ביקורת ספרים: "הזקן השתגע" מאת אביבית משמרי

Posted on 22 בינואר 2014 של

9


דמיינו את זה: תוכנית טלוויזיה שמתארת פוגרומים שמבצעים חילונים בדתיים, שריפת מקוואות בבני ברק, דקירת ילדים חרדים. אפשר רק לנחש איזו מהומת אלוהים הייתה קמה אם היה נמצא בכלל הערוץ שמוכן לשדר דבר כזה. הצנזורה לא הייתה צריכה לחשוב יותר משניה –  חשש לפגיעה בבטחון ישראל.

עכשיו דמיינו את אותו תוכן מופיע בצורת ספר ביכורים של בחורה בשם אביבית משמרי, אם חד הורית בת 45.

שקט. אף אחד לא פוצה פה.

לכאורה אנחנו יכולים לשמוח על חופש הביטוי שיש לספרות להביע את רעיונותיה באשר הם (והוא אכן מבורך), אבל למעשה הדבר מעיד על חוסר הרלוונטיות המצער שלה ביחס לרוב אזרחי המדינה.

אף על פי כן ולמרות הכל מתקיימת לה הספרות, וכותבים מוכשרים כמו אביבית משמרי מוציאים את מילותיהם לאור. "הזקן השתגע" הוא ספר מבריק, לא פחות מכך, ובמובן מסוים (כפי שיוסבר בהמשך) הוא אולי מבריק מדי. הספר מתאר מעין מלחמת אזרחים שמתרחשת בישראל, כאשר בעקבות נאום סוחף של פולטיקאי זקן שקורא לאזרחי ישראל החילונים למרוד בדתיים ובכפייה הדתית, פולשים חילונים זועמים ליישובים דתיים ולשכונות דתיות, מכים את התושבים, בוזזים חנויות, לוקחים שבויים ושורפים בתים. כך נפתח הספר:

"הזקן השתגע. ככה אומרים. שהרי הכל התחיל בגלל נאום שלו. הנאום הסהרורי, הנאום המטורף, קראו לו העיתונים, נאום העיוועים, הכריזה הכותרת בעיתון הדתיים הלאומיים, וטוב שעשתה כך רק על הנייר, כי אין עוד מי במדינה שמסוגל לדלג מעל מהמורות הא' והע' שבצירוף נאום העיוועים ולבטא אותו נכונה בקולו."

כבר מהמשפטים הפותחים האלה אפשר להתרשם מהכתיבה השוצפת של משמרי, שמדלגת בין נושאים כבדים להומור חד וקטנוני. אבל לפני שנמשיך לדון באספקטים השונים של הספר, הנה קטע מנאומו של "הזקן", שגרם לי להתקשות להאמין שאני קורא טקסט כזה בספר עברי:

"צאו ותִבעו את זכותכם על החיים כאן. מלחמה זו תהיה, והפעם לא נוכל להפסיק עד שהיא תיגמר. הם כמעט רבים מאיתנו, עוד מעט יהיה מאוחר מדי, זה הרגע האחרון שבו אנחנו בדיוק חצי-חצי באוכלוסייה, זִכרו את זה, הם לא רבים מאיתנו, הם פשוט היו משוכנעים עד עכשיו בצדקתם הרבה יותר מאיתנו, וברגע שתחליטו שהמצב חייב להשתנות – הוא ישתנה […] אתם חייבים לעשות, ולעשות במקרה שלפנינו משמעו להכות. הכו בהם, שִׂרפו את בתי התפילה שהקימו בשכונות שלכם, עִקרו את הישיבות שאליהן הם משכימים בוקר-בוקר לחיות על חשבונכם, סלקו את המקוואות שבהם הם משתבחים, מתיימרים להיות טהורים מכם, הלא אתם עַם כל-כך טוב ונדיב, הוא ממשיך, והשתיקה עכשיו צובטת כי בגרונו של כל מאזין חילוני נוצר קשר כואב, אנחנו באמת עם טוב, זה לא מגיע לנו, צאו בידיים חשופות, שספו את ראשה של ההידרה החונקת אתכם."

כשקראתי את המשפטים האלה לא יכולתי להבין איך לא קמה שערוריה בעקבותם. איפה הארגונים הדתיים שיבקשו לאסור על הפצת הספר? אני זוכר שאפילו שיר ישן ונידח של להקת "הבילויים" שיצא נגד בחורי ישיבות זכה לפחות לגינוי קטן ולבקשת החרמה חרישית מצד ארגון רבני כזה או אחר. אבל כשזה נוגע לספרות – נאדה.

