קלאסיקות במבחן הזמן: "אידיוט" מאת דוסטוייבסקי

Posted on 12 ביוני 2014 של

2


בסמסטר הראשון שלי בחוג להיסטוריה, בשיעור מבוא למאה ה-20, דיבר המרצה דווקא על רוסיה של המאה ה-19. הוא הסביר שבסוף המאה ה-19 היו בעלי תארי אצולה רבים שלא היה להם שום רכוש ושום אדמה – כל שנשאר להם הוא שם המשפחה המכובד שלהם. כדוגמה לאציל כזה, הוא הזכיר את הנסיך מישקין מהספר "אידיוט" של דוסטוייסבקי ותיאר כיצד הוא מגיע לסנט פטרסבורג ברכבת, כשכל רכושו הוא הבגדים שעל גופו וצרור קטן בידו.

בזמן השיעור ציינתי לעצמי בראש שאני רוצה לקרוא את "אידיוט", ואכן – בערך שש שנים לאחר מכן – התחלתי לקרוא בו.

"אידיוט" מספר, כאמור, את סיפורו של הנסיך מישקין – בחור באמצע שנות העשרים לחייו שחוזר לפטרבורג אחרי שהות ממושכת בשוויץ, לשם נשלח בגיל צעיר כדי לטפל במחלה שהוא סובל ממנה (לא נאמר במפורש באיזו מחלה מדובר, אולי מחלת הנפילה ואולי כפי שאומרות עליו הדמויות האחרות הוא חולה ב"אידיוטיזם").  בפטרבורג הוא ניגש לאישה שאמורה להיות קרובת משפחה רחוקה שלו, מתוך תקווה שהיא תיטיב עמו ותקל עליו את החיים החדשים ברוסיה.

מכאן העלילה מתקדמת סביב שני צירים עיקריים; התאהבותו של הנסיך בנסטאסיה פיליפובנה – אישה יפה ומאוד לא יציבה בנפשה; ובהמשך – הנסיך מתאהב באגאליה איוואנובה, שהיא בתה של אותה קרובת משפחה אליה הגיע הנסיך בתחילת הסיפור.

עד לחלקו האחרון של הספר (מדובר בכ-600 עמודים שמחולקים לשני כרכים) לא מתרחשים אירועים מרעישים, וכמו בספרים רבים מהמאה ה-19, כוחו של הספר הוא בתיאור רחב יריעה של חברה מסויימת (האצולה הפטרבורגית במקרה הזה) וכניסה לתוך נימי נפשן של הדמויות.

אין טעם לשטוח כאן ניתוח פרשני מעמיק לספר שכה רבות דובר עליו, ועל כן אתייחס לכמה נקודות שעלו בדעתי בזמן המפגש שלי, כקורא הדיוט מהמאה ה-21, עם האידיוט של המאה ה-19.

ראשית – הספר לא קל לקריאה; לאו דווקא בגלל שפת הכתיבה, אלא בעיקר בגלל ארכנות שמקשה מאוד על הקורא בן זמננו. ישנם קטעים בספר שנדמים כאילו מטרת המחבר הייתה פשוט להאריך את הסיפור. בעדה שלי קוראים לזה "מייסעס"; ואכן כך, הדמויות של דוסטוייבסקי פוצחות לעתים במעשיות שנמשכות על פני כמה עמודים, ולא מתקשרות באופן ישיר לעלילה המרכזית.

שנית – ה"אידיוט" טוב הלב הוא דמות שמאז המאה ה-19 עברה אינסוף מניפולציות, עד שאנחנו כבר לא מתרגשים ממנה באופן מיוחד. כמעט כל תוכנית ריאליטי, ובמיוחד תוכנית כמו "האח הגדול", עושה שימוש ב"אידיוט" טוב הלב ששובה את לבם של הצופים; נכון, ה"אידיוט" של דוטוייבסקי הוא לא עילג כמו ה"אידיוט" של תוכניות הריאליטי, אבל הם חולקים אי אלו מאפיינים דומים, ובעיקר – הם מפגינים כנות מסוימת ששובה הקהל. הנסיך מישקין עובר בגידות ואף רוצים להרוג אותו בשלב מסוים, ולכל מקרה כזה הוא מגיב בתמימות נטולת כעס; במובן הזה הוא מתפקד כמעין "ישו" עלי אדמות שסופג את חטאי האחרים ומגיש את הלחי השניה (אם כי יש לציין שבדומה לשאר הדמויות בספריו של דוסטוייבסקי, גם הנסיך מישקין הוא דמות אמביוולנטית; לעיתים הוא שובה לב בתמימותו, ולפעמים הוא מרגיז באוויליותו ובקשיי התפישה שלו. כמוהו,  גם דמותה של נסטאסיה פיליפובנה נדמית לעיתים כאישה חזקה ומעניינת, ופעמים אחרות כאישה משוגעת ומעייפת). 

