ראשון-שירה: חגית בת אליעזר על הספר "מסֶכֶת פנים" מאת ללי ציפי מיכאלי

Posted on 15 במרץ 2015 של

5


קריאה פרשנית של "מסֶכֶת פנים"

ספר שירה מאת ללי ציפי מיכאלי

אני כותבת על- ספרי שירה, אירועי ספרות, ופתאום נוכח פניה של ללי ציפי מיכאלי המביטות עלי מכריכת ספר שיריה הרביעי הטרי "מסֶכֶת פנים" אני עוצרת את מרוצתי ותוהה: איך אצליח לכתוב על מלוא 150 עמודי שיר בעיצוב אומנותי יצירתי יחיד במינו?

"אָז כָּכָה" – אני מאמצת את הביטוי ההחלטי הישיר של ללי מתוך השיר "פסנתר כושי" בע' 48:

עתידות להכתב רשימות רבות על הספר הרבגוני וזאת שלי לא חייבת לחבוק את כל עולמו. אני מכירה את יצירתה של ללי ציפי מיכאלי מאז ספר שיריה הקודם "הסולנית" שיצא לאור בהוצאת "עכשיו" בשנת 2013 וכן עוקבת אחר פעילותה הספרותית: ביקרתי בסדנא לשירה בהנחייתה ונכחתי בהרצאותיה בסינמטק תל-אביב המשלבות בין שירה לקולנוע. כפי ששמעתי מפיו של הסופר דוד גרוסמן, בהתייחסו לתהליך היצירה במפגשים עם קוראיו – בזמן הכתיבה העולם סביב מקבל משמעות ואף ייעוד: לנהור לעבר היצירה הנכתבת, לתרום,לסייע לה ולמחברה. וכך, בעצם הימים האלה נתקלתי בדיון שהתנהל על גבי דף facebook  סביב ספרו של דוד גרוסמן "סוס אחד נכנס לבר" ובו קראתי ציטוט מפיו של הסופר דן צלקה: "כתוב על סופרים וספרים שאתה אוהב, לא על אלה שאתה לא אוהב. מאמר ספרותי טוב הוא מאמר שמדביק את הקורא באהבתך. אני לא מוצא טעם בביקורת שלילית. תתעלם מהגרועים וכתוב על הטובים". אני שואבת עידוד מהאמירה הישירה הזאת: אוהבת את ללי ואת שירתה ו-"מסכת פנים" מעורר התפעלות מההקפדה על רכיבי התוכן והצורה המשתלבים ליצירת ספר-אמן ממש. אם כן, מתקיימים עבורי התנאים שבהנחיות של דן צלקה, לכן אפרושׂ את מניפת רשמיי.

שם הספר "מסֶכֶת פנים" מוצלח מכמה בחינות: זהו קודם כל חיבור עיוני גדול בנושא הפנים, כפי שמבאר התרגום לאנגלית "tractate" ומעיד על המחויבות של המשוררת ליצירתה, יש ההקשר לששה סדרי משנָה בהם כל פרק גדול נקרא מסכת, גם המלה "מַסֵּכָה" נוכחת, אם כי הניקוד שלה בצורת הסמיכות שונֶה ואומנם ישנו שיר בספר ששמו "מַסֵּכָה". ומבחינת עיצוב הכריכה נוצרת אחדות רעיונית-צורנית של המלה "פנים" לבין צילום פניה של ללי.  פני משוררים מופיעות רבות על כריכות הספרים עכשיו, בעידן ה"סלפי" וה"facebook" והרי "מסכת פנים" היא לא אחרת מאשר "ספר פנים"! איך לא ראיתי זאת קודם? בסדרת ספרי שירה "כתוב" בהוצאת "פרדס" בעריכתו של אמיר אור – כל כריכה נושאת את פני המשורר.

הספר נפתח בהכרזה באותיות ענק:

P8

 זהו שיר קצר, ברוח ה"ננופואטיקה" המנשבת במקומותינו ובלשונה של ללי – זאת שורת שיר וכמוה מפוזרות רבות לאורך הספר ומודפסות באותן אותיות "קידוש לבנה", אך ממוקמות באופן שונה ומעניין על פני הדף. המלה "חדשה" מרכזית ומוכפלת בשורת השיר, וזאת הבחירה הנכונה לפתיחת קובץ שירים. החידוש הוא אחד הנושאים של השיר הראשון:

 P9

 השיר צועק את עמדותיה של המשוררת בנושאים המרכזיים והמטופלים לאורך שירי הספר: שיר, שירה, קובץ שירים, גוף-פנים-יד, דרך. השיר הזה מדגים את בחירת שמות השירים המוצלחת של ללי: השם זורם לתוך השיר ובעצם נקרא כשורתו הראשונה.

בשיר "פנים" שפותח את הפרק הראשון בעל אותו השם חוזר רצף המלים "כל הגוף שלי" בתחילת רוב השורות, אך אין הדבר מכביד ומתקבל בטבעיות. המילה "ריסים" – מודגשת משולשת ואומנם הריסים הארוכים המטופחים הם סימן היכר של פני אישה ואפילו בסרטים מצוירים- פני הדמות הנשית- מיני מאוס, למשל, נבדלת מזו הגברית – מיקי מאוס בעיקר בריסים – אורכם ותנועת הניפנוף שלהם. ואז בשורת "כל הגוף שלי" האחרונה מופיע "כוס חי יורק אהבה" והוא מפתיע ומתבקש גם יחד וכל כך הולם את הארוטיות של שירתה של ללי.

