ביקורת ספרים: "צעקה הפוכה" מאת סלין אסייג

Posted on 18 ביוני 2014 של

1


הקטע הפותח את "צעקה הפוכה" של סלין אסייג (מובא כאן בהמשך תחת "ציטוט נבחר") הוא אחד הקטעים המסקרנים והמטלטלים ביותר שקראתי בספרות העברית (אולי בספרות בכלל). זו כניסה כל כך מרשימה לספר, שהיא במידה מסוימת מאיימת על המשכו, שצריך לעמוד ברף הגבוה שהציבה הפתיחה.

ואכן, כשהמשכתי לקרוא בספר חשתי אכזבה קלה בעמודים הראשונים. רמת הציפיות שלי הייתה כל כך גבוהה שהיא לא אפשרה לי לשפוט את כתיבתה של אסייג בצורה הוגנת. הרגשתי כמו אדם שטעם הרגע עוגה מושלמת ועכשיו מציעים לו פתי-בר. ואני דווקא מאוד אוהב פתי-בר.

לשמחתי, התחושה הזו התפוגגה תוך כדי הקריאה ואט אט נסחפתי לתוך עולמה של המספרת בבת ים של שנות ה-70 וה-80 .

5298962199099490765no

"צעקה הפוכה" מסופר ברובו מנקות מבט של ילדה (אפשר להניח ששמה סלין, למרות שהוא לא נאמר במפורש) שלא מסתדרת עם הוריה ונוהה אחרי אחיה הגדול. היחסים הרעועים עם ההורים מובילים אותה לשנוא אותם, תחושה שלא משתנה גם כשהמספרת מדברת מנקודת מבט של אדם בוגר:

"כשאנשים מדברים על אמא שלהם אני מקנאה. אני לא מצליחה לחשוב על מישהו שדיבר על אמא שלו באופן שלילי. אני מרגישה שאני מיעוט. מיעוט שאף אחד לא מעלה על דעתו להתחשב בו. כשאנשים אומרים על אמא שלהם שהיא הדבר הכי מדהים בעולם או שהם לא יכולים לחיות בלי אמא שלהם, הם כאילו יושבים מאחורי כלוב שקוף מזכוכית ואוכלים ארוחת מלכים ואני מהצד השני רעבה כאילו לא אכלתי שנים. מתנחמת בחופש כוזב."

השנאה הזו כלפי ההורים, ותיאורים לא פשוטים אחרים של הטרדות מיניות או תאונות כלשהן, מצליחות להרחיק את הספר מנוסטלגיה שלרוב מאפיינת כתיבה על ילדות. לא מדובר כאן ב"כמה יוסי" של ברי סחרוף שרק עובר על כמה נקודות בולטות בעברו הבת-ימי – אלא על תיאור שמתמודד עם כל הרגעים הקשים והאכזריים שרובנו מדחיקים ולא מעזים להעלות על בדל שפתנו ותודעתנו (אם כי ישנם גם רגעים שמחים, משעשעים או פרוזואיים).

לרוב אני לא חובב גדול של הכתיבה מנקודת מבט ילדית. היא תמיד סובלת ממתיקות יתר, או מנסיון לשדר תום שובה לב. מלבד "כל החיים לפניו" והסיפור "סמיון" מתוך "בעולם נהדר ואכזר", לא זכורים לי ספרים שילד עמד במרכזם והיו לטעמי.

לכן גם הייתי חשדן כלפי הילדה של אסייג, אבל סגנון הכתיבה המריר והפוצע סחף אותי איתה, ולא סבלתי לרגע מתחושת מתיקות היתר או התמימות קורעת הלב.

גיבור נוסף של הספר, מלבד המספרת, הוא המבנה הספרותי שלו; על אף שמדובר במעין אוטוביוגרפיה, היא לא כתובה בצורה לינארית וכרונולוגית, ולמעשה – אין בספר עלילה של ממש.

