ביקורת ספרים: המסע הלילי הארוך הביתה/ יצחק בן-נר

Posted on 4 באפריל 2013 של

3


כבר כמה שבועות שמלווים אותי סיפוריו הקצרים של יצחק בן-נר (לא תמיד כל כך קצרים) שרובם נכתבו בשנות ה-70 של המאה הקודמת וגם מתרחשים על רקע שנותניה הראשונות של מדינת ישראל.

 לא הכרתי את בן-נר לפני הקריאה ולא היו לי שום ציפיות מיוחדות מכתיבתו, אבל אחרי סיום הספר אני יכול לומר שיצחק בן-נר עונה לקלישאה החבוטה – "הסופר הכי טוב שאתם לא מכירים" (או לפחות שאני לא הכרתי). בהחלט מדובר בגילוי מבחינתי.

הכתיבה של בן-נר מתרכזת לרוב בהלך נפשה של דמות אחת שדרכה אנחנו חווים את העולם. קיבוצניקית בת 40 שעוזבת את הקיבוץ אחרי חיים רוויי קשיים ובעיות נפשיות, נהג מונית עצבני שחולם על חיים חדשים בניו-זילנד, חייל שמנסה להגיע הביתה בטרמפים מבסיס בדרום עד לכפרו הקטן בצפון, אליעזר שושני שמתמודד עם עברו המרוקאי בתוך ההווה ה'משוכנז' שלו ועוד. זו כתיבה מאד מרוכזת, לא פעם מרירה, שסוחפת את הקורא לתוך עולמה של הדמות וגורמת להזדהוּת מלאה עם קשייה וכעסיה על העולם האכזר שבחוץ.

במהדורה האחרונה של "החטא ועונשו" בעברית, כתב המתרגם פטר קריקסנוב ש"שפתו של הרומן פועלת על כל חושיו של הקורא בצורה בלתי אמצעית. לי היא מזכירה לחם שיפון שחור טרי… ריחו חמצמץ, עשיר, ובה בעת גם פשוט, ומעיד על אמנות גדולה ועל עמל רב שהושקע בהכנתו.". תחושה דומה עוברת גם בקריאה בסיפוריו של בן נר. אם לא לחם שיפון, אז אולי וויסקי משובח ששותים בלגימות קטנות ונהנים מהחריפות והמרירות שלו כשהוא מחליק בגרון.

ואם כבר סופרים מהתרבות הרוסית, אז אפשר גם לומר שכל סיפור ב"המסע הלילי הארוך הביתה" הוא מעין גירסה עברית של "והיום איננו כלה" (צ`ינגיס אייטמטוב) בזעיר אנפין. בזמן הקריאה בסיפור (בכל אחד מהם) אנחנו עוברים מסע קטן עם הגיבור, לפעמים על פני שנים ולפעמים על פני שעות, ובסופו אנחנו הופכים לישות אחת. אנחנו הגיבור ואלה החיים שלנו שכתובים שם.

הסיפורים כולם כבר פורסמו, ולכן מי שמכיר את כתיבתו של בן-נר אולי לא יבין מה הטעם בפרסומם מחדש, אבל אני חושב שהביקורת שלי כאן על הספר מסבירה מדוע היה זה מעשה נבון לכרוך את הסיפורים הללו יחד ולפרסמם שוב. בעייני, העניין הוא לא בסיפורים עצמם או בעלילתם, אלא בעיקר בכתיבתו של בן-נר. בזמן הקריאה, הרגשתי שאני אוהב לקרוא אותו, את השפה שלו, גם אם לא תמיד זכרתי על מה הסיפור מדבר.

תחושה דומה הרגשתי בקריאה בעגנון. אין כמובן טעם להשוות בין שפתו של עגנון לזו של בן-נר, אבל התחושה בזמן הקריאה דומה – אני רוצה שימשיך לספר לי את הסיפור, לשמוע את סגנונו ואת שפתו, גם אם כבר שכחתי על מה נסובה העלילה.

אני מקווה שבעקבות הפרסום של "המסע הלילי הארוך הביתה" בן-נר יקבל את הכבוד הראוי לו ויגיע לקוראים רבים יותר. מבחינתי, לפחות, הוא גילוי ספרותי מרעיש.

מומלץ ביותר.

ציטוט נבחר:

הנאצים באו לביתנו בטרם שחר. נאצים של קולנוע היו אלה: אכזרים, ערמומיים ומנוסים עד כדי בעתה, ובינם לבין עצמם היו דוברים אנגלית שחיתוכה גרמני. הם שוטטו במגפיהם בחדרים, ואנחנו נחבאנו מתחת למיטה. הרייכסגנרל חד הפנים וקפוץ השפתיים טפח בכפפותיו על מכנסיו המהודקים. הם לא מצאו את העריק והסתלקו בטרם יגיע הפועל לחליבת הבוקר, ואנחנו עלינו על מיטוינו שטופי זיעה, מלאי חרטה על שהלכנו לסרט שנאסר על ילדים לראותו.

על הספר ברשת:

שירה סתיו, הארץ

רונן טל, מעריב

מתי שמואלוף, ישראל היום

מודעות פרסומת