שלישית – הקטעים האהובים עלי בספריו של דוסטוייבסקי, ובמיוחד ב"אחים קרמאזוב" ועתה גם ב"אידיוט", הם אלה שבהם המספר פונה אל הקוראים ומשתף אותם בהגיגיו או בלבטיו. בכלל, דמות המספר היא דמות מורכבת בספריו של דוסטוייבסקי, כיוון שהיא לעתים "יודעת-כל" – את כל מחשבותיהן ופעולותיהן של הדמויות – ולעתים טוענת שאין לה מושג מה אירע, כמו למשל בעמוד 252 בכרך השני : "שעה תמימה ישב עמה הנסיך. לא ידוע לנו על מה דיברו".

כך מוסיף דוסטוייבסקי מימד "בלשי" מסוים לעלילה – הוא מותיר בה חורים שהמחבר לא יוכל לספר לנו, כי אין הוא יודע; ומצד שני, חוסר הידיעה המוצהר הזה משדר לקורא שמדובר בסיפור שאכן קרה, ולא בעלילה המומצאת ע"י סופר.

בנוסף – במסגרת הפניה לקורא, שוטח דוסטוייבסקי את הגותו באשר לנושאים מסוימים, ועושה זאת לרוב בצורה מבריקה. כדי להקל על "הקוראים החביבים" של ביקורת זו (דוסטוייבסקי פונה לרוב ל"קורא החביב"), החלטתי לפרסם בסוף הרשימה נספח ובו ציטוט ארוך יחסית (ונפלא בעיני) מפי דמות המחבר כפי שהוא מובא באמצע הכרך השני של הספר.

הקריאה המודרנית וההדיוטית ב"אידיוט", אם כן, יוצרת רגשות מעורבים. מצד אחד ישנם קטעים מבריקים, ונפרשת עלילה רחבה שמשאירה חותם בקורא; מן הצד השני, ישנם לא מעט קטעים משעממים וטרחניים שלא תואמים את סבלנותו הקפוצה של הקורא המודרני. בהזדמנות זו כדאי גם לבקש מהוצאת "הספריה החדשה" שתגדיל את גופן האותיות ותרווח את השורות בספר, על מנת שהקריאה המאתגרת ממילא, תהיה נוחה יותר.

עקב כל הסיבות שצוינו לעיל, לקח לי לא מעט זמן לסיים את שני הכרכים של "אידיוט".  אני שמח שקראתי בו, ושהכרתי את דמויותיהם המשונות של הנסיך מישקין, נסטאסיה פיליפובנה, רוגוז'ין, ליזאבטה פרוקפייבנה וחבריהם לעלילה, אבל יחד עם זאת – אני לא ממליץ למי שקריאת קלאסיקות היא לא בנפשו או לא חביבה עליו במיוחד, לצאת למסע הקריאה בספר. אלא אם כן הוא אידיוט.

_______________

אידיוט, פ.מ דוסטוייבסקי. מרוסית: נילי מירסקי. הוצאת הספריה החדשה. 576 עמ' (בשני כרכים), 119 ש"ח. 

ציטוט נבחר:

ראשית חוכמה החלטתי לנהוג בכולם באדיבות ובגילוי-לב; הרי יותר מזה לא ידרוש ממני איש. אולי גם פה יחשבו אותי לילד – אדרבא! הרי גם לאידיוט חושבים אותי כולם משום-מה, ולפני שנים גם הייתי חולה כל-כך, שאמנם דמיתי לאידיוט; אבל עכשיו, איזה מין אידיוט אני, אם אני עצמי יודע שחושבים אותי לאידיוט? אני נכנס לאיזה מקום וחושב לי: 'הנה הם רואים בי אידיוט, ואני הרי בכל-זאת נבון, והם אפילו לא מרגישים…' מחשבה זו פוקדת אותי לעיתים קרובות.

