ביקורת ספרים: על "סוף הדרך" ו-"האופרה הצפה" מאת ג'ון בארת'

Posted on 24 בפברואר 2015 של

8


לפני יותר משנתיים, כשעלה במוחי הרעיון לפתוח בלוג ספרותי, ידעתי שאחד הדברים הראשונים שאני רוצה שיהיו בו זו פינה קבועה של המלצות ספרותיות של אנשי תרבות וספרות. כך נולד "השאלון".  

לא הייתי בטוח אם השאלון שניסחתי הוא ראוי וכיפי כפי שקיוויתי, ולכן ביקשתי מאשת התרבות הכי קרובה אלי – חברתי השחקנית והשחקנית נטע ריסקין – שתענה על השאלון במעין פיילוט שלא יפורסם. לשמחתי, היא התלהבה מאוד מהשאלון, וכך הפינה הזו יצאה לדרך.

איך כל זה קשור לג'ון בארת'? ובכן, הספר שהופיע בראש הרשימה של נטע (ואפשר להגיד ששימש כאבן הפינה של הפינה) היה "סוף הדרך" של ג'ון בארת'. נטע המליצה עליו בכל פה, והכתירה אותו כספר האהוב עליה. אני בתגובה רצתי לרכוש אותו מיד, אבל בכל זאת רק עכשיו – כשנתיים אחרי – ניגשתי לקרוא אותו.

נטע צדקה. שני הרומנים הקצרים האלה של ג'ון בארת' – "סוף הדרך" ו"האופרה הצפה" – הם מבריקים, מרהיבים, מפעימים, עמוקים, משעשעים, חכמים ושואבים לקרבם כמעט כל סופרלטיב שאפשר להעלות על הדעת. הידיעה המרגיזה עוד יותר, היא שבארת' כתב את שני הרומנים הייחודיים האלה בין גיל 24 ל-25.

 נטע קקטוס סוף הדרךנטע ריסקין ו"סוף הדרך". צילום: גוני ריסקין

הרומנים משלמים זה את זה. "סוף הדרך", מספר על ג'ייקוב הורנר, מורה צעיר ומבולבל לדקדוק אנגלי שמגיע ללמד בעיירה "וויקומיקו" במרילנד, כחלק מתהליך שיקום שהוא עובר בידי רופא שרלטן ומוזר. בעיירה הוא נכנס למשולש יחסים עם מורה אחר ועם אשתו – משולש שמלווה אותו לאורך כל העלילה. ב-"אופרה הצפה", דמות המספר היא של טוד אנדרוז – עו"ד צעיר שנכנס גם הוא למשולש יחסים משונה. העלילה מתמקדת ביום אחד בשנת 1937 (טוד לא זוכר אם זה היה ה-21 או ה-22) – אלמנט ההופך את הרומן למעין "יוליסס" קריא ושנון.

שתי הדמויות הללו – ג'ייקוב הורנר וטוד אנדרוז – מציעות לקורא משהו מהנון-קונפרמיזם שמאפיין את דמותו המפורסמת הולדן קולפילד (התפסן בשדה השיפון); מעין התנהגות משונה וכמעט אוטיסטית, שחושפת את הצביעות של החברה ואת הרעות החולות שלה. אבל להבדיל מהולדן קולפילד – הדמויות של בארת' לא לוקחות את עצמן ברצינות תהומית. אמנם לפרקים הן מהרהרות במשמעות הקיום ומגיעות למסקנות פילוסופיות עמוקות, אך פעמים אחרות הן צוחקות על עצמן, ובמיוחד על הרצון שלהן לשמור על עקביות (מילת מפתח בשני הרומנים) ועל חוסר היכולת שלהן ליישם את אותה עקביות.

 John-Barth-2 books

"במובן מסוים אני ג'ייקוב הורנר" – כך נפתח "סוף הדרך", ברמיזה לחוסר העקביות  במושג ה"אני" שלו ושל כולנו. הוא רק במובן מסוים ג'ייקוב הורנר, במובנים אחרים הוא מישהו אחר ומשהו אחר. ומה זה בכלל ג'ייקוב הורנר אם לא אוסף של השתקפויות מסוימות שמשתנות לפי הסיטואציה והאנשים האחרים שעומדים מולו?

