ביקורת ספרים: על "חמדת" של טוני מוריסון

Posted on 29 באוקטובר 2014 של

3


אסור להשוות

במקביל לקריאת הספר "חמדת" של טוני מוריסון, הייתי צריך גם לצפות בסדרה החדשה והמדוברת "ערסים ופרחות – האליטות החדשות" לצורך כתיבת ביקורת טלוויזיה. העובדה הזו יצרה אצלי בסיס קבוע להשוואה בין מצב העבדים המשוחררים בארה"ב של סוף המאה ה-19 (הרבע האחרון שלה) כפי שמתואר בספר, לבין הטענות של השיח המזרחי, שמרבה לשאוב השראה ממאבק השחורים ומחוסר הצדק ההיסטורי כלפיהם. בזמן הקריאה פתאום הרגשתי שאולי זה בכלל מבזה להקביל משהו מבעיות המזרחים בישראל לבעיות השחורים בארה"ב (בבחינת "אסור להשוות" המפורסם); השחורים בארה"ב היו עבדים, סבלו מהתעללויות פיזיות נפשיות שהדעת לא סובלת, ואפילו ביחס ליהודים באירופה – לא היתה להם שום דרך להסוות את עצמם כלבנים (כמו יהודים עם מראה ארי בתקופת השואה). הם לא יכלו להחליף שם משפחה ולנסות "להתלבן".

אני מודע לכך שאף אחד לא טוען שהמצב של השחורים בארה"ב הוא זהה למצב של המזרחים בישראל, אבל הקריאה ב"חמדת" במקביל לצפייה בסדרה, גרמה לי לחוש שאין לנו זכות לנכס שום דבר מהמצב שלהם, אפילו לא השראה למאבק זכויות. אני כמובן לא מסכים עם עצמי, אבל זו התחושה שעלתה בי בכל פעם שקראתי עוד תיאור של מוריסון.

31-2335-M(3)

"חמדת" מספר על בית מספר 124 שנמצא בפרבר של אוהיו של סוף המאה ה-19, ובו מתרחשים כמה אירועים בטווח זמן של כ-20 שנה, אירועים שמתארים בזעיר אנפין את מצבם של השחורים בארה"ב באותה תקופה.  זהו בדיוק הדור שהכיר גם את העבדות, וגם את השחרור (היחסי) ממנה, ולא תמיד בטוח איפה הוא העדיף להיות.

סת' – הגיבורה הראשית של הסיפור – ברחה מחוות "נווה חסד" שם שימשה כשפחה, והגיעה לאותו בית מספר 124 שבו גרה בייבי סאגס – אמו של בעלה ואבי ילדיה. כשהיא מספרת על ימיה הראשונים כאישה משוחררת באותו פרבר של אוהיו היא אומרת את המשפט: "לשחרר את עצמך זה דבר אחד; לתבוע בעלות על עצמך המשוחרר זה דבר אחר"; כלומר, הסבל לא מסתיים עם העבדות. לעבדות יש אפילו כמה יתרונות ביחס לחיי עבד משוחרר שמתקשה להתפרנס; מספקים לעבד מיטה, מזון ובחלק מהמקרים גם חיי משפחה כלשהם.

במקרה של סת' ומכריה, החיים ב"נווה חסד" היו כמעט סביר כל עוד מיסטר גארנר – בעליה המקוריים של החווה – היה בן החיים. הוא היה אדם נוח באופן יחסי ואפשר לא מעט פריבילגיות לעבדיו – פריבילגיות שלא היו מקובלות באותה תקופה (כמו למשל להתחתן עם מי שהם רוצים). מצבם של העבדים בחווה שלו הלך והידרדר כשהוא מת והחליף אותו קרוב משפחה שמכונה בספר "המורה". אז החל הסבל הגדול באמת, ובעקבותיו הבריחה הגדולה של העבדים והשפחות.

העובדה שמוריסון מציינת את אותו בעל חווה "טוב", שהתחשב באופן יחסי בעבדיו, מעלה סוגיה שעולה לא פעם ביחס להתנגדות לנאצים; האם אדם שהתנהג במעט אנושיות בתוך המציאות המעוותת הזאת, שחס על עבדיו והתייחס לחלק מהרגשות האנושיים בהם – האם אדם כזה הוא אדם טוב? האם אפשר להיות בעל עבדים ואדם טוב? (האם אפשר לשרת במפלגה הנאצית ולהיות אדם טוב?).

il_570xN.477505547_1qj4

כמעט בלתי אפשרי להתייחס לעלילה של "חמדת" בלי לגלוש לספויילרים. למעשה, קשה להתייחס לשם "חמדת" בלי לחשוף מהלך כלשהו בספר. כל שאפשר להגיד הוא ש"חמדת" (הספר, לא הדמות) מצליח להיות ספר ריאליסטי ולא-ריאליסטי בעליל בו זמנית. אין דבר יותר ארצי ומציאותי מקשייהם של בני האדם, והספר לא חוסך בתיאורים כאלה. ומצד שני – לאורך כל הספר יש יסודות פנטסטיים שכוללים שדים ורוחות, שחיים עם בני המקום כחלק מהקהילה. העובדה היחידה שניתן לחשוף כיוון שהיא מופיעה בעמודים הראשונים של הספר, היא שבית מספר 124 הוא רדוף רוחות. אבל אם אתם מצפים לקרוא פה איזה ספר של סטיבן קינג, או סתם ספר פנטזיה – תתבדו מהר מאוד. זה ספר ריאליסטי שגם השדים והרוחות בו הם מאוד ריאליסטים.