על הספר ברשת:

מיכאל פרסיקו, "מחלה זה דבר בריא"


נספח

 

אידיוט, כרך שני, 133-135:

יש אנשים שאתה מתקשה לומר עליהם משהו שיתאר אותם מייד, בשלמות, בדמותם הטיפוסית והאופיינית ביותר; אלה האנשים המכונים בדרך-כלל "רגילים", או "הרוב", ואומנם הם-הם רוב בניינה ורוב מניינה של כל חברה. הסופרים, ברומאנים שלהם ובסיפוריהם, משתדלים על-פי-רוב לבחור להם טיפוסים אופייניים לחברה ולתארם בדרך ציורית, אמנותית – טיפוסים שאך לעיתים רחוקות יזדמנו על דרכך במציאות, ובכל-זאת הם מציאותיים כמעט יותר מן המציאות עצמה. פודקוליוסיון*, בדמותו הטיפוסית, אפשר שהוא אפילו מין גוזמה, אבל ודאי שאינו בדותה. המוני אנשים חכמים, שגוגול הפגישם עם פודקוליוסין, התחילו מגלים מייד שעשרות ומאות ממודעיהם וידידיהם הטובים דומים נורא לפודקולויוסין. אומנם גם לפי גוגול ידעו שידידיהם הם כאלה, היינו בני מינו של פודקוליוסין – אבל עדיין לא ידעו שזה שמם ולא אחר. במציאות נדירים עד מאוד החתנים הקופצים מן החלון ערב כלולותיהם, שהרי למען האמת זה גם לא כל-כך נוח, נוסף לכל; ואף-על-פי-כן – כמה חתנים וביניהם גם ראויים, חכמים ונבונים, היו מוכנים, ערב חופתם, להודות בעומק לבם שהם פודקוליוסינים! גם לא כל הבעלים מכריזים על כל צעד ושעל:“Tu l’as voulu, Georges Dandin!” ** אבל, ריבון העולמים, כמה אלפי פעמים חזרה קריאה זו ופרצה מנהמת-לבם של בעלים בכל רחבי העולם אחרי ירח-הדבש שלהם – ומי יודע, אולי כבר למחרת כלולותיהם.

וכך, בלי להיכנס בעובי הקורה, נאמר כאן רק זאת, שבמציאות כמו נמזגת טיפוסיותם של בני-האדם ונמהלת במים, וכל אותם ז'ורז' דאנדנים ופודקוליוסינים אומנים קיימים בעין ורצים ומתרוצצים סביבנו יום-יום, אך המצב מדולל, כביכול. לבסוף, למען האמת השלמה, נוסיף ונעיר כאן שגם ז'ורז' דאנדן בשלמותו, ממש כפי שיצא מתחת ידו של מולייר, אפשר לפגוש פה ושם במציאות, אף כי לעיתים רחוקות – ובהערה זו נחתום את דיוננו, שכבר התחיל להידמות לרשימת ביקורת באיזה כתב-עת. ואף-על-פי-כן חוזרת הקושיה למקומה: מה יעשה מחבר הרומאנים באנשים "הרגילים", "הסתמיים" בתכלית, איך יציג אותם לפני הקורא וישווה להם ולו שמץ עניין? לפסוח עליהם לגמרי אי אפשר בשום אופן, שכן האנשים הרגילים הם על-פי-רוב חוליה הכרחית במערכי החיים ואירועיהם. בפוסחנו עליהם נימָצא מבטלים כל מידה של סבירות. למלא את הרומאן בטיפוסים בלבד – או פשוט, כדי להרבות עניין, באנשים משונים ובדויים מן הלב – יהיה לא סביר, ובסופו של דבר גם לא מעניין. אנו סבורים שעל הסופר להשתדל למצוא גוונים מעניינים ומאלפים גם בקרב אנשים מהשורה. ואם, למשל, עצם מהותם של אי-אלה אנשים אפורים טמונה בעצם אפרוריותם התמידית והבלתי-משתנה, או מוטב, אם למרות כל מאמציהם המופלגים לחרוג ויהי-מה ממעגל הבינוניות והשיגרה סופרם שהם נשארים בינוניים וסתמיים כשהיו, הרי אנשים כאלה משתווה להם למרות הכל משהו מן הטיפוסי, לאמור: בינוניות סתמית המסרבת בכל תוקף להיות מה שהינה, ושואפת להיעשות מקורית ועצמאית בכל מחיר, בלי שיהיו בידה האמצעים לכך […]