הספר בנוי מקטעים קצרים שהקשר ביניהם הוא לרוב אסוצייטיבי – בדומה למישהו שמספר סיפור ואז נזכר במשהו אחר ומתחיל לספר עליו. בקטעים מסוימים ישנה אפילו מעין "עריכה צולבת", כאשר אותן דמויות (המספרת וחברה שלה למשל) נמצאות באותו מקום (חדרה של החברה), אבל בזמנים שונים (כשהן ילדות וכשהן נערות בוגרות).

ממקום שבתי כקורא, אני לא יכול לדעת אם סלין אסייג כתבה מלכתכילה את הסיפור בצורה כזאת, או שכתבה במשך השנים קטעי זכרונות שונים ובשלב העריכה הוחלט על שיבוץ הקטעים בסדר שבו הם מופיעים בספר. כך או כך, הכתיבה הפרגמנטרית והאנקדוטלית הזו מעניינת מאוד, ומזכירה את הגישה של הוגים כמו ולטר בנימין ומרטין היידיגר (כפי שכתבתי עליה בביקורת הזו).

סלין אסייג

"צעקה הפוכה", אם כן, הוא ספר מריר וחד, שחושף את הפנים המכוערות של המשפחתיות ואולי של האנושות בכלל, ומצד שני מביע חמלה מסויימת כלפי ההתנהלות האנושית ולא פוסח על האנשים שנמצאים בשולי החברה (עיוורים, מפגרים, משוגעים וכו'). למרות חוסר החיבה האישי שלי לסיפורים מקומיים (אני עצמי גדלתי בחולון, כך שהאווירה הבת ימית מרגישה כמו ביצה מקומית) והסלידה המסויימת מנקודת המבט הילדית, אני שמח שקראתי את הספר ונדמה לי שתיאורים מסוימים שמופיעים בו ילוו אותי עוד זמן רב.

חוץ מזה שעם שם נפלא כמו "צעקה הפוכה" ופסקת פתיחה יפהפיה כפי שתוארה לעיל, אי אפשר שלא לתת לספר הזה צ'אנס.

 ______________

צעקה הפוכה, סלין אסייג. הוצאת אחוזת בית. 180 עמ', 68 ש"ח. 

ציטוט נבחר:

אמא שלי הזמינה אותי ללוויה שלה. הרבה לפני שהיא מתה. כששאלתי למה דווקא אני, היא ענתה, כי ככה החלטתי. אמרתי לה שזה לא הוגן, שאותי היא בכלל לא רצתה ועשתה את הזריקה שהורגת עובָּרים. היא אמרה, טוב, אז בגלל שהתעקשת ונדבקת לי לרחם. היא ביקשה ממני להביא כיבוד ושתייה לאורחים. אמרתי לה, מה פתאום. לא בבית הקברות. היא אמרה שככה היא רוצה. שאלתי לכמה אנשים. היא אמרה עשרה. זהו? שאלתי. היא לא ענתה. אמרה, נתראה שם, וניתקה. איכשהו הצלחנו להידחס לתוך עשרה אנשים. היא כמובן איחרה. כשהיא הגיעה היא רק הסתכלה מרחוק. המבטים שלנו נפגשו ובמקום לעצור היא אמרה לנהג שימשיך לנסוע. אף אחד לא ראה אותה, רק אני. רציתי להגיד לכולם שהרגע היא עברה במונית אבל לא יכולתי. מה הם יחשבו עלי. המחלה, בתי החולים, הרופאים, זיהוי הגופה. שתקתי. הלכנו לבית של ההורים לשבת שבעה. בלילה היא התקשרה, וביקשה אותי. אמרתי לה שהיא לא נורמלית ושכולם בטוחים שהיא מתה. ואיפה היא. היא אמרה שהיא נסעה לצפון ותבוא כשכולם ילכו. ביקשתי ממנה טלפון שאפשר יהיה להתקשר אליה אם יקרה כאן למישהו משהו, נניח לאבא. היא אמרה שלא צריך, אם יקרה משהו היא תדע לבד. היא לא חזרה אחרי השבעה. אבל לפעמים היא מתקשרת אלי, בלילות.

על הספר ברשת:

רונן טל, סופהשבוע

עמרי הרצוג, הארץ

יוני ליבנה, 7 לילות

מודעות פרסומת