ראשון-שירה: חגית בת אליעזר כותבת על שני שירים מאת המשוררת חנה טואג

Posted on 5 באוקטובר 2014 של

10


קריאה פרשנית בשני שיריה של חנה טואג

 

חנה טואג – סופרת, הוציאה לאור קובץ סיפורים "עלים של חסה" ורומן "לאורה", ולאחרונה היא מפרסמת שירים בכתבי עת וב- facebook. אני קוראת את שיריה בעניין רב ויש לי הזכות לארח את חנה באירוע "על סף ספר" ב-10 בנובמבר לרגל צאתו הקרוב לאור של רומן חדש פרי עטה בשם "הרובע הקטן".

והנה בבוקרו של יום ה', 2 לאוקטובר, כיממה וחצי לפני יום הכיפורים כשאני בהסעה לעבודה בכביש מהיר נישא אלי על כנפי ה- facebook השיר המואר והמונף של חנה טואג.

יום הכפורים

ביום הכפורים אתרווח לי על
כביש מֵאִיר
שום מכונית דוהרת לא תדרוס אותי
לא תפגע ותברח
לא יתפסוני שומרי הרמזורים
הירוק יאהב אותי מאוד וירשה לי לעבור
בתוך עליו
הלבן ילביש אותי כפורת משי
אלמד לדאות מעל זכוכית האדמה
אם תראה אותי רוחפת על ידך באוטוסטרדה
שקופה כמו מים בהירה כמו צל
שמח בשבילי כי למדתי את שפת
האין
גדות

 

השיר נעים בקריאה ומשמח בהבנת היופי של הביטויים הייחודיים והמקוריים.

תחושת הרווחה המושרית ע"י המלה הארוכה והנינוחה "מתרווחת" אמינה ומדבקת. ברור שהכביש מהיר, כי הרי דוהרים עליו בשורה השלישית של השיר, לכן מיותר להשתמש בשם התואר המפורש. המלה "מאיר" מתפקדת מצוין. היא גם מזכירה את התואר "מהיר" בצלילה ומוסיפה אור חידתי. "שומרי הרמזורים" אינם נהירים לי דיים, אך מהלכים עלי קסם. "הירוק יאהב אותי מאוד"מתקשר באופן טבעי לצבע הירוק של הרמזור, אך בהמשכה של השורה השישית חל המהפך : "וירשה לי לעבור / בתוך עליו". אני עוברת מהכביש –מעשה ידי האדם לחיקו של הטבע. גם הלבן הוא פריחה מלבישה, מכסה. בצמד המלים "הלבן ילביש" אני מדמה לשמוע "הלבן ילבין" אך הצליל של שין מוליך אותי צעד קדימה לעבר הכיסוי שבמלה "כַּפּוֹרֶת" שיש בה מן הקדושה והיא מצלצלת "כִּפּוּר" –  נושאו של השיר. הדוברת חוזרת לתנועה, אך עתה זאת דאייה-רחיפה שמעל. הביטוי "זכוכית האדמה" – מקורי, רענן ורב-קסם. ומי היה מעלה על דעתו שאפשר להיות "בהירה כמו צל" הרי הצל הוא אפל, אך הרוח האופטימית של השיר מבהירה אפילו את הצל. 3 המלים המוקפדות "שפת / האין / גדות" מספרות לי על גדות הכביש, על שפות האוטוסטרדה, אך גם על המרחב החופשי, חסר הגבולות שיש בו שפה אך אין בו גדות. זהו סיום בעל אמירה נוכחת לשיר פעיל ובהיר על נושא "יום הכפורים" שבדרך כלל מטופל בכבדות ובעגמומיות.

כחצי שעה לאחר פרסום השיר החדש "יום הכפורים" ב- facebook, חנה כותבת על ההפתעה הנעימה – פרסומו של שירה "עולם קטן" במוסף שבת של העיתון "מקור ראשון" ב-19 לספטמבר – לפני כשבועיים.

הקישור למוסף "שבת":

http://musaf-shabbat.com/2014/09/19/%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D

והשיר:

עולם קטן

האדם הוא עולם קטן

אֲנִי עוֹלָם קָטָן, אֲהוּבִי,

בּוֹא וּרְאֵה בִּי:

מַעְיָנוֹת חַמִּים וּמַעְיָנוֹת קָרִים

מַעְיָנוֹת מְתוּקִים וּמַעְיָנוֹת מָרִים

יְעָרוֹת וּמִדְבָּרִיּוֹת וְקָרַחַת דֶּשֶׁא

בַּרְזֶל וּנְחוּשָׁה מֶלַח וְסִידָן בּוֹרֵחַ

 

פַּעַם הָיִיתִי מִכְרֶה שֶׁל אַהֲבָה.

