ביקורת ספרים: על "פעמון הזכוכית" מאת סילביה פלאת

Posted on 13 בינואר 2015 של

6


"ידעתי שעלי להיות אסירת-תודה למרת גיניאה, אולם לא יכולתי לחוש דבר. גם אילו נתנה לי מרת גיניאה כרטיס לאירופה, או למסע-סביב-העולם, לא היה משתנה דבר וחצי-דבר; מפני שבכל אשר אהיהה – על סיפון-אונייה או בבית-קפה, בפאריס או בבנקוק – תמיד אהיה יושבת תחת אותו פעמון-זכוכית, מתבשלת באותו אוויר חמוץ שלי עצמי. "

(מתוך "פעמון הזכוכית" מאת סילביה פלאת, עמ' 179)

בשבוע שעבר כתבתי כאן על הספר "רחוב החנויות האפלות" של פטריק מודיאנו, וציינתי שהידיעה על זכייתו של מודיאנו בפרס נובל שבה ועלתה בתודעתי בזמן הקריאה (האם הכתיבה הזו ראויה לנובל? האם מה שקראתי עכשיו זו גאונות ספרותיות?). באופן דומה (אך שונה), כשניגשתי לקרוא ב"פעמון הזכוכית" של סילביה פלאת, עמדה לנגד עיני הידיעה שפלאת התאבדה בגיל צעיר (למעשה, היא התאבדה בדיוק בגיל שבו אני נמצא בעת כתיבת שורות אלה). ידעתי שמדובר ברומן עם מימדים אוטוביוגרפיים, ופעמים רבות במהלך הקריאה בחנתי את השורות הכתובות מתוך ידיעת העתיד, וניסיתי למצוא את הרמזים המטרימים לסוף המר (פלאת התאבדה בשנה שבה יצא הספר לאור).

זה לא היה כל כך פשוט בהתחלה. הרומן של פלאת נפתח בתיאור חייה של בחורה צעירה מפרברי בוסטן בשם אסתר גרינווד, שנמצאת בחודשיים של התמחות במגזין נשים ניו יורקי. היא גרה בבית מלון לנשים בלבד, ומנהלת את חייה בין ההתמחות בעיתון, תיור בעיר ניו יורק, ארוחות צהריים חגיגיות מטעם העיתון, שיחות נשים ומפגשים ספורדיים עם אהוב נעוריה – באדי ווילארד. אם ממש מתעקשים, אפשר למצוא שם דוק של דיכאון חבוי, אבל ברובד הגלוי יש כאן תיעוד חוויות ממצה של נערה לבנה אמריקאית באמריקה של שנות השישים. אסתר עסוקה לא מעט, כמו רבות מחברותיה, ברצון לאבד את בתוליה באופן הראוי ביותר, ומהרהרת פעמים רבות בחיי הנישואין שהיא רוצה או לא רוצה לעצמה.

אבל באמצע הספר החוויה הכמו-רגילה הזו (אם כי גם החוויה הזו מתוארת בצורה מעניינת וכנה כיאה לכתיבתה של פלאת) משתנה לבלי הכר.

מי שלא מכיר את סיפור חייה של פלאת וחרד מפני ספויילרים, שלא ימשיך לקרוא את הרשימה הזו מכאן ואילך.

וכעת אמשיך. אסתר גרינווד מסיימת את שהותה בניו יורק כשהיא זורקת את כל בגדיה מהחלון אל הרחוב, וחוזרת לבית אמה. היא מנסה לעסוק בכתיבה אך סובלת ממחסום יצירתי. היא לא מצליחה לישון בלילות (או בימים), ושוקעת במעין איזור דימדומים בין חיים למוות. אישה מתה מהלכת. היא הולכת לפסיכאטר שלאחר כמה פגישות מודיעה לאמא שאין מנוס מלהעביר אותה טיפול בהלם (לא ברמה המטאפורית – אלא במובן של שוקים חשמליים במוח). מאותו רגע חדות מחשבותיה של אסתר הולכת ומתקהה, ולאחר נסיון התאבדות כושל היא מתחילה לנדוד בין מוסדות פסיכאטרים שונים.

31-4788(2)

החלק הזה של הספר מעורר הזדהות וחמלה, לא רק כי מסופר בו על אדם מסכן או אדם שמתקשה לפעול בתוך הנורמות החברתיות; אלא בעיקר כי אסתר מתארת בגוף ראשון כיצד מוחה הולך ומתנוון בעקבות הטיפול שהיא עוברת. היא לא תמיד מודעת או מבינה עד הסוף מה קורה לה, ומכאן בדיוק מגיע הכוח של כתיבתה.

כתבתי כאן תשבוחות רבות על הספר "חזיונות שווא" של ברנלף, שעושה בדיוק את אותו מהלך. הוא מתאר בגוף ראשון את התנוונותו של מוחו לטובת השיטיון, אך הוא עצמו לא תמיד מבין במה מדובר, אלא רק מעביר לקוראים את האופן בו הוא חווה את המציאות. גם אנשים בריאים (או נכון יותר לכתוב "בריאים"), מכירים את התחושות האלה, גם אם הן מופיעות לרגעים ספורים וקצרים בחייהם. מדובר על רגעים בהם אדם מסתכל על המציאות, והוא מרגיש שמשהו בה לא מסתדר; הוא לא בדיוק מבין מה קורה. השוויתי את זה ב"שאלון" השבוע למקרה בו קמים והולכים לבית הספר או לעבודה ביום שבת. הכל נראה דומה, ובכל זאת משהו שונה.

כתיבתה של פלאת מצליחה בדיוק ברגעים האלה; היא מצליחה לתאר באופן מדויק וחסר פניות אתמה שהדמות שלה רואה מבעד לעיניה. לפעמים זה אפילו משעשע. למשל, כשאסתר שוכבת במיטת בית החולים אחרי שניסתה להתאבד, עוברים על פניה קבוצת רופאים ושואלים אותה שאלות. היא מעט מטושטשת ומתקשה לעקוב אחר השאלות. לאחר שהם מסיימים הם עוברים למיטה שלידה. אסתר לא יודעת מי שוכבת במיטה שלידה, וכך היא מתארת זאת:

"איך את מרגישה היום, מרת…" אמר מישהו, והשם שביטא נשמע ארוך ומלא למ"דים, משהו כמו 'גברת טומולילו'.

מרת טומולילו ציחקקה. "הו, אני בסדר גמור, דוקטור, בסדר גמור." היא הנמיכה את קולה ולחשה משהו שלא יכולתי לשמוע. אחד או שניים מאנשי-הקבוצה העיפו מבטא לעברי. מישהו אמר "בסדר גמור, גברת טומולילו!" ועוד מישהו נחלץ מהקבוצה ומשך וסגר את הווילונות שבין מיטותינו, כחומה לבנה.

(מתוך "פעמון הזכוכית" מאת סילביה פלאת, עמ' 172)

il_570xN.324545164

אחד הדברים שבכל זאת היו קשים להבנה בספר, הוא מדוע בעצם סובלת אסתר מדיכאון. לכאורה מדובר בשילוב בין מחסום כתיבה לחוסר שינה, אבל נדמה שמשהו עמוק יותר פשוט גורם לה לייאוש מהחיים. פלאת כמעט ולא מתעכבת על נסיונות למצוא הסברים כאלה. היא רק מתארת את מה שאסתר חווה. ואולי לדיכאון בכלל לא צריכה להיות סיבה. יכול להיות שבמקרה של אסתר, וגם במקרה של פלאת, מדובר פשוט במחלה גנטית שסבלה מהזנחה וטיפול קלוקל. כך או כך, העובדה המצערת היא שהדיכאון האיום והנורא שסבלו ממנו פלאת ובת דמותה אסתר, ייצר מתוכו רומן ספרותי חזק ומעניין.

עוד קושי מסוים בקריאה קשור במהדורה העברית של הספר, שסובלת מתרגום ישן ובעייתי (המתרגם הוא יואב הלוי והתרגום הוא משנת 1975). התרגום אמנם לא מייצר קושי של ממש בהבנת העלילה, אבל יש בו ביטויים מרגיזים שמדגישים את הצורך בתרגום חדש. אתייחס לכמה ביטויים שמופיעים למשל בכפולת העמודים 18-19 בספר. אסתר וחברתה דורין פוגשות בניו יורק בחור מבוגר מהן – די ג'יי חתיך בשם לני שפארד. כשלני מצטט שיר כלשהו, דורין פונה לאסתר ואומרת "איזה מספר! […] נכון שהוא מספר?". אסתר עונה לה "כמו כלום". נדמה לי שמדובר בסלנג שמתאים לשנות ה-70, ונשמע ארכאי כיום. בהמשך פונה לני לאסתר ואומר לה "הגידי" במקום "תגידי" המתבקש בעברית יומיומית (אני מזכיר שמדובר בדמות צעירה וקולית). וכשאסתר מתארת את דירתו של לני שמעוצבת בסגנון המערב הפרוע,  היא מספרת על כוס שמופיע עליה איור של "פלצור"; גם כאן מתבקש השימוש ב"לאסו" הלועזי (אם כי מדובר במקרה פחות חמור מהשניים הקודמים). הספר על כל פנים מלא בדוגמאות מעין אלה, וגם במשפטים הבנויים באופן משונה או בעברית גבוהה מידי ביחס לסיטואציה היומיומית המתוארת בעלילה.

אך כאמור, התרגום המיושן לא גורע באמת מכוחה וכנותה השורפת של פלאת. היא מצליחה להשתמש בכתיבה קורקטית ולא מתייפייפת, בלי לפגוע בסקרנותו של הקורא ובהתקדמותה של העלילה. הקורקטיות והאיפוק בתיאורים של פלאת מצליחים להעביר את הכאב הגדול בצורה עמוקה יותר, כמו מעין צעקה אילמת.

כך שאסכם ואומר כי בהחלט כדאי לקרוא את "פעמון הזכוכית" – ספר שלמרות הנושא הכבד בו הוא עוסק, כתוב בצורה קולחת, מעניינת ומעוררת הזדהות. ואם במקרה עדיין לא קראתם אותו ואתם חמושים בסבלנות מספקת, אולי כדאי לכם לחכות עד שיצא תרגום חדש לעברית עדכנית יותר.

במהרה בימינו.

________________

פעמון הזכוכית, סילביה פלאת. מאנגלית: יואב הלוי, הוצאת ספריית פועלים. 240 עמ'.

***

ותזכורת: בואו לתמוך ב"קורא בספרים" תמורת דולר אחד בחודש כדי לאפשר את המשך פעילותו. אפשר לעשות זאת כאן

 

 

 

 

מודעות פרסומת