ואומנם, אין לך מרגיז יותר מעצם הדבר, למשל, שעם כל היותך עשיר, בן-טובים, נעים-סבר, בעל השכלה מתוקנת, לא טיפש, אפילו טוב-לב – עם כל זה אין לך שום כשרון, שום סגולה מיוחדת, אפילו שום גחמה או שיגיון, גם שום רעיון מקורי משלך, ולא נותר לך אלא להיות "כמו כולם". עושה אומנם יש, אבל לא כמו של רוטשילד; המשפחה מהוגנת, אבל מעולם לא עשתה לה שם; הסֵבר נעים, אבל סתמי; ההשכלה מתוקנת, אבל אינך יודע מה לעשות בה; שכל יש, אבל בלי רעיונות משלך; טוב-לב יש, אבל לא נדיבות של ממש, וכך הלאה וכך הלאה, בכל המובנים. הרבה-הרבה אנשים כאלה יש בעולם, אפילו יותר ממה שנדמה; ככל האנשים, מתחלקים גם אלה לשני סוגים עיקיים: המוגבלים, ו"הפיקחים הרבה יותר". הראשונים חלקם טוב יותר. לאדם "רגיל שתבונתו מוגבלת אין קל מלראות עצמו, למשל, אדם מקורי ויוצא-דופן, ולהתענק על כך בלי שום פיקפוקים. אי-אלה עלמות במקומותינו די להן לגזוז שערן, לחבוש משקפיים כחולים ולהתקרא ניהליסטיות – ומייד נוכחו שמרגע שחבשו לחוטמן את המשקפיים נהיו גם בעלות "השקפות" משלהן. די לפלוני שיזוע בלבו איזה זיע, איזה רחשוש פעוט של חמלה אנושית, וכבר הוא משוכנע שאין עוד בעולם מי שמרגיש כמוהו, ומכאן שאדם נאור הוא ומחלוצי הקידמה. די לפלמוני לאמץ לו איזה רעיון קלוט מן האוויר, או לקרוא איזה דף אקראי בספר, ומייד הוא מאמין באמונה שלמה שאלה "רעיונותיו שלו", פרי רוחו והגותו. חציפותו של התום, אם אפשר להתבטא כך, מגיעה במיקרים האלה לשיאים מדהימים; כל זה לא מתקבל על הדעת, אבל מתרחש בכל רגע. אותה חציפות של פתי, אותו בטיחון בלתי מעורער שבוטח הכסיל בעצמו ובכשרונו, מתואר בידי גוגול באמנות עילאית בדמותו המופלאה של הפורוצ'יק פירוגוב***. פירוגוב לא מפקפק אף לרגע שהוא גאון, ואפילו נעלה מכל גאון. עד כדי כך אינו מפקפק, שגם אינו תוהה על כך בינו לבינו אפילו פעם אחת; בכלל, תהיות כאלה אין להן מקום בעולמו. לבסוף נאלץ הסופר הדגול לכבד אותו במנה הגונה של מלקות, כדי להביא על סיפוקם את רגשי המוסר הנעלבים של הקורא; אך כשראה שהאיש הגדול מתאושש חיש-קל ממכאוביו וממהר לחזק את לבו בשתי עוגיות, לא נותר לו אלא לפרוש כפיים בפליאה וכך לעזוב את הקורא לנפשו. תמיד הצטערתי שגוגול בחר לתאר את פירוגוב הגדול כקצין זוטר דווקא, שהרי דעתו של פירוגוב כה זחוחה עליו תמיד, עד שאין קל לו – ככל שמִתעבות כותפותיו ומשתרגות עם השנים ועם העליה בסולם הדרגות – אין קל לו מלראות עצמו בעיני רוחו מצביא דגול, למשל; ואפילו לא רק לראות בעיני רוחו, אלא להיות בטוח בפועל ממש: הרי עשו אותו גנראל – ואיך לא יהיה מצביא דגול? וכמה מבני מינו מביאים אחר-כך לתבוסות נוראות בשדה הקרב? וכמה פירוגובים היו בין הסופרים שלנו, והמלומדים, והתועמלנים! אמרתי "היו", אבל מובן שיש גם עכשיו…

 _______________

* גיבור הקומדיה 'שידוכין' של גוגול.

** "אתה רצית בזה, ז'ורז' דאנדן": דברים שמטיח בעצמו הבעל המרומה ז'ורז' דאנדן, גיבור הקומדיה בשם זה של מולייר.

*** גיבור הסיפור "שדירת נייבסקי", מתוך 'סיפורים פטרבורגיים'. 

מודעות פרסומת