 

אֲנִי צַעַר בַּעֲלֵי הַחַיִּים:

שׁוּעָל וַאֲרִי וּנְמֵר חֲבַרְבּוּרוֹת

וּנְחָשָׁה מְנַחֶשֶׁת פִּתּוּיִים עַל כַּף יָד

וּבַלֵּילוֹת זְאֵבָה פְּצוּעָה בּוֹלַעַת יְרֵחִים

אֲנִי עוֹלָם קָטָן

מַעֲלִית עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת

בְּבִנְיָן בֶּן עֶשֶׂר קוֹמוֹת

רָצוֹא וָשׁוֹב

וּפָנַי – לֶהָבָה שֶׁל נֵר

 

בּוֹא וּרְאֵה בִּי

בּוֹרְאָה וְהוֹרֶסֶת

הוֹרֶסֶת וּבוֹרְאָה

השיר יוצא לדרך מהביטוי "האדם הוא עולם קטן", מבחין בניגוד הנהדר בין "עולם" לבין "קטן", מתייחס אליו מילולית ומפליג במסע הגדול סביב העולם. הפניה המדוייקת אל "אֲהוּבִי" הופכת את הדוברת לאישה מאוהבת ובכך לאדם יותר מלא, שלם. כך מתגלם בה האיחוד של הניגודים: יש בה "מַעְיָנוֹת חַמִּים, קָרִים, מְתוּקִים וּמָרִים", סוגי תכסית נוף שונים: יערות, קרחות, מדבריות וכן אוצרות טבע כגון מתכות ומינרלים, כולל משחק המלים החינני "סִידָן בּוֹרֵחַ". המתכות מוליכות את המחשבה ל-"מִכְרֶה". המילה מתנתקת מהפשט שלה באדמה, פורשת כנפיים רוחניות ומשתבצת בשורה הנהדרת העומדת בפני עצמה "פַּעַם הָיִיתִי מִכְרֶה שֶׁל אַהֲבָה" כבית הבנוי לתלפיות. למלה "מִכְרֶה" במשכנה החדש משמעות נקבית ארוטית, ובנוסף היא מבהירה שהאהבה לא ניתנת בקלות אלא מושגת במאמץ כרייה. ב- "פַּעַם הָיִיתִי" – צער על אובדן התום של האוהבים וכמיהה לגן העדן האבוד של כל המין האנושי.

הצער נוכח הביטוי הרווח הכוללני "צַעַר בַּעֲלֵי הַחַיִּים" שנפרש לשורה של חיות אמיתיות בזכר ובנקיבה: שועל, ארי, נמר, נחשה, זאבה. לשתי השורות "וּנְחָשָׁה מְנַחֶשֶׁת פִּתּוּיִים עַל כַּף יָד / וּבַלֵּילוֹת זְאֵבָה פְּצוּעָה בּוֹלַעַת יְרֵחִים" יופי עצום של הנחש המקראי המפתה המשתלב עם ניחוש הגורל בכף יד ויללת הזאבה בליל ירח מלא. כדי לשלים את ההקפה יש לעבור דרך תרומתו של האדם לעולם: בניינים רבי קומות שמחייבים מעליות ועם זאת נר – צורת אור בסיסית קדומה בטרם החשמל ולה ניחוח האינטימיות בין בני הזוג ולהט אהבתם.

אך אין אהבה שכולה שמחה: לשם שלמותה היא איחוד ההפכים : "בּוֹרְאָה וְהוֹרֶסֶת"- בסדר הזה וההפוך.

שיריה של חנה טואג – אינם סגנון הכתיבה שלי ודוקא בזכות כך – זהו סגנון הקריאה שלי.

השונה, האחר – מסקרן, מושך ומעניק רעיונות רעננים– מפרה, משרה כתיבה, יצירה.

נכון שהמשפט הזה מצלצל בפעמוני הבריאה שבסוף השיר?

כן, כי הכל הוא "מִכְרֶה שֶׁל אַהֲבָה" – בשפתה הארוטית של חנה טואג.

                       חגית בת-אליעזר, 5.10.2014

***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל "הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה" (2008),  "התנסויות" (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.

מודעות פרסומת
Posted in: שירה