אבל למרות שמדובר במשפט המפורסם ביותר שיצא מהספרות של בארת' (משפט שזכה ללא מעט פראפרזות), בעיני הוא מייצג דווקא את החלק הפחות מרשים בכתיבתו של בארת'. הכתיבה של בארת' היא מבריקה, שנונה, חדה וחכמה, אבל לעתים הוא נוטה לאינטלקטואליות-יתר או לתחכום יתר.

"במובן מסוים אני ג'ייקוב הורנר" מדגיש את הפן הזה, שהוא גם מבריק וגם מתחכם, גם פשוט וגם עמוק; זה משפט שאופייני לפוסט-מודרניזם, ולנסיון לפרק את כל המוסכמות, התובנות והאמיתות, עד כדי כך שאפילו אי אפשר יותר לדבר על האדם ועל אישיותו. גם האישיות היא דבר מומצא שיש לפקפק בו (ואולי זה לא פוסט מודרניזם, אלא בודהיזם שהגיע למסקנה ש"אין אני" לפני כמה אלפי שנים).

הצרה היא שהדיון הפילוסופי הזה סביב מושג ה-"אני", מעניין ככל שיהיה, מסיט את תשומת הלב מהעובדה שג'ון בארת' הוא פשוט סופר מצוין; הוא יודע לטוות ביד אמן סיפור מלא רבדים, שמגיע לשיא גדול בסופו. 

שני הרומנים האלה, אם כן, הם אמנם מתוחכמים וחכמים, אבל כשמפשטים אותם מגלים פשוט שני סיפורים טובים (כש"סוף הדרך" מוצלח יותר בכל הקשור לפן הסיפורי נטו). נהוג לומר ששיר טוב, נשמע מעולה גם בעיבוד הכי מינמלי על גיטרה אקוסטית; כך גם ספריו של בארת' – מתחת לכל הפירוטכניקה הפילוסופית, ישנם פשוט סיפורים טובים ומרגשים.

 John-Barth-Quotes-3

ובכל זאת, עד שנטע ריסקין הזכירה את ג'ון בארת' באוזניי, מעולם לא שמעתי עליו. אני כמובן מייחס זאת לבורותי האישית, אבל לתחושתי, לפחות בישראל, הוא לא נחשב לאחד מהסופרים הגדולים באמת (או לא מוכר כמוהם). לקראת הרשימה הזאת חיפשתי את ערך הויקפדיה שלו, וגיליתי ערך של כמה שורות בודדות (מה שקרוי בשפה הויקפדית "קצרמר"). חיפשתי את שמו גם בשאלונים שפורסמו בבלוג; יותר משנתיים שבהם פורסמו אינספור המלצות ספרותיות כמעט מידי שבוע, וג'ון בארת' לא צוין בהן אפילו פעם אחת. אני לא מצליח להבין למה. הוא קל יותר לקריאה מטולסטוי ודוסטוייבסקי, לא פחות מתוחכם מג'וזף הלר ודיוויד פוסטר וואלאס, ואפשר לקחת מהספרים שלו ציטוטים יפים שלא היו מביישים גם את מארק טוויין ואוסקר וויילד.

אחרי קריאה בשני הרומנים הללו, אני יכול להגיד אפוא שלטעמי, ג'ון בארת' הוא מהסופרים הגדולים בכל הזמנים. לא בכל רגע הוא מרגש או מרשים אותי, והכתיבה שלו לא חפה מבעיות, אבל אין ספק שהוא סופר גדול ומרהיב שגורם לי כקורא להשתאות ולהריע ליצירתו.

מבחינתי לפחות, מדובר בקריאת חובה.

 

_____________________________

"סוף הדרך" ו-"האופרה הצפה" מאת ג'ון בארת'. מאנגלית: אביב מלצר (סוף הדרך) ויהודית דורף (האופרה הצפה). הוצאת הספריה החדשה. 397 עמ'.

 

 

 


ותזכורת: בואו לתמוך ב"קורא בספרים" תמורת דולר אחד בחודש כדי לאפשר את המשך פעילותו. אפשר לעשות זאת כאן


 

 

מודעות פרסומת