P12

ואז בא השיר ליונה (וולך) בעקבות צפייתה של ללי בסרט החדש על חייה של המשוררת "האגדית". וזאת מכשלה. בלתי אפשרי להתמודד בצורה אמנותית נאותה עם המיתוס, כי לא נותרה עוד אפשרות חידוש ההכרחי ליצירת אומנות. גם הסרט "יונה" נידון לחיוורון מול האגדה וגם השיר "יונה," של ללי על אף סגנונו הישיר והעכשוי המתבטא, למשל, בשמות המפורשים "גבריאל", "אבידן" לא מצליח ליצור תנועה ייחודית ונשמע כמיחזור של ביטויי יונה הזכורים לטוב.

P13

שירתה של ללי מגיעה לשיא עוצמתה בעיבוד הלשוני האמיץ והמדויק של רעיונותיה המקוריים. בזכות תנופתה זו ללי מצליחה במשימה הקשה במיוחד – כתיבת שירים שמחים בהירים מתחילתם ועד סופם ועם כל זה – טובים.

שמחה גדולה

היתה לי שמחה גדולה על

קיומי היום

פתאום רציתי לחיות

וטוב שאני אישה אמרתי

אם הייתי גבר הייתי

משנה את

המין

ללי מצליחה לכתוב שירים ארספואטיים רחבי היריעה, מורכבים שמדברים גם לאלה שאינם כותבים:

P51

תראו עד כמה השם מוצלח: מזניק את השיר ונטמע בתוכו.

נמענו של השיר הוא הקורא, בגוף שני. השפה העברית מחייבת לציין את מינו של הנמען – אינה מתירה את ה- You חסר המגדר.

הדבר לא עומד בדרכה של ללי. אך טבעי שתחשוב על גבר, תכתוב לגבר – כיאה לאישה היצרית הדוברת את מלוא כנותה ועוד הבחנה: ללי מפעילה את הקורא מתוך כבוד והערכת היכולות שלו ויתר על כן היא זקוקה לו כדי לגשר בין מילה למילה ולצקת בפער הקטן את מנת האושר המאיר.

את אותה הרוח של השיתוף והנתינה ללי מביאה ל"ערב סדנת שירה" (בשיר "תעבירי את הכסף לנהג", ע' 82) שבו "נפתח נסגור נפענח נדבר נקשיב". עד כדי הוידוי הנפלא: "יש לי קשב היסטרי לזרים / אִתְּכם אני גבירותַי ורבותַי". אותו הקשב להערות הקהל מאפיין את ללי בהרצאות בנושאי שירה-קולנוע אותן היא מעבירה בסינמטק בתל-אביב, במסגרתן היא אף מטיבה עם משוררים צעירים – נותנת להם זמן במה והזדמנות חשיפה.

תראו איזה שיר מלהיב. וכמה פרוע ולא מתחבר לכאורה – שמו.

P80

אחריש – אין מילים זולת אלה של ללי. פשוט תקראו אותו, הרבה פעמים.

רוצה לתאר את העיצוב לו אחראי יקי חסיד, אשר עיצב גם את ספרה הקודם של ללי "הסולנית". מירכוז השירים היה גם שם,

אך עיצובו של "מסכת פנים" הוא קפיצת מדרגה אם לא למעלה מזה לעומת הספר הקודם.

תיקחו את הספר ליד לעין וללב. הכל אסתטי, יצירתי, משתלב: תחושת הכריכה, מבטה של ללי בצילומו של צבי פפר, הפונט – צורת האות, גודלה, מיקום מספרי העמודים עם הנקודה בתוך ספרת האפס, הכותרת "מסכת פנים" בפינה ימנית עליונה של כל כפולת עמודים, פרישת שורות השיר על פני העמוד:

 P70 P118 P31

נציית להוראת שורת השיר הזאת ונזכור שללי ציפי מיכאלי ערכה את האנתולוגיה בשם "התנגדות".

"ללי, מי זה יקי חסיד, גאון עיצוב ספרי שירה?"

וללי עונה : "יקי חסיד הוא מרצה לעיצוב במכללת אבני".

מהו הרטט הזה שעובר בי? כן, זאת מכללת אבני – בה למדה אומנות יונה וולך בתחילת דרכה כמשוררת, תקופת-זמן קצרה, בה כתבה את "יונתן" האגדי.

"קחי אחד האטיודים מהפרק האחרון "מוסף פואטי – שמונה אטיודים מפריז" " – אומר לי גבריאל מוקד – החוליה האנושית המקשרת בין יונה לללי  – עורכו של הספר "מסכת פנים" והמו"ל של הוצאת "עכשיו" שהמליץ לי על מספר שירים טובים במיוחד מתוך הספר.

אני לוקחת – בתיאבון רב:

P146

ללי מודעת למצלול המוצלח: "שהוקפצה על מדפים מוקפדים"

ודוברת את ההבחנה הזאת מתוך השיר, דבר שמסחרר את הפנים והחוץ ויוצר תחושת "טבעת מביוס". הקורא משתכנע משם השיר שהוא נמצא במסעדה, כשלמעשה המזון היחיד שמוזכר מפורשות הוא הלחם בשורה האחרונה.

הספר יצא בפברואר 2015 – לפני פחות מחודש, טרם הגיע לחנויות ואני מזדרזת לכתוב עליו – לקראת השקתו הצפויה ביום חמישי 19.3 בבית ראובן ברחוב ביאליק בתל-אביב ובה יוקרן לראשונה וידאו-ארט-שירה "פנים"

אמשיך לקרוא את הספר, את הביקורות שיכתבו עליו ואהנה מהגלוי, מהנסתר המתפענח וזה שישאר חידה לתמיד ואסיים את רשימת ההתרשמות הראשונה הזאת בשיר:

P132

                                        חגית בת-אליעזר, 15.3.2015

***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל "הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה" (2008),  "התנסויות" (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.

מודעות פרסומת
Posted in: שירה