נחזור לספר – אחרי הנאום של הזקן, המדינה גולשת אל עבר מציאות דיסטופית קלה שבה השלטון מתקשה לתפקד, העיתונות מופסקת, החובשים והפרמדיקים של מד"א משרתים רק את הזרם שהם משתייכים אליו (דתיים או חילוניים), הצבא מתגלה במערומיו וכן הלאה וכן הלאה. המספר הכל יודע מתאר את המציאות הזו בצורה ביקורתית וסרקסטית, ומדלג בין דמויות שונות שאף אחת מהן לא זוכה לעומק ספרותי מיוחד. למעשה, רוב הדמויות (בדומה לכתיבה של חנוך לוין) מקבלות כינויים מאפיינים ואפילו לא שמות. ה'עבדקן' הוא ראש הממשלה, 'היפה' הוא פולטיקאי המנסה לגרוף קולות תוך ניצול המשבר (יאיר לפיד?), 'אשתו בנפרד של הזקן' מנסה לדאוג לענייניה, ואילו 'איש המזגנים' ו'הלוחש לחילונים' הם אלה המושכים בחוטים שמפעילים את כל המשבר המתואר כאן. הדמויות, אפוא, גם כשהן כן מקבלות כבר שמות (אנחנו שומעים על אסף, מאיה ועדו), הן דמויות שטוחות ופונקציונליות שכל ייעודן הוא לשמש את המספר הכל-יודע בתיאור הקטסטרופות שפוקדות את ישראל.

בניגוד למה שאולי משתמע מפתיחת הספר, אין אף ציבור בישראל שזוכה לאהדה מיוחדת מהמספר הכל-יודע, ולמעשה ההיפך הוא הנכון – כולם מתגלים במערומם וקטנוניותם האנושית. מהבחינה הזו אין צורך של ממש להטיל דין רודף על אביבית משמרי, כי הספר שלה בא חשבון עם כל המגזרים באוכלוסיה (כולל קיבוצניקים, ערבים ואפילו שוודים). אבל הספר בכל זאת מציע לנו לחשוב על השסעים בחברה שלנו ולתהות מה מחבר בכלל בין כולנו? ומצד שני – האם יש פתרון יותר טוב מהקיים? כך כותבת משמרי לקראת סוף הספר:

"והנה את, ארץ-ישראל הישנה והטובה, ואזרחייך החיים בך כעת בעוני יחסי, עדיין מסמסים במכשירי כף היד שלהם אבל מקמצים באוכל, עדיין מקצתם חילוניים למחצה או בשלומתם, ובכל מקרה אחרים מושלים בחייהם. איזה חיים הם אלו? בהחלט חיים. וכבר אמר מי שאמר שאנשים מסתגלים לכל דבר, כבה להם את החשמל וידליקו את עששית, שבור את העששית ויציתו גפרור, נשוף על הגפרור והם ימתינו לשמש הבוקר, ואף שירים יכתבו עליה, שהגיעה אחרי חושך ממושך כל-כך. ואכן, עם הזמן אנשים שוכחים מי הֵרע להם ורק רוצים לעבור עוד יום, להאכיל עוד פה, לפתוח עיתון בלי להיכנס לדיכאון, לשלם את סוף החוב בלי לרעוב. והכותרות אכן מואילות להשאיר את האזרחים בחיים. תודה לכם עיתונים נדיבים, ההולכים סביב העיקר ומכניסים את כל השאר לעמוד שבע מתחת למודעה. תודה לכותרת הראשית בעיתון הממשלתי 'לחצים לא ראווים סביב המינוי לראשות סניף ביטוח לאומי בגליל'. תודה למדור השבועי בעיתון השמאלנים 'עשרת הסרטים שעשו אותי. והפעם: בחירותיו של המשורר שהפך לאמן ניפוח זכוכית'. תודה אפילו לאתר החדשות האמון המבשר בעמודו הראשון 'נהג בשיכרות והגיע לטיפול נמרץ. אלמנתו: נשארנו לבד'. בסך הכל כולם ישראלים, הלא ישראלי זה אופי, ידוע לכל, ובסך הכל כולם יהודים, הלא נולדים עם זה ואיך דרך להימלט, ובסך הכל מה גילינו כעת לאחר כל המבולקה שתוארה לעיל? גילינו שכמה שגרוע אפשר גם יותר גרוע, אויש איזו הקלה, ואת הגילוי הזה טרחנו להדחיק עד שנעשה לערפל תודעתי מרוחק, שנזכרים בו בשאט נפש כפי שנזכרים בידיד שסרח […] הרי יש כל-כך הרבה עבר נוסף לדבר עליו, זמן שבו רצו האנשים לתקוף, לנקום לשנות, להרוג, לחיות, בסך הכל מה אדם רוצה בחייו חוץ מלשמור על חלומותיו, וחיים קשים מבטיחים שישמור עליהם, תנו לו חיים טובים ולא יישאר לו על מה לחלום. "

אני מניח שמי שקרא את הקטעים שצוטטו, לא יתקשה להבחין בחדות הכתיבה ובכישרון של אביבית משמרי. וכאן דווקא טמונה הנקודה החלשה של הספר. הכתיבה של משמרי כל כך מבריקה שהיא פעמים רבות מגדישה את הסאה, ומקשה על הקורא לעבור תהליך רגשי משמעותי בזמן הקריאה. פעולת הקריאה עצמה גם היא לא פשוטה (על אף שהספר קצר באופן יחסי) כיוון שקשה להכיל את החדות הפוצעת והמנוכרת שמציעה משמרי. נוספים לכך הדמויות השטוחות והפונקציונליות שהוזכרו קודם והמציאות הקטסטרופלית שעוטפת את הספר – וכל אלה ביחד הופכים את "הזקן השתגע" לספר לא פשוט ועוכר שלווה.

"הזקן השתגע", אם כן, הוא לא ספר שמתאים לכל אחד וכדאי להגיע אליו מוכן. עם זאת, הוא מציע כתיבה מבריקה (כמעט כל משפט מהספר ראוי לציטוט) ומציאות חילופית שמעוררת מחשבה לגבי הקיום שלנו בארץ הזו. אני ממליץ לקרוא בו או לפחות לעיין בו כדי להתרשם מהכתיבה של משמרי ומהדיסטופיה הישראלית שהיא מציעה, ואם במקרה אתם מוצאים את עצמכם מתקשים, תזכרו שהמון תהליכים היסטוריים (כולל הקמת המדינה ואפילו בריאת העולם) התחילו במידה רבה בגלל ש"הזקן השתגע".

 _____________

הזקן השתגע, אביבית משמרי. הוצאת חרגול. 190 עמ', 88 ש"ח. 

ציטוט נבחר:

אל מלא רחמים, הלוואי היה משחרר קצת את עולמו מהנוכחות המעיקה, איזה מין דוד יהודי מציצן כעסן. פעם היה מקפיד עלינו נורא ועכשיו הלך לעיסוקיו, וחגביו פה נואשים, רוצים שימות כבר, כל-כך קל לגרש אותו, לסרב לו. אבל מה יש לנו בלי אלוהים בעולם, מה יישאר, במי נמרוד, על ברכי מי נשב ובמי נבעט בחוזקה, זה אחרת לגמרי להכריז שהוא מת, זה עסיסי, זה דווקאי, זה נותן טעם, שונה לגמרי מאשר להכריז שמעולם לא היה ולעולם לא יהיה. לא, עולם בלי אלוהים להתריס כלפיו הוא איום אבל העולם כפי שתיאר לנו אותו אלוהים הוא נורא עוד יותר, עונש על עונש ודרישות בלתי אפשריות, צמצום הגוף, פנימייה אנגלית מופרעת עם קורבנות יומיומיים של אשמה ובושה, הנח לנו ותן לנו לחגוג את הגוף שבתוכו אנחנו שרויים. אבל כמו תמיד בשל ההתנגדות האנושית התלויה ועומדת, התביעה הזו להרגיש את הגוף כמרד נגררת עד הקצה, עד למאה וחמישים אחוז מהקיבולת, בני-האדם סכלים צייתניים הם, ולראיה המקומות המגונים שאליהם הם מניחים לגופם להוביל אותם, שוכחים מי פה האדון ומי העבד, חותכים יורים ומתפלשים בתועבדה, לא יותר טוב שיגדלו בתלמוד תורה? והתשובה תלויה במשיב, וכך או כך לפחות גופו של המשיב יודע שהוא קיים, וגם אם יתפוצץ ממטאור עדיין היה קיים, ורק האל כבר מזמן לא שם, ואין איש שיֵדע לספר אם אכן היה שם פעם.

על הספר ברשת:

חנה הרציג, הארץ

אלדד רוק, מקור ראשון

תמי לימון, סלונה

 

מודעות פרסומת