה השקופה. הווילונות החומים הכבדים השתקפו בה. הגיעו הזמן שיחליפו אותם. הם תלויים במקומם מאז שהיה ילד.

 

" מחכים לך בבית?"

 

"דווקא לא". חוצפנית שכזאת. אין לה בושה. ואיך היא מסתובבת בשיער כזה, יותר מדי קצוץ?

 

"אז תלווה אותי הביתה?"

 

 

אשתו נסעה עם חברות לקונצרט בתל אביב. הוא לא סובל מוזיקה קלאסית. זה עושה לו פריחה. הוא נרדם אחרי שתי דקות ומתחיל לנחור, יותר חזק ממסור חשמלי.

 

זה הצחיק אותה. סוף-סוף הצליח לגרום לשפתיה הרציניות לזוז. זו הייתה הפעם הראשונה שבה צחקו ביחד.

 

"מזל שהיא לא רואה אותי, במכנסיים האלה". הוא השפיל מבט, מעט נבוך.

 

"למה?"

 

"כי היא הייתה אומרת שאני נראה כמו שלומפר ושזה לא מתאים להסתובב ככה במקום ציבורי".

 

"שתגיד. מי שם עליה?" היא הוציאה חפיסת סיגריות מהכיס הפנימי של המעיל.

 

הוא חייך, אבל זה לא הצחיק אותו. חוצפנית כזאת. גם על אימא שלה היא מדברת ככה?

 

"אל תדאג אני לא אעשן עליך".

היא גרה בצריפים, ליד מגורי המתנדבים, לא רחוק מכאן. עצי הסיגלון כבר השליכו את פרחיהם על הדשא ועל האדמה. לה לא היה אכפת לדרוך עליהם יחפה. בלילה אין בהם דבורים שעוקצות. רוח חמה דגדגה את אוזניה.

 

"ומה אתך? את אוהבת מוזיקה קלאסית?" הוא הבחין בזוג צעירים יושבים על גג המקלט. לרגע היסס אם זה נכון להמשיך. אפשר עוד להתחרט ולסגת. הוא יחזור הביתה, לשמוע רדיו, לקרוא ספר. הוא כבר ימצא מה לעשות.

 

"האמת ש… כן. הייתי בתזמורת הנוער הקיבוצית. מה אתה יודע".

 

הם הביטו זה בזו, זו בזה. שקט הפריד ביניהם. הקיטור, במבנה הסמוך, ליד המכבסה, השתעל, חרישית. הוא גם פלט עיגולים קטנים של עשן. כל האורות במועדון לחבר כבר כבו. גם אולם התרבות, שהיה מתחתיו, היה חשוך.

 

"לא חם לך עם המעיל הזה?" הוא כמעט התפתה להוריד אותו בעצמו. מאז הפעם האחרונה בהחלט שבה עשה מילואים הוא לא לבש מעיל כזה. היה נדמה לו שכבר אי אפשר להשיג כאלה. זה לפחות מה שאמרה לו מירה, האחראית על מחסן הבגדים של הקיבוץ.

 

היא פשטה אותו ונשארה בגופייה בלבד. לא שקופה לחלוטין, אבל מספיק גלויה כדי לחשוף מה שצריך.

 

"אני גרה כאן ממול".

 

החדר של הבן שלו הוא בשכונה שמאחור. בדרך כלל הוא מתגעגע אליו. עכשיו הוא שמח שנסע לחו"ל.

 

כשפתחה את הדלת ביקשה ממנו להרגיש חופשי. היא הרימה חזייה ותחתונים מהרצפה ונכנסה למקלחת. כשיצאה משם היתה עירומה לחלוטין. הוא כל כך נבהל מכך שמיהר לסגור את התריסים. הם היו כבר סגורים.

 

"מה יש? אף פעם לא ראית ציצי?". היא נעלה את דלת החדר.

 

הוא הבחין בצלקת אדמדמה, בגודל של דיסקית צבאית, על גבה. זה הזכיר טפטופי נרות. הוא נרתע מכך.

 

עוד לפני שהספיק להתפשט היא כבר עשתה את זה בשבילו. נעמדה על ברכיה, נצמדה אל גופו, בין רגליו, מלפניו ומאחוריו. הוא רצה לעבור למיטה, למרות אלפי הבגדים שעליה, אבל היא העדיפה להישאר על השטיח. 

 

 

למה אשתו לא מרשה לו לגעת בה ככה? תמיד יש לה תירוצים: צריכה לבדוק מבחנים. חייבת לסדר את האלבום תמונות. יש תוכנית שהיא רוצה לראות בטלוויזיה.

 

אחרי שגמרו היא שלפה חוברת של "נשיונל ג'יאוגרפיק" מהמדף הצר והקטן והחלה לדפדף בה. הוא הבין את הרמז, רק לא היה מסוגל לצאת משם, אל החיים האמיתיים. עד שהצליח לחמוק מהם לכמה שעות, עכשיו הוא צריך לשוב אליהם. הוא לא יזרוק את הבגדים לכביסה. הוא ישאיר אותם בסל של המקלחת בביתו. ולא אכפת לו אם אשתו תחשוד. הגיע הזמן שהיא תבין שהוא לא עציץ או עמוד חשמל. הוא עדיין יצרי מאוד. זו רק היא שלא מבחינה בכך.

___________________

*) את תמונת השער צילם איתמר זהר.

***

איתמר זהר, יליד 1971, עורך וכותב בעיתון "הארץ". השנה ראה אור ספרו השני "אתה יכול לרצות עד מחר" (בעריכת עדי רז ובהוצאת בוקסילה). 

לעמוד הספר באתר בוקסילה לחצו כאן

Tommorow_Cover


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


 

 

 

מודעות פרסומת