קלאסיקות ילדים ונוער: על הספר "משפחת המומינים – חורף קסום" מאת טובה ינסון

Posted on 3 במרץ 2015 של

7


את המומינים הכרתי, כמו רוב ילדי ישראל שגדלו בשנות ה-90, דרך סדרת הטלוויזיה המצויירת. אם להודות על האמת, זו אף פעם לא הייתה סדרה חביבה עלי במיוחד. צפיתי בה כי ראיתי כמעט כל דבר שהיה אז בטלוויזיה, אבל העדפתי את דני שובבני, ביער הירוק, שוטרים וגנבים, חושחש הבלש או את דנבר הדינוזאור האחרון.

דווקא בבגרותי גיליתי שהמומינים אהודים בכל העולם, בעיקר בזכות הספרים של ינסון, שנכתבו אחרי מלחמת העולם השניה. גם כאן בבלוג, הספרים הללו הוזכרו ללא הרף בשאלונים של סופרים, משוררים ועורכים כמו אסף שור, גיל הראבן, טלי כוכבי, דניאל עוז, שהם סמיט ויותם שווימר.

לכן, כשהחלטתי להתחיל במסע לקריאת קלאסיקות ספרותיות לילדים ונוער, היה לי ברור שספרי המומינים יהיו בין הראשונים ברשימה. פניתי ליותם שווימר, מומחה לספרות ילדים ומומינופיל, ושאלתי אותו מהו הספר הראשון בסדרה, כדי שאדע ממה להתחיל. הוא לא היה בטוח ואמר שהתרגום של הספרים לעברית יצא באופן מאוד לא מסודר, והפנה אותי למתרגמת דנה כספי.

בקצרה, דנה הסבירה שהספר הראשון והשני בסדרה הם למעשה סקיצה, ועל כן הספר השלישי, הוא למעשה הראשון (את תשובתה המלאה אפשר לקרוא כאן). כך או כך, הבנתי מיותם ומדנה שאין חשיבות ממשית לסדר הקריאה, ולכן קראתי את הספר הראשון שהנחתי עליו את טלפי – "משפחת המומינים – חורף קסום" – שהוא למעשה הספר השישי בסדרה (כך הוא נקרא בתרגום החדש של דנה כספי. בתרגום הישן של אוריאל אופק מאנגלית הוא נקרא "עמק החיות המוזרות").

 936098

הקריאה ב"חורף קסום" הייתה תענוג צרוף. שילוב בין אסקפיזם מוחלט (יצורים אגדייים טבולים עמוק בשלג הרך), לבין התמקדות במה שנהוג לקרוא היום בישראל "החיים עצמם"  (במובן העמוק יותר של הביטוי). החיים עצמם הם למעשה הטבע – ההתנהלות המשותפת של אינספור יצורים בתוך סביבת גידול אחת, ו-"חורף קסום" מתאר את ההתנהלות המשותפת הזו בצורה עדינה ויפה.

הספר נפתח ביקיצתו של מומינטרול משנת החורף שלו. מומינים, כך מסתבר, הם יצורים שישנים לאורך כל החורף, ומנהלים את חייהם רק בשלוש עונות השנה הנותרות. מומין מתעורר בזמן שכל משפחתו ישנה, אבל לא מצליח לחזור לישון. הוא מנסה להעיר את אמא שלו, אך לשווא – עד האביב הוא נשאר לבדו. הוא יוצא החוצה מהבית, והוא למעשה המומין הראשון בהיסטוריה שרואה את החורף בפעולה במקום לישון לכל אורכו.

בצאתו החוצה הוא נאלץ להתמודד עם קשיי החורף. קר לו, הוא פוגש יצורים שהוא לא מכיר, ולא תמיד מצליח לתקשר עם כולם. מאותו רגע הספר מתנהל דרך אפיזודות שונות, שלא בכולן מומין נוכח. אנחנו פוגשים את מאי הקטנה שהיא יצור כועס וחמדן (וכתוצאה מכך גם משעשע מאוד), את תו-תיקי שהיא מעין דמות פילוסופית שקטה שלא ברור מאין היא באה ולאן היא הולכת, את הסנאי השכחן שמת ו(אולי)חוזר לחיים, את אוי – הכלב עם כובע גרב שחולם לרוץ עם זאבים, את המיולין שהוא מעין פוץ חביב שמנגן בחצוצרה וגולש סקי, ועוד כמה יצורים מיוחדים (רובם קטנים במיוחד – אין כמעט יצורים גדולים בעמק המומינים. לפחות בספר הזה).

moominland_midwonter_by_rennastar-d3578cq

אפשר לומר שהטבע הוא למעשה הדמות המרכזית בספר והוא זה שמניע את העלילה. שאר היצורים מגיבים אל השינויים שהטבע מחולל – שמחים כשהוא מיטיב עמם ועצובים כשהוא מקשה עליהם. הטבע גם מגלה להם את היעדרם של החיים, כשבאחת האפיזדות המתוארות בספר הסנאי החביב קופא ומת. מומין מושפע מאוד ממותו של הסנאי, לעומת מאי הקטנה שרק חומדת בזנבו היפה שיוכל לחמם אותה, בעוד שתו-תיקי מסתכלת על הכל בשלוות נפש זן-בודהיסטית.

השקט הכמעט מדברי של הטבע הקפוא חודר לתודעה של הקורא בספר. העולם הצפוני בחורף דומה למעין כוכב לכת לא מיושב, שיש בו רק כמה יצורים בלתי מזוהים. עפ"י אחרית הדבר של דנה כספי, בספרים האחרים בסדרה ישנה פעילות קדחתנית ואינסופית של עשרות דמויות, אך כאן ישנו מין שקט קפוא שמלווה את העלילה.

7801088034_41a79ae5c0_z
הכתיבה של ינסון חפה מכל דידקטיות גם כשהיא עוסקת בנושאים משמעותיים כמו מוות או היחס לשונה. במובן מסוים היא כותבת גם למבוגרים, אבל להבדיל מספרים כמו "הנסיך הקטן" או "העץ הנדיב" שהקריצה בהם למבוגרים היא בגודל של פיל, ינסון פחות קורצת ויותר מתייחסת לנושאים חוצי גילאים בצורה נעימה וכנה.

אני מניח שאפשר גם למצוא רעיונות פילוסופים עמוקים בספרי המומינים (וממילא כבר מצאו כאלה בסימפסונס, סיינפלד, מטריקס והסופרנוס), אבל לדעתי הגדולה של ינסון היא דווקא ביצירת גלריה של דמויות חמודות ושובות לב. אפילו הדמויות המעצבנות (מאי, המיולין) מצליחות בדרכן המיוחדת להגיע ללב הקורא.

Trollvinter11

הקריאה ב"חורף קסום" אפוא היא מלבבת, מנחמת ופשוט כיפית. בעיני לפחות, הסדרה המצוירת עושה עוול לדמויות של ינסון, בעיקר בגלל הדיבוב שלה לעברית שפוגע בחמידות הגדולה של היצורים הללו כפי היא מתגלה בספר.

אני לא יודע אם בגיל 31 אני יכול לחוות חווית קריאה דומה לזו של ילד; אני מניח שילדים שיקראו את הספר יחוו דברים שונים ממני. אבל בתור מבוגר אני יכול להגיד שהימים שביליתי בעמק המומינים היו כיף גדול ונסכו בי תחושת רוגע נעימה.

אז אם לא בשביל הספרות, שווה לנסות לקרוא ב"חורף קסום" לפחות כתחליף לקלונקס. ואפילו אין צורך במרשם רופא.

_____________________

משפחת המומינים – חורף קסום, טובה ינסון. משוודית: דנה כספי, הוצאת כתר. 152 עמ'.

 

 

 

 


ותזכורת: בואו לתמוך ב"קורא בספרים" תמורת דולר אחד בחודש כדי לאפשר את המשך פעילותו. אפשר לעשות זאת כאן


 

מודעות פרסומת