 קשה לי להגיד שנהניתי מהקריאה בחמדת. זה ספר קשה, גם מבחינה מבנית וגם מבחינת העיסוק שלו בחיי העבדים. הוא גם לא עשה לי חשק לקרוא עוד ספרים של טוני מוריסון. אבל אני בהחלט יכול להגיד, אפילו שאני נמצא רק כמה ימים מסיומו, שזה ספר שנחרט בזיכרון.

לפני קריאת הספר ידעתי לא מעט על העבדים בארה"ב, ולמדתי עליהם במסגרת קורסים שונים בחוג להיסטוריה. אבל כשלומדים על תופעה כלשהי באקדמיה, מטפלים בה תוך ריחוק רגשי ( לכן גם יכולתי ללמוד קורס על ספרות פורנוגרפית במאה ה-17 וה-18 בלי להיות מובך לרגע). אבל כשנאלצים להתמודד עם חיי היומיום של אותם אנשים, ויש להם פנים ושמות, עולות שאלות בסיסיות ותמימות; איך יכול להיות שבני האדם כל כך רעים? איך אפשר להתקין מחסום פה לעבד על הלשון כדי שלא יוכל לדבר. איך אפשר לתלות אנשים על עצים או לשרוף אותם חיים? להכות אותם בשוט עד זוב דם, להעביד אותם בפרך, למכור אותם בנפרד ממשפחותיהם, או פשוט – איך אפשר להתייחס לבני אדם כאל חפצים? תחושה דומה עולה בי גם כשאני קורא ספרות שואה, אבל כאן לא מדובר בהבלחה היסטורית רגעית של מפלגה חמומת מוח; כאן מדובר בנורמה של מאות בשנים. למה הנאצים נחשבים לשיא הרוע, בעוד שהאנשים שקיימו את העבדות במשך השנים לא זוכים להיות הדמונים הראשיים? האם הם פחות נוראיים וסדיסטים מהנאצים? רק בגלל שהם לא הרגו בכמויות כאלה והעדיפות להרבות את העבדים לצרכיהם הפרטיים?

אינסוף שאלות מסוג זה עלו במוחי בזמן הקריאה. זו לא פעם ראשונה שאני שואל את עצמי שאלות כאלה, אבל בסופו של דבר אני אף פעם לא מסוגל באמת להסכין עם הטבע האנושי האכזר, ועל כן השאלות האלה עולות שוב ושוב, בכל מפגש עם הזוועות שהתחוללו לאורך תולדות האנושות.

"חמדת" הוא ספר מיוחד, שמעלה את השאלות האלה בצורה ספרותית מעניינת. הוא ספר שכדאי לקרוא, אולי אפילו ספר שצריך לקרוא. אבל גם קריאה בו לא תשנה את העובדה שגם יותר ממאה שנה אחרי, המצב של השחורים בארה"ב עדיין בעייתי ביותר. ומצד שני אסור להשוות את המצב היום למצב בתקופה ההיא; זה לא צודק להשוות. אל תשוו.

 _________________

חמדת, טוני מוריסון. מאנגלית: ניצה בן ארי. הוצאת הספריה החדשה. 270 עמ', 89 ש"ח. 

ציטוט נבחר:

"גבר זה רק גבר ולא שום דבר יותר, אמרה בייבי סאגס. "אבל בן? בן זה כבר מ י ש ה ו."

זה התקבל על הדעת מכל מיני סיבות, כי בחייה של בייבי, כמו בחייה של סת' עצמה, גברים ונשים הועברו ממקום למקום כאילו היו כלי דמקה. כל מי שבייבי סאגס הכירה, שלא לומר אהבה, ולא ברח או נתה על עץ – הושכר, הושאל, נקנה, הוחזר, אוחסן, מושכן, הוגרל, נגנב או נעצר. כך שלשמונת ילדיה של בייבי סאגס היו שישה אבות. מה שהיא הגדירה כנבזותם של החיים היה ההלם שהוכתה בו כשהתברר לה שאיש אינו מפסיק לשחק דמקה רק בגלל שבין הכלים מצויים גם ילדיה שלה.

על הספר ברשת:

איריס לעאל על פול די – דמות מחמדת – והיא טוענת שהוא הגבר הספרותי הראוי ביותר לאהבת נשים, Ynet

קריאה מחודשת בחמדת, קפה דה מארקר

נאום פרס נובל של טוני מוריסון

 

 

 

